איך נקודת מבט גבוהה עלולה להוביל למקומות מסוכנים? מחשבות על חינוך בעקבות העצרת. (1 צופה)

[נדיב לב]

אמנם הפוסט עוסק בעיקר ברשמים האישיים שלי מהעצרת אמש, אך בחרתי לשתפו דווקא בפורום 'חינוך הבנים', מפני שהוא נוגע ישירות לעולמם של בחורים צעירים, כפי שתראו בהמשך הדברים.

השתתפות בעצרת ההיסטורית היא מבחן השייכות שלנו - כולנו היום בירושלים!​

כן הייתי שם. נטלתי חלק עם רבבות "המשוגעים" למטה, שמתלהטים אחריה, מתקבצים, מתכנסים ומכריזים: ה' הוא האלוקים, התורה היא חיינו!

התרוממתי טפח כשקול הציבור הדהד במרחב והתגולל בהומיה: "מדת הרחמים עלינו התגלגלי, ולפני קונך תחנתנו הפילי, ובעד עמך רחמים שאלי, כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי".

דמעות.

דמעות שמתמצתות את האהבה הנוראה, של איש אחד בלב אחד שמפיל תחינה ברגש בהומיה, מבקש שינהגו בו לפנים משורת הדין.
דמעות של תקווה, דמעות של צפייה לרחמים. דמעות של שמחה.

הרגשתי מורם 'עם' העם, כשהציבור ניגן את סליחתו: "אדון הסליחות חטאנו לפניך רחם עלינו".

רחם עלינו. רחמים.

ספרדים ואשכנזים. חסידים וקנאים. כל המיקס החרדי התערבב לו בעצרת, והתאגד לקול של כלל ישראל, קול עוצמתי מרקיע שחקים.

אבל גם ראיתי אותם.

את צעירי החמד - הנדחפים בכל פינה, בניסיון לכבוש עמדה גבוהה, להביט מלמעלה על הציבור.

הם עטרו את הגדרות, רכבים, תחנות, גגות, ו"המהדרין" שבהם הקפידו על גובה בשיעור למעלה מהכשר סוכה ומבוי...

מה מרגש אותם בזה? מה חסר להם למטה שיש להם למעלה? הרהרתי לעצמי, כשכל אותה העת אני דרוך שלא לאבד את אחד מבחוריי שהשתוקק להצטרף לאנשי מעלה...?

*(טוב, האמת המסקנה פחות מתכתבת עם הזוועה שהייתה שם, הטיפוסים המסוכנים שלא מביישים את מיטב הפעלולים של סיירת מטכ"ל, לכן אתייחס רק לרעיון, ולחבר'ה שעמדו על גדרות וגגות בטיחותיים בלי סכנת נפשות.. ומי שירצה ירחיב את זה עוד ועוד לכיוון מעלה....).

*יצר הסקרנות!

הסקרנות לראות בנקודת תצפית אחת את רוב או את כלל ההתרחשות, לחוות את עצרת ההמונים במבט פנורמי, כזה שלוכד כל רחוב, פינה ומבואה בפריסה רחבה ולא רק חלק ממנה, היא המנוע לחפש פרצה דחוקה ולכבוש נקודת תצפית גבוהה יותר.

הסקרנות הזו בוערת במיוחד בקרב צעירים, משום שבגילם הצעיר, העולם עדיין חדש וגדול עבורם. הם נמצאים בשלב של גילוי וחקירה אינטנסיביים, שואפים להבין את המציאות מנקודות מבט שונות ומחפשים ריגושים והתנסויות חדשות. היכולת לראות את התמונה הגדולה, להקיף את האירוע ממעוף הציפור, מספקת להם תחושת שליטה והבנה, וממלאת את הצורך שלהם לחקור ולגלות.

כך שבשורה תחתונה סקרנות זה דבר חיובי. היא מנוע להתפתחות וצמיחה, ומי שאיבד אותה, את הסקרנות הטבעית, נובל.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

כי בסוף, כשנשאל את עצמנו, לשם מה התכנסנו אמש בעצרת?

כדי למנוע גיוס של כל בחורי הישיבות?
נו מה הבעיה? נקים פלוגות חרדיות, כשרות מהדרין, וכו' וכו'... ולכל הפחות בחור שמתקשה ללמוד יתגייס ויהיה בנאדם... לא?

אז זהו.
יצר הסקרנות של הצעירים, כפי שבא לידי ביטוי אתמול בעצרת, ברצון לכבוש עמדות גבוהות, כך מחר הוא עלול בנקל להביא אותם למחוזות מסוכנים בצה"ל. מעבר לקו האוייב!

ועל זה מלחמתנו.

אבל שימו לב. ההודעה הזו היא רק נקודת פתיחה.
השאלה הגדולה היא איך אנחנו, כהורים ומחנכים, לוקחים את הסקרנות הטבעית הזו של צעירינו, את הרצון העז שלהם לדעת, להבין ולחקור, ומנתבים אותה למקומות חיוביים?

אני מזמין את החברים לשתף באשכול תגובות רעיונות ותובנות איך אתם מעודדים סקרנות בבית ובמוסדות החינוך?
אילו כלים, שיטות וגישות עובדות לדעתכם הכי טוב?
בואו נפתח דיון איכותי יעיל ופורה שיעזור לנו לגדל דור של תלמידי חכמים סקרנים ובד בבד בעלי תשוקה אמיתית לתורה ולמצוות.