רב וחכם - ומה שביניהם: הרב משה קרביץ חוקר והיסטוריון במבט היסטורי על ה'סמיכה' לרבנות, על סמכותם של רבנים - ומה בג"ץ היטיב להבין
שני מאורות גדולים עמדו ליהדות גרמניה בשעה שכבר היתה גוססת והגיעה אל שערי מוות רוחני: רבי שמשון רפאל הירש בפרנקפורט דמיין, ורבי עזריאל הילדסהיימר בברלין. הרב הירש ייסד קהילה עצמאית ללא תלות במרשיעי ברית, וגידל דור של בעלי-בתים יראי ה’. הרב הילדסהיימר ייסד את בית המדרש לרבנים. מפרנקפורט יצאה הבשורה שניתן להיות יהודי נאמן לה’ ולתורתו, ונוסדו בעקבותיה קהילות קודש נפרדות ברחבי המדינה. בברלין צמחו הרבנים שעמדו בראש אותן הקהילות.
בהשגחה מיוחדת הושתלו שני המאורות בדור שהיה צריך להם. עם כל ההבדלים – ופעמים אף חילוקי דעות – בין שני גדולים אלה, שניהם ידעו ללכת כנגד רוח צאן מרעיתם מבלי לסטות בסטייה הקלה ביותר מדרך התורה. את ההשראה לתפקידם היוצא-דופן, השונה מרבנים בדורות שקדמו להם ואף מרבנים שבימיהם במקומות אחרים, קיבלו שניהם בבית מדרש אחד. שניהם היו תלמידי רבי יצחק ברנייס, המכונה ‘חכם יצחק ברנייס’, רבה של המבורג. גם את שיטתו הידועה של הרב הירש בפירושיו לתנ”ך לנתח את צלילי שורשי המילים – מרבו זה למד, ועל יסודות שקיבל ממנו בנה את מבנה משנתו.
המבורג שבצפון גרמניה, קהילה חשובה היתה. כיהנו בה גדולי ישראל, ביניהם החכם צבי, הרבי רבי יהונתן אייבשיץ, רבי רפאל המבורגר. בבית החיים שלה העומד עד היום ניתן לראות שורה מרשימה ב’חלקת הרבנים’. המבקר באותו בית העלמין יופתע לגלות ששני חלקים לו: החלק האשכנזי, והחלק הספרדי. העתיק מבין שניהם – החלק הספרדי. הקהילה הספרדית קדמה לאשכנזית בהמבורג. אנוסים מפורטוגל שהצליחו לעזוב את ארץ מולדתם, שבו ליהדות, והם שייסדו את בית העלמין היהודי. הם גם הספיקו לייסד שלושה בתי כנסת לפני שיגיעו אשכנזים לעיר! אחד הרבנים ששימשו את הקהילה הספרדית בהמבורג היה הגאון רבי יעקב ששפורטש, שעמד בראש לוחמי מלחמת ה’ נגד משיח השקר הש”ץ שר”י.
במשך השנים, התאחדו לבית כנסת אחד ספרדי, שעמד לצד הקהילה הצעירה האשכנזית שגדלה במהירות והשיגה את אחותה הבכורה. לאור זאת, תבינו למה מקובל לומר ש’חכם ברנייס’ היה רבם של הספרדים: הרי הספרדים הם שמכנים את רבניהם בשם ‘חכם’, לעומת האשכנזים שקוראים להם ‘הרב’. ובהמבורג – היתה גם היתה קהילה ספרדית. ברור אם כן שאותו ה’חכם’ הינו רבה של הקהילה הספרדית! ולכן תמהתי בראותי תמונת מצבתו של החכם: המצבה מצהירה שנטמן תחתיה “מהר”ר יצחק איצק בערנייז, חכם דק”ק אשכנזים בהמבורג”. והרי הם תרתי דסתרי: ‘חכם – דק”ק אשכנזים’, הלוא דבר הוא.
מתברר שלא החכם ולא קהילתו היו ספרדים. אם תמה מישהו איך אירע שלמדו הרב הירש והרב הילדסהיימר – מייצגי אשכנז על טהרתה – דווקא אצל רב ספרדי, תנוח דעתו. הרב ברנייס קיבל תורה מפי גדול הדור בגרמניה, הגאון רבי אברהם בינג, ביחד עם בעל ה’ערוך לנר’, ששימש כרב באלטונה השכנה להמבורג – והיום הפכה לשכונה בתוכה. הרב יצחק ברנייס, כפי שנקרא אז, הוסמך להוראה על ידי רבו זה, ושימש ביחד עמו בבית דינו שבווירצבורג.
אם הוא אשכנזי וקהילתו אשכנזית, למה נקרא שמו – או תוארו – ‘חכם’ ברנייס?
התשובה עצובה למדי, והיא פותחת לנו צוהר להבין את הרקע ההיסטורי, והמצב שהכשיר את ‘חכם ברנייס’ להמציא סוג חדש של רבנות, שיהווה עוגן הצלה לשארית יהדות גרמניה.
כשפנתה הקהילה האשכנזית בהמבורג לרב ברנייס בהצעה לבוא לכהן בעירם, לא היתה זו הצעה פשוטה כלל. הקהילה בהמבורג היתה קרועה בעקבות מלחמת דת מן הקשות ביותר שהיתה ליהדות, והרב ברנייס נכנס לכהן במקום אב בית הדין ושני דייניו שפוטרו ממשרתם. היתה זו תחילת תקופת הרפורמים שביקשו לעקור את היהדות, והחלו לעשות שינויים בנוסח התפילה ובהלכות בית הכנסת, ל”ע. בהמבורג נבנה ה’היכל’ הרפורמי הראשון, בשנת תקע”ח, כמובן בניגוד לרצון רבני העיר.
שנה אחרי זה, בתקע”ט, יצא לאור קונטרס ‘אלה דברי הברית’ הכולל מכתבים מגדולי הדור, בראשם רבי עקיבא איגר, החתם סופר ורבי מרדכי בנעט, בו הוכיחו את האיסור שבשינויים שעשו הרפורמים בתפילה ובצורתה, ואסרו לדרוך במבנה הטמא. אך כל זה לא הועיל לקהילת המבורג, שרוב בניה נהו אחרי החידושים, וביקשו סוג חדש של יהדות. לא היה כל דרך לגשר בין העם למנהיגיו הרוחניים. לאחר מאבק מר בו החל בית הכנסת להתרוקן, פרנס הקהילה ר’ רפאל ריסר, חתנו של רבי רפאל המבורגר, ביקש להציל את הניתן להציל והציע פשרה. הרבנים יתפטרו מתפקידם ויביאו רב חדש, גדול בתורה וירא שמים – אך בעל הכשרה אקדמית ודובר גרמנית מהוקצעת. כך, בית הכנסת המקורי שנעזב על ידי מתפלליו ימשוך שוב את ההמון, לפחות את אלה שלא רוצים בדווקא לסטות מן ההלכה, אבל כן רוצים לשמוע נאום בטעם מודרני. לשם כך הובא מווירצבורג רבי יצחק ברנייס, גדול בתורה שבזמן שאינו יום ולא לילה הצליח להפוך גם ל’דוקטור’. הפשרה אכן הביאה את התוצאה הרצויה, המחלוקת שקטה, ורוב בני הקהילה עזבו את ה’טמפל’ ושבו להתפלל בבית הכנסת, וכך הואטה התפשטות הרפורמה במידת מה. הרב ברנייס היה בחירה נכונה.
אלא שהפשרה כללה הגדרה מחדש של תפקידו של העומד בראש הקהילה. לא עוד ‘רב’ שבכוחו להתיר ולאסור, לנדות ולהחרים. ראשי הקהל ביקשו להשתמש בתואר ‘מטיף’ או ‘מורה’, אך הנבחר החדש דרש לכנותו בתואר ‘חכם’ כנהוג בקהילה הספרדית השכנה, תואר המכבד את נושאו בחשיבות מסורתית מחד, מבלי לייחס לו שררה וסמכות מאידך.
היסטוריה שלימה שבאה לביטוי במילה אחת בת שלוש אותיות: ‘חכם’.
הוי אומר, ‘חכם’ ו’רב’ – לא ראי זה כראי זה.
*
פרנסי המבורג לא היו הראשונים להבחין בהבדל שבין ‘חכם’ ל’רב’. קדם להם אחד מגדולי הדורות, הלוא הוא רבי – יותר נכון: חכם – יצחק אברבנאל. מחברים רבים אינם מתארים את האברבנאל לא כ’חכם’ ולא כ’רב’, אלא בתואר האצולה שקיבל ממלך פורטוגל: ‘דון יצחק אברבנאל’. כמה שצורם לאוזניים השומעות את אחד מגדולי התורה ומנהיגי היהדות המכונה בתואר אצולה שהוענק לו מאלה שהפכו לרודפיו ולגדולי שונאי ישראל, נראה שהיה צורם לו יותר לשמוע שמתארים אותו בתואר רבנות כלשהו.
בספר ‘נחלת אבות’, פירושו לפרקי אבות (פ”ו מ”א), הוא כותב שתלמידי חכמים העוסקים בתורה לשמה נקראים רֵעַ, אהוב, אוהב ומשמח, “כי שם ‘רֵעַ’ הוא המבדיל בין חכם לעם הארץ בלשון התלמוד, כי ‘רֵעַ’ הוא החבר, וסתם חבר הוא חכם…, כי אלה הם השמות שראוי שיראו בין חכמי ישראל בגלות, לא ‘רב’ ולא ‘רבן’, שהם השמות הממונים לסמוכים, לפי שאין סמיכה בחוצה לארץ”.
והוא מוסיף: “וכן היה המנהג בכל ספרד בהיות אנשי הגולה שמה על תלם [ – כלומר, לפני הגירוש בשנת רנ”ב], לא היה ביניהם סמיכה לשום אדם”.
אלא שבעקבות הגירוש, נחשף האברבנאל לנוהג שונה: “האמנם, אחרי בואי באיטאליאה, מצאתי שנתפשט המנהג לסמוך אלו לאלו”. מתברר לו שמנהג ההסמכה לרבנות חדר לאיטליה משכנתה הצפונית, אשכנז: “וראיתי התחלתו בין האשכנזים, כולם סומכים ונסמכים ורבנים, לא ידעתי מאין בא להם ההיתר הזה, אם לא שקנאו מדרכי הגוים העושים דוקטורי – ויעשו גם הם”…
סמיכה בימינו – אין, זו הלכה מפורשת. אז מניין לאשכנזים מנהג הסמיכה? משער האברבנאל שהיתה זו השפעה השכנים הגויים. אם הגוי מתעטר בתואר ראשון ושני ובדוקטורט – גם לנו יהיה תואר ‘חבר’ ותואר ‘מורינו’…
מי שנחלץ להגן על כבוד האשכנזים וסמיכתם נגד טענות האברבנאל, היה רבי דוד מסר לאון. אביו, רבי יהודה מסר לאון, היה בן דורו ובן עירו של המהרי”ק, וגם בר פלוגתא שלו בכמה עניינים. הבן, רבי דוד, היה אם כן בן דורו הצעיר של האברבנאל. רבי דוד שימש כרב בעיר אבילונה, היום וולורנה שבמדינת אלבניה. באבילונה היתה קהילה עתיקת יומין, אחת העתיקות באירופה. נוסח התפילה ומנהגי הקהילה היו כמנהג יהודי האימפריה הביזנטית, הכוללת את האזור שנקרא היום טורקיה, יוון ומדינות הבלקן. מנהג זה, המנהג המכונה ‘רומאניוטי’, כמעט ואינו קיים היום. הסיבה לכך, כי מדינות אלו היו בזמן גירוש ספרד תחת שלטון העותומני שפתח את שעריהן ליהודים המגורשים. תוך מספר שנים, הקהילות העתיקות ומנהגיהן נבלעו על ידי הבאים מספרד – והפכו כולם למה שנקרא היום ‘ספרדים’. תהליך זה לא תמיד אירע ללא מהמורות ומחלוקות. וכך אירע באבילונה, מקום רבנותו של רבי דוד מסר לאון. מחלוקת עזה פרצה מעבר לנידון ההלכתי שבו החלה. החולקים על רבי דוד ערערו בכלל על סמכותו כרב ומנהיג הקהילה.
הנידון הגיע לשולחנו של רבינו דוד מקורפו, הרד”ך. בתשובתו הארוכה הוא מתייחס לכך שפגעו בכבודו ומעמדו של רבי דוד שהוא ‘מגדולי הדור’, ‘שנסמך עתה כמה ימים ושנים מכמה רבנים מיום היותו בן י”ח שנים, ומאז היה מורה הוראות ובחזקת מוסמך’. “ואף על גב דאין סמיכה בחוץ לארץ…. הסמיכה הנהוגה בזמן הזה מגדולי עולם הוא משום דאי באיסור והיתר, מאן דלא גמיר יעשה תורתנו פלסתר ויאכיל מאכלות אסורות… ולא יאבה ה’ סלוח לעושים עצמם כאחד החברים והם המורים, ואי בדיני ממונות, מאן דלא גמיר פסול לדין ודינו אינו דין…”.
ואילו רבי דוד עצמו חיבר קונטרס בשם ‘כבוד חכמים’, בו האריך לבסס את מעמד הרב שהוסמך. דפים ארוכים מקונטרס זה מוקדשים להשיב לטענות האברבנאל ב’נחלת אבות’, אף שאינו מזכיר אותו בשמו. לאחר אריכות להוכיח את תוקף הסמיכה ותואר ‘רב’ שאף האמוראים בבבל זכו לו למרות שלא היתה להם סמיכה לדון בדיני קנסות, רבי דוד מתייחס גם לטענה שתואר הרבנות נוצר מחמת הקנאה מגויי הארץ שהתעטרו בתארים אקדמיים. את הטענה הזו הוא דוחה בתוקף: הלוא את מוסד הסמיכה להוראה קיבלנו מרבותינו האשכנזים. אם היתה קהילה שהיתה שמורה מהשפעת הסביבה – היו אלו רבותינו האשכנזים. רק שם היו היהודים שונים בלבושם, בשפתם ובכל דרכי החיים משכיניהם. שם לא עסקו בחכמות חיצוניות, ולא הכירו את תרבות הלימוד של הגויים. ברור שאין לתלות את ה’סמיכה’ בחיקוי הגויים.
*
מתי ייסדו רבותינו האשכנזים את ה’סמיכה’ החדשה? ומה גרם להם לעשות זאת?
קשה להצביע על תאריך מדויק, אך ברור שבשנות הק’ לאלף השישי היה זה כבר מנהג מבוסס. וביסוס הסמיכה בא כמענה למצב היהדות באשכנז באותם שנים.
רעות רבות שבעה יהדות אשכנז. מסעי הצלב הרסו קהילות רבות. בשנת מ”ו, נכלא גדול הדור, המהר”ם מרוטנבורג – ונפטר במאסר. תלמידו הגדול, הרא”ש, נאלץ לברוח לספרד. תלמידיו הגדולים של המהר”ם שנותרו באשכנז – נרצחו ביחד עם רבים אחרים בשנת נ”ח, בפרעות רינדפלייש. בשנת ק”ט פרצה המגפה השחורה, והיהודים הואשמו כמרעילי הבארות. שוב נרצחו רבים וקהילות נהרסו. מצב היהדות ירדה פלאים. תלמידי חכמים מעטים היו, וכל יודע ספר הפך ל’פוסק’ במקומו, גם אם היה רחוק מלהגיע להוראה. נוכח מצב זה, ממסדו את מוסד הסמיכה, במטרה שרק הראוי לכך יפסוק.
מי שמזוהה עם חיזוק ה’סמיכה’ יותר מכל אחר, הוא רבינו מאיר בן ברוך הלוי מווינה. מהר”ם הלוי דאג לא רק לאשכנז, אלא גם ליהדות צרפת, שאף היא היתה במצב שפל ביותר. בשנת ס”ו לאלף השישי גורשו היהודים מצרפת כולה. לאחר תשע שנים הורשו לשוב, וקהילה קטנה וחלשה התקיימה בצרפת לכמה עשרות שנים, עד לגירוש הסופי בשנת קנ”ה. גדול הדור בצרפת בין גירוש לגירוש היה רבי מתתיהו טרייוויש, ואחריו מילא את מקומו בנו רבי יוחנן. שניהם החזיקו ישיבה והסמיכו רבנים. מסתבר שמהר”ם הלוי חשש מרבנים שאינם ראויים, ומתוקף מעמדו כגדול הדור, הוא שלח לצרפת את תלמידו רבי ישעיה, אותו מינה כיחיד שמורשה להסמיך רבנים בצרפת, ופסל את סמיכת נסמכי צרפת שלא הוכרו על ידו.
רבם של יהודי צרפת, רבי יוחנן טרייויש, לא קיבל את התערבות המהר”ם בתחומו, ופנה לגדולי ספרד בתלונה. חמש תשובות בשו”ת הריב”ש עוסקות בפרשה זו (רס”ח-רע”ב). את תשובתו פותח הריב”ש כך: “תחילת כל דבר, צריך לבאר מה זו סמיכה שנהגו בצרפת ובאשכנז שהרבנים נסמכים והם סומכים אחרים”. רק לאחר שהצליח למצוא שורש מה לתוקף הלכתי לסמיכה באופנים מסוימים, הוא דן בשאלה של סמכות גדול הדור במדינה מרוחקת להטיל את סמכותו על צרפת.
*
סיפוריהם של רבי דוד מסר לאון ושל רבי יוחנן טרייוויש ארוכים בהרבה מהתיאור הקצר שהצענו, ומספרים את סיפורם של תקופות שלימות, של עמידת עם ישראל בזמנים קשים של רדיפות וגירושים, ומבליטים את התופעה שהיתה אז פחות נפוצה של קהילות מרקע שונה ועם הנהגות שונות שגדולי כל קהילה הנהיגו – וכעת נפגשים פנים אל פנים, או בדפי השו”ת.
ושני סיפורים אלו הם הבסיס להגהת הרמ”א במפה שלו לשלחן ערוך יורה דעה, סימן רמ”ב סעיף י”ד: “הגה: ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה, כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו, ולכן אם כבר מת רבו אין צריך לסמיכות. וכן בתלמיד חבר…, במקום שאין צריך רשות – אין צריך סמיכות (ריב”ש סימן רע”א, ודלא כנחלת אבות פ’ שנו חכמים). ויש אומרים דמי שאינו מוסמך ל’מורינו’ ונותן גיטין וחליצות, אין במעשיו כלום, ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן, אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות (מהר”ד כהן סי’ כ’, ומהרי”ו סי’ פ”ה וקכ”ב). ויש חולקים ומקילין (תשובת ריב”ש הנ”ל). ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות, אבל לא בדרך אחר, כי מנהגן של ישראל תורה, כן נ”ל”.
*
כעת נשוב לקהילת המבורג תחת לחץ הרפורמים, שדחקו להפוך את ה’רב’ ל’חכם’. עומק רב טמון בשינוי המינוח. יהדות אשכנז הבינה שכדי לשרוד, צריכה היא לחזק את סמכותם של תלמידי חכמים. לשם כך ייסדו את ה’סמיכה’ לרבנות, והשתמשו בתואר ‘רב’. אופיים השונה של קהילות ספרד לא הצריכה את התואר הסמכותי. בשנת ת”ג, נשאל רבי שמואל אבוהב על ידי רבי עזריה פיג’ו, בעל הגידולי תרומה והעיתים לבינה, על נוהג הסמיכה. בשו”ת דבר שמואל הוא משיב לו: “לעולם חששתי להקבע מנהג זה בין אנשי קהילות הספרדים, שלא נשמע ולא נמצא ביניהם מימי קדם בכל מקומות מושבותיהם מה זה סמיכה…, ומי יתן ויהיו מחזיקים מנהג אבותיהן בידיהם, שלא יסתכלו במי ששמותיהם נאים אלא במי שחכמתם ומעשיהם נאים”…
הדבר שמואל מתנגד להנהגת המנהג האשכנזי אצל הספרדים. ובהמבורג – האשכנזים בחרו במנהג הספרדי… והלוא דבר הוא: במה מיאנו? לא בתואר ‘רב’, אלא בסמכות הרב, בשלטון שהתואר מקנה לו על בני קהילתו – בעולמם של האשכנזים.
מה הביאם למרוד ברבנות וברבנים, לפרוק את עול לומדי התורה ויודעיה מעליהם?
הלוא בהמבורג עסקינן. רק שישים שנה לפני הקמת הטמפל הרפורמי, היתה המבורג במוקד שערורייה אחרת, שערורייה שהקיפה וחצתה את העולם היהודי: מחלוקת רבי יעקב עמדן והרבי רבי יונתן אייבשיץ. תובנה כואבת מסיק המהרי”ץ דושינסקי מפרשה זו. בתשובה לשאלה שנגעה במחלוקת זו, כותב המהרי”ץ דושינסקי (שו”ת מהרי”ץ ח”א, קג) על התוצאות הנוראיות של המחלוקת. ממחלוקת זו, “המהרסים ומחבלים כרמים למדו להקל בכבוד הרב, וכל אחד בנה במה לעצמו, עד שבמקום המשפט – שמה הרשע יוצאת בתחילה לבנות במה, בית גאים, ולא היה ביד הרבנים ודיינים דק”ק האמבורג לגדור גדר ולעמוד בפרץ, כל כך הוקל כבוד התורה וכבוד הרבנים ע”י המחלוקת, ומשם הבערה לחלק יוצאת ופשתה המספחת”…
חכם עדיף מנביא! אכן, כאשר הנזק נעשה, נבנה הטמפל הרפורמי הראשון שפרץ את הדרך לבאים בעקבותיו, הצליחו למזעיר את הנזק המיידי באמצעות פשרה: נשוב לבית הכנסת, אבל ללא ‘רב’. מעתה, ב’חכם’ נבחר. אין אנו חפצים עוד במוסד הנושן הזה, ששימר את היהדות באשכנז מאות שנים.
קשה לחשוב על הוכחה מוחצת יותר שמוסד הסמיכה הוא הערובה שלנו להמשך קיומנו כיהודים: על המשך כהונת רב – לא הסכימו להתפשר. בית כנסת, שיהיה, אבל בלי רב.
*
וטיפת אקטואליה כואבת: הבג”ץ יודע היטב למה הוא מתערב במבחני הרבנות. הוא מבקש להפוך את ה’רב’ ל’רב מטעם’, רב בהכשר הבג”ץ.
בהמבורג הסכים גדול בישראל להפוך מ’רב’ ל’חכם’ במטרה להציל את מה שניתן, אחרי שמעמד הרבנות ירדה פלאים בעקבות המחלוקת. זו היתה השליחות בשעה שמצב היהדות היתה בהתדרדרות מהירה.
לא כן היום, כאשר עולם התורה הולך ונבנה, הולך וצומח, רחוקים מתקרבים, עם ישראל בכללותו שב לשורשיו. מלחמתנו איננה מלחמת מגננה כפי שהיתה בהמבורג. שונאי הדת הם שמקדשים מלחמה נואשת נגד המורשת והמייצגים אותה. במצב כזה, אל לנו להתפשר ולפתוח להם פתח. כיום השליחות שלנו היא לחזק את אותה ה’סמיכה’ ששמרה עלינו במשך הדורות, לחזק את מעמדם של תלמידי החכמים הנסמכים בהיתר הוראה, לכבדם ולהוקירם. וה’ יתברך יגדור את פרצות עמנו וישיב שופטינו כבראשונה, ונזכה לסמיכה המקורית במהרה בימינו.
שני מאורות גדולים עמדו ליהדות גרמניה בשעה שכבר היתה גוססת והגיעה אל שערי מוות רוחני: רבי שמשון רפאל הירש בפרנקפורט דמיין, ורבי עזריאל הילדסהיימר בברלין. הרב הירש ייסד קהילה עצמאית ללא תלות במרשיעי ברית, וגידל דור של בעלי-בתים יראי ה’. הרב הילדסהיימר ייסד את בית המדרש לרבנים. מפרנקפורט יצאה הבשורה שניתן להיות יהודי נאמן לה’ ולתורתו, ונוסדו בעקבותיה קהילות קודש נפרדות ברחבי המדינה. בברלין צמחו הרבנים שעמדו בראש אותן הקהילות.
בהשגחה מיוחדת הושתלו שני המאורות בדור שהיה צריך להם. עם כל ההבדלים – ופעמים אף חילוקי דעות – בין שני גדולים אלה, שניהם ידעו ללכת כנגד רוח צאן מרעיתם מבלי לסטות בסטייה הקלה ביותר מדרך התורה. את ההשראה לתפקידם היוצא-דופן, השונה מרבנים בדורות שקדמו להם ואף מרבנים שבימיהם במקומות אחרים, קיבלו שניהם בבית מדרש אחד. שניהם היו תלמידי רבי יצחק ברנייס, המכונה ‘חכם יצחק ברנייס’, רבה של המבורג. גם את שיטתו הידועה של הרב הירש בפירושיו לתנ”ך לנתח את צלילי שורשי המילים – מרבו זה למד, ועל יסודות שקיבל ממנו בנה את מבנה משנתו.
המבורג שבצפון גרמניה, קהילה חשובה היתה. כיהנו בה גדולי ישראל, ביניהם החכם צבי, הרבי רבי יהונתן אייבשיץ, רבי רפאל המבורגר. בבית החיים שלה העומד עד היום ניתן לראות שורה מרשימה ב’חלקת הרבנים’. המבקר באותו בית העלמין יופתע לגלות ששני חלקים לו: החלק האשכנזי, והחלק הספרדי. העתיק מבין שניהם – החלק הספרדי. הקהילה הספרדית קדמה לאשכנזית בהמבורג. אנוסים מפורטוגל שהצליחו לעזוב את ארץ מולדתם, שבו ליהדות, והם שייסדו את בית העלמין היהודי. הם גם הספיקו לייסד שלושה בתי כנסת לפני שיגיעו אשכנזים לעיר! אחד הרבנים ששימשו את הקהילה הספרדית בהמבורג היה הגאון רבי יעקב ששפורטש, שעמד בראש לוחמי מלחמת ה’ נגד משיח השקר הש”ץ שר”י.
במשך השנים, התאחדו לבית כנסת אחד ספרדי, שעמד לצד הקהילה הצעירה האשכנזית שגדלה במהירות והשיגה את אחותה הבכורה. לאור זאת, תבינו למה מקובל לומר ש’חכם ברנייס’ היה רבם של הספרדים: הרי הספרדים הם שמכנים את רבניהם בשם ‘חכם’, לעומת האשכנזים שקוראים להם ‘הרב’. ובהמבורג – היתה גם היתה קהילה ספרדית. ברור אם כן שאותו ה’חכם’ הינו רבה של הקהילה הספרדית! ולכן תמהתי בראותי תמונת מצבתו של החכם: המצבה מצהירה שנטמן תחתיה “מהר”ר יצחק איצק בערנייז, חכם דק”ק אשכנזים בהמבורג”. והרי הם תרתי דסתרי: ‘חכם – דק”ק אשכנזים’, הלוא דבר הוא.
מתברר שלא החכם ולא קהילתו היו ספרדים. אם תמה מישהו איך אירע שלמדו הרב הירש והרב הילדסהיימר – מייצגי אשכנז על טהרתה – דווקא אצל רב ספרדי, תנוח דעתו. הרב ברנייס קיבל תורה מפי גדול הדור בגרמניה, הגאון רבי אברהם בינג, ביחד עם בעל ה’ערוך לנר’, ששימש כרב באלטונה השכנה להמבורג – והיום הפכה לשכונה בתוכה. הרב יצחק ברנייס, כפי שנקרא אז, הוסמך להוראה על ידי רבו זה, ושימש ביחד עמו בבית דינו שבווירצבורג.
אם הוא אשכנזי וקהילתו אשכנזית, למה נקרא שמו – או תוארו – ‘חכם’ ברנייס?
התשובה עצובה למדי, והיא פותחת לנו צוהר להבין את הרקע ההיסטורי, והמצב שהכשיר את ‘חכם ברנייס’ להמציא סוג חדש של רבנות, שיהווה עוגן הצלה לשארית יהדות גרמניה.
כשפנתה הקהילה האשכנזית בהמבורג לרב ברנייס בהצעה לבוא לכהן בעירם, לא היתה זו הצעה פשוטה כלל. הקהילה בהמבורג היתה קרועה בעקבות מלחמת דת מן הקשות ביותר שהיתה ליהדות, והרב ברנייס נכנס לכהן במקום אב בית הדין ושני דייניו שפוטרו ממשרתם. היתה זו תחילת תקופת הרפורמים שביקשו לעקור את היהדות, והחלו לעשות שינויים בנוסח התפילה ובהלכות בית הכנסת, ל”ע. בהמבורג נבנה ה’היכל’ הרפורמי הראשון, בשנת תקע”ח, כמובן בניגוד לרצון רבני העיר.
שנה אחרי זה, בתקע”ט, יצא לאור קונטרס ‘אלה דברי הברית’ הכולל מכתבים מגדולי הדור, בראשם רבי עקיבא איגר, החתם סופר ורבי מרדכי בנעט, בו הוכיחו את האיסור שבשינויים שעשו הרפורמים בתפילה ובצורתה, ואסרו לדרוך במבנה הטמא. אך כל זה לא הועיל לקהילת המבורג, שרוב בניה נהו אחרי החידושים, וביקשו סוג חדש של יהדות. לא היה כל דרך לגשר בין העם למנהיגיו הרוחניים. לאחר מאבק מר בו החל בית הכנסת להתרוקן, פרנס הקהילה ר’ רפאל ריסר, חתנו של רבי רפאל המבורגר, ביקש להציל את הניתן להציל והציע פשרה. הרבנים יתפטרו מתפקידם ויביאו רב חדש, גדול בתורה וירא שמים – אך בעל הכשרה אקדמית ודובר גרמנית מהוקצעת. כך, בית הכנסת המקורי שנעזב על ידי מתפלליו ימשוך שוב את ההמון, לפחות את אלה שלא רוצים בדווקא לסטות מן ההלכה, אבל כן רוצים לשמוע נאום בטעם מודרני. לשם כך הובא מווירצבורג רבי יצחק ברנייס, גדול בתורה שבזמן שאינו יום ולא לילה הצליח להפוך גם ל’דוקטור’. הפשרה אכן הביאה את התוצאה הרצויה, המחלוקת שקטה, ורוב בני הקהילה עזבו את ה’טמפל’ ושבו להתפלל בבית הכנסת, וכך הואטה התפשטות הרפורמה במידת מה. הרב ברנייס היה בחירה נכונה.
אלא שהפשרה כללה הגדרה מחדש של תפקידו של העומד בראש הקהילה. לא עוד ‘רב’ שבכוחו להתיר ולאסור, לנדות ולהחרים. ראשי הקהל ביקשו להשתמש בתואר ‘מטיף’ או ‘מורה’, אך הנבחר החדש דרש לכנותו בתואר ‘חכם’ כנהוג בקהילה הספרדית השכנה, תואר המכבד את נושאו בחשיבות מסורתית מחד, מבלי לייחס לו שררה וסמכות מאידך.
היסטוריה שלימה שבאה לביטוי במילה אחת בת שלוש אותיות: ‘חכם’.
הוי אומר, ‘חכם’ ו’רב’ – לא ראי זה כראי זה.
*
פרנסי המבורג לא היו הראשונים להבחין בהבדל שבין ‘חכם’ ל’רב’. קדם להם אחד מגדולי הדורות, הלוא הוא רבי – יותר נכון: חכם – יצחק אברבנאל. מחברים רבים אינם מתארים את האברבנאל לא כ’חכם’ ולא כ’רב’, אלא בתואר האצולה שקיבל ממלך פורטוגל: ‘דון יצחק אברבנאל’. כמה שצורם לאוזניים השומעות את אחד מגדולי התורה ומנהיגי היהדות המכונה בתואר אצולה שהוענק לו מאלה שהפכו לרודפיו ולגדולי שונאי ישראל, נראה שהיה צורם לו יותר לשמוע שמתארים אותו בתואר רבנות כלשהו.
בספר ‘נחלת אבות’, פירושו לפרקי אבות (פ”ו מ”א), הוא כותב שתלמידי חכמים העוסקים בתורה לשמה נקראים רֵעַ, אהוב, אוהב ומשמח, “כי שם ‘רֵעַ’ הוא המבדיל בין חכם לעם הארץ בלשון התלמוד, כי ‘רֵעַ’ הוא החבר, וסתם חבר הוא חכם…, כי אלה הם השמות שראוי שיראו בין חכמי ישראל בגלות, לא ‘רב’ ולא ‘רבן’, שהם השמות הממונים לסמוכים, לפי שאין סמיכה בחוצה לארץ”.
והוא מוסיף: “וכן היה המנהג בכל ספרד בהיות אנשי הגולה שמה על תלם [ – כלומר, לפני הגירוש בשנת רנ”ב], לא היה ביניהם סמיכה לשום אדם”.
אלא שבעקבות הגירוש, נחשף האברבנאל לנוהג שונה: “האמנם, אחרי בואי באיטאליאה, מצאתי שנתפשט המנהג לסמוך אלו לאלו”. מתברר לו שמנהג ההסמכה לרבנות חדר לאיטליה משכנתה הצפונית, אשכנז: “וראיתי התחלתו בין האשכנזים, כולם סומכים ונסמכים ורבנים, לא ידעתי מאין בא להם ההיתר הזה, אם לא שקנאו מדרכי הגוים העושים דוקטורי – ויעשו גם הם”…
סמיכה בימינו – אין, זו הלכה מפורשת. אז מניין לאשכנזים מנהג הסמיכה? משער האברבנאל שהיתה זו השפעה השכנים הגויים. אם הגוי מתעטר בתואר ראשון ושני ובדוקטורט – גם לנו יהיה תואר ‘חבר’ ותואר ‘מורינו’…
מי שנחלץ להגן על כבוד האשכנזים וסמיכתם נגד טענות האברבנאל, היה רבי דוד מסר לאון. אביו, רבי יהודה מסר לאון, היה בן דורו ובן עירו של המהרי”ק, וגם בר פלוגתא שלו בכמה עניינים. הבן, רבי דוד, היה אם כן בן דורו הצעיר של האברבנאל. רבי דוד שימש כרב בעיר אבילונה, היום וולורנה שבמדינת אלבניה. באבילונה היתה קהילה עתיקת יומין, אחת העתיקות באירופה. נוסח התפילה ומנהגי הקהילה היו כמנהג יהודי האימפריה הביזנטית, הכוללת את האזור שנקרא היום טורקיה, יוון ומדינות הבלקן. מנהג זה, המנהג המכונה ‘רומאניוטי’, כמעט ואינו קיים היום. הסיבה לכך, כי מדינות אלו היו בזמן גירוש ספרד תחת שלטון העותומני שפתח את שעריהן ליהודים המגורשים. תוך מספר שנים, הקהילות העתיקות ומנהגיהן נבלעו על ידי הבאים מספרד – והפכו כולם למה שנקרא היום ‘ספרדים’. תהליך זה לא תמיד אירע ללא מהמורות ומחלוקות. וכך אירע באבילונה, מקום רבנותו של רבי דוד מסר לאון. מחלוקת עזה פרצה מעבר לנידון ההלכתי שבו החלה. החולקים על רבי דוד ערערו בכלל על סמכותו כרב ומנהיג הקהילה.
הנידון הגיע לשולחנו של רבינו דוד מקורפו, הרד”ך. בתשובתו הארוכה הוא מתייחס לכך שפגעו בכבודו ומעמדו של רבי דוד שהוא ‘מגדולי הדור’, ‘שנסמך עתה כמה ימים ושנים מכמה רבנים מיום היותו בן י”ח שנים, ומאז היה מורה הוראות ובחזקת מוסמך’. “ואף על גב דאין סמיכה בחוץ לארץ…. הסמיכה הנהוגה בזמן הזה מגדולי עולם הוא משום דאי באיסור והיתר, מאן דלא גמיר יעשה תורתנו פלסתר ויאכיל מאכלות אסורות… ולא יאבה ה’ סלוח לעושים עצמם כאחד החברים והם המורים, ואי בדיני ממונות, מאן דלא גמיר פסול לדין ודינו אינו דין…”.
ואילו רבי דוד עצמו חיבר קונטרס בשם ‘כבוד חכמים’, בו האריך לבסס את מעמד הרב שהוסמך. דפים ארוכים מקונטרס זה מוקדשים להשיב לטענות האברבנאל ב’נחלת אבות’, אף שאינו מזכיר אותו בשמו. לאחר אריכות להוכיח את תוקף הסמיכה ותואר ‘רב’ שאף האמוראים בבבל זכו לו למרות שלא היתה להם סמיכה לדון בדיני קנסות, רבי דוד מתייחס גם לטענה שתואר הרבנות נוצר מחמת הקנאה מגויי הארץ שהתעטרו בתארים אקדמיים. את הטענה הזו הוא דוחה בתוקף: הלוא את מוסד הסמיכה להוראה קיבלנו מרבותינו האשכנזים. אם היתה קהילה שהיתה שמורה מהשפעת הסביבה – היו אלו רבותינו האשכנזים. רק שם היו היהודים שונים בלבושם, בשפתם ובכל דרכי החיים משכיניהם. שם לא עסקו בחכמות חיצוניות, ולא הכירו את תרבות הלימוד של הגויים. ברור שאין לתלות את ה’סמיכה’ בחיקוי הגויים.
*
מתי ייסדו רבותינו האשכנזים את ה’סמיכה’ החדשה? ומה גרם להם לעשות זאת?
קשה להצביע על תאריך מדויק, אך ברור שבשנות הק’ לאלף השישי היה זה כבר מנהג מבוסס. וביסוס הסמיכה בא כמענה למצב היהדות באשכנז באותם שנים.
רעות רבות שבעה יהדות אשכנז. מסעי הצלב הרסו קהילות רבות. בשנת מ”ו, נכלא גדול הדור, המהר”ם מרוטנבורג – ונפטר במאסר. תלמידו הגדול, הרא”ש, נאלץ לברוח לספרד. תלמידיו הגדולים של המהר”ם שנותרו באשכנז – נרצחו ביחד עם רבים אחרים בשנת נ”ח, בפרעות רינדפלייש. בשנת ק”ט פרצה המגפה השחורה, והיהודים הואשמו כמרעילי הבארות. שוב נרצחו רבים וקהילות נהרסו. מצב היהדות ירדה פלאים. תלמידי חכמים מעטים היו, וכל יודע ספר הפך ל’פוסק’ במקומו, גם אם היה רחוק מלהגיע להוראה. נוכח מצב זה, ממסדו את מוסד הסמיכה, במטרה שרק הראוי לכך יפסוק.
מי שמזוהה עם חיזוק ה’סמיכה’ יותר מכל אחר, הוא רבינו מאיר בן ברוך הלוי מווינה. מהר”ם הלוי דאג לא רק לאשכנז, אלא גם ליהדות צרפת, שאף היא היתה במצב שפל ביותר. בשנת ס”ו לאלף השישי גורשו היהודים מצרפת כולה. לאחר תשע שנים הורשו לשוב, וקהילה קטנה וחלשה התקיימה בצרפת לכמה עשרות שנים, עד לגירוש הסופי בשנת קנ”ה. גדול הדור בצרפת בין גירוש לגירוש היה רבי מתתיהו טרייוויש, ואחריו מילא את מקומו בנו רבי יוחנן. שניהם החזיקו ישיבה והסמיכו רבנים. מסתבר שמהר”ם הלוי חשש מרבנים שאינם ראויים, ומתוקף מעמדו כגדול הדור, הוא שלח לצרפת את תלמידו רבי ישעיה, אותו מינה כיחיד שמורשה להסמיך רבנים בצרפת, ופסל את סמיכת נסמכי צרפת שלא הוכרו על ידו.
רבם של יהודי צרפת, רבי יוחנן טרייויש, לא קיבל את התערבות המהר”ם בתחומו, ופנה לגדולי ספרד בתלונה. חמש תשובות בשו”ת הריב”ש עוסקות בפרשה זו (רס”ח-רע”ב). את תשובתו פותח הריב”ש כך: “תחילת כל דבר, צריך לבאר מה זו סמיכה שנהגו בצרפת ובאשכנז שהרבנים נסמכים והם סומכים אחרים”. רק לאחר שהצליח למצוא שורש מה לתוקף הלכתי לסמיכה באופנים מסוימים, הוא דן בשאלה של סמכות גדול הדור במדינה מרוחקת להטיל את סמכותו על צרפת.
*
סיפוריהם של רבי דוד מסר לאון ושל רבי יוחנן טרייוויש ארוכים בהרבה מהתיאור הקצר שהצענו, ומספרים את סיפורם של תקופות שלימות, של עמידת עם ישראל בזמנים קשים של רדיפות וגירושים, ומבליטים את התופעה שהיתה אז פחות נפוצה של קהילות מרקע שונה ועם הנהגות שונות שגדולי כל קהילה הנהיגו – וכעת נפגשים פנים אל פנים, או בדפי השו”ת.
ושני סיפורים אלו הם הבסיס להגהת הרמ”א במפה שלו לשלחן ערוך יורה דעה, סימן רמ”ב סעיף י”ד: “הגה: ענין הסמיכות שנהגו בזמן הזה, כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה ומה שמורה הוא ברשות רבו הסומכו, ולכן אם כבר מת רבו אין צריך לסמיכות. וכן בתלמיד חבר…, במקום שאין צריך רשות – אין צריך סמיכות (ריב”ש סימן רע”א, ודלא כנחלת אבות פ’ שנו חכמים). ויש אומרים דמי שאינו מוסמך ל’מורינו’ ונותן גיטין וחליצות, אין במעשיו כלום, ויש לחוש לגיטין וחליצות שנתן, אם לא שידוע לכל שמומחה לרבים הוא רק שמצד ענוה ושפלות אינו מבקש גדולות (מהר”ד כהן סי’ כ’, ומהרי”ו סי’ פ”ה וקכ”ב). ויש חולקים ומקילין (תשובת ריב”ש הנ”ל). ובמקום עגון יש להקל אם כבר נתן גיטין וחליצות, אבל לא בדרך אחר, כי מנהגן של ישראל תורה, כן נ”ל”.
*
כעת נשוב לקהילת המבורג תחת לחץ הרפורמים, שדחקו להפוך את ה’רב’ ל’חכם’. עומק רב טמון בשינוי המינוח. יהדות אשכנז הבינה שכדי לשרוד, צריכה היא לחזק את סמכותם של תלמידי חכמים. לשם כך ייסדו את ה’סמיכה’ לרבנות, והשתמשו בתואר ‘רב’. אופיים השונה של קהילות ספרד לא הצריכה את התואר הסמכותי. בשנת ת”ג, נשאל רבי שמואל אבוהב על ידי רבי עזריה פיג’ו, בעל הגידולי תרומה והעיתים לבינה, על נוהג הסמיכה. בשו”ת דבר שמואל הוא משיב לו: “לעולם חששתי להקבע מנהג זה בין אנשי קהילות הספרדים, שלא נשמע ולא נמצא ביניהם מימי קדם בכל מקומות מושבותיהם מה זה סמיכה…, ומי יתן ויהיו מחזיקים מנהג אבותיהן בידיהם, שלא יסתכלו במי ששמותיהם נאים אלא במי שחכמתם ומעשיהם נאים”…
הדבר שמואל מתנגד להנהגת המנהג האשכנזי אצל הספרדים. ובהמבורג – האשכנזים בחרו במנהג הספרדי… והלוא דבר הוא: במה מיאנו? לא בתואר ‘רב’, אלא בסמכות הרב, בשלטון שהתואר מקנה לו על בני קהילתו – בעולמם של האשכנזים.
מה הביאם למרוד ברבנות וברבנים, לפרוק את עול לומדי התורה ויודעיה מעליהם?
הלוא בהמבורג עסקינן. רק שישים שנה לפני הקמת הטמפל הרפורמי, היתה המבורג במוקד שערורייה אחרת, שערורייה שהקיפה וחצתה את העולם היהודי: מחלוקת רבי יעקב עמדן והרבי רבי יונתן אייבשיץ. תובנה כואבת מסיק המהרי”ץ דושינסקי מפרשה זו. בתשובה לשאלה שנגעה במחלוקת זו, כותב המהרי”ץ דושינסקי (שו”ת מהרי”ץ ח”א, קג) על התוצאות הנוראיות של המחלוקת. ממחלוקת זו, “המהרסים ומחבלים כרמים למדו להקל בכבוד הרב, וכל אחד בנה במה לעצמו, עד שבמקום המשפט – שמה הרשע יוצאת בתחילה לבנות במה, בית גאים, ולא היה ביד הרבנים ודיינים דק”ק האמבורג לגדור גדר ולעמוד בפרץ, כל כך הוקל כבוד התורה וכבוד הרבנים ע”י המחלוקת, ומשם הבערה לחלק יוצאת ופשתה המספחת”…
חכם עדיף מנביא! אכן, כאשר הנזק נעשה, נבנה הטמפל הרפורמי הראשון שפרץ את הדרך לבאים בעקבותיו, הצליחו למזעיר את הנזק המיידי באמצעות פשרה: נשוב לבית הכנסת, אבל ללא ‘רב’. מעתה, ב’חכם’ נבחר. אין אנו חפצים עוד במוסד הנושן הזה, ששימר את היהדות באשכנז מאות שנים.
קשה לחשוב על הוכחה מוחצת יותר שמוסד הסמיכה הוא הערובה שלנו להמשך קיומנו כיהודים: על המשך כהונת רב – לא הסכימו להתפשר. בית כנסת, שיהיה, אבל בלי רב.
*
וטיפת אקטואליה כואבת: הבג”ץ יודע היטב למה הוא מתערב במבחני הרבנות. הוא מבקש להפוך את ה’רב’ ל’רב מטעם’, רב בהכשר הבג”ץ.
בהמבורג הסכים גדול בישראל להפוך מ’רב’ ל’חכם’ במטרה להציל את מה שניתן, אחרי שמעמד הרבנות ירדה פלאים בעקבות המחלוקת. זו היתה השליחות בשעה שמצב היהדות היתה בהתדרדרות מהירה.
לא כן היום, כאשר עולם התורה הולך ונבנה, הולך וצומח, רחוקים מתקרבים, עם ישראל בכללותו שב לשורשיו. מלחמתנו איננה מלחמת מגננה כפי שהיתה בהמבורג. שונאי הדת הם שמקדשים מלחמה נואשת נגד המורשת והמייצגים אותה. במצב כזה, אל לנו להתפשר ולפתוח להם פתח. כיום השליחות שלנו היא לחזק את אותה ה’סמיכה’ ששמרה עלינו במשך הדורות, לחזק את מעמדם של תלמידי החכמים הנסמכים בהיתר הוראה, לכבדם ולהוקירם. וה’ יתברך יגדור את פרצות עמנו וישיב שופטינו כבראשונה, ונזכה לסמיכה המקורית במהרה בימינו.
