פסח, חודש ניסן מדוע חז"ל לא חששו בפסח שמא יוליכנו?

[נדיב לב]

מדוע חז"ל לא חששו בפסח שמא יוליך את המצות, כשם שחששו בנוגע למצוות לולב ובר"ה.

וחשבתי לכאורה ליישב מכמה טעמים.
א. מכיון שמצה בשונה מלולב ושופר שלוקח עמו כדי שילמדו את סדר הנענוע או התקיעה, די בכך שמציע את השאלה ואי"צ ליטול עמו את המצה וי"ל.
ב. בגמ' כתוב שמא ילך אצל בקי, ותקיעה שהיא חכמה הדורשת לימוד [אף שאינה מלאכה] יש מקום לחשוש יותר וי"ל. ועיין תוס' ר"ה כט: ד"ה אבל.
ג. תקיעת שופר היא אומנות, ולא מצוי אדם בקיא בכל מקום, משא"כ בשאלת איסור והיתר מצוי לרוב מי שישיבו, ואי"צ לצאת לרה"ר וי"ל.
שו"מ קצת סמך לדברי ממש"כ הפנ"י ביצה יח. ד"ה בתוד"ה שמא יעבירנו ד. יש ליישב עפמ"ש להקשות בספר האשכול [הובא להלן בחת"ס] מדוע גזרו חז"ל 'שמא יעבירנו' הא טעה בדבר מצוה הוא. ותירץ דשמא לאחר שתקע או יצא יחזירנו לביתו ושוב לא טריד בדבר מצוה עיי"ש.
ולפ"ז י"ל לגבי מצה בשונה מלולב ושופר שיש חשש שלאחר שיצא יעבירנו ואז כבר לא עוסק במצווה, אבל במצה גם אם יעבירנה לאחר שאלתו, ה"ז לצורך אכילת מצוה, ועל כן לא גזרו דסו"ס טעה הוא בדבר מצוה וי"ל.

אמנם צ"ב מאי שנא מצות מילה (תוס' מגילה ד:) ושאר מצוות הנוהגות בשבת ויש בהם חשש הוצאה, מסוכה ולולב. ועוד מדוע חששו לחשש רחוק וכן לפמש"כ תוס' ביצה יח. ד"ה נגזור הלא גם לגבי אכילת מצה הוא להוט. ועיי"ע תוס' חולין פד: ד"ה תקיעת שופר שכתבו שאף ביו"ט דלא שייך בשופר בשבת משום שמא יעבירנו ארבע אמות ברה"ר, מ"מ שייך בצד רחוק עיי"ש. וכן מה שהקשה רעק"א בדו"ח ח"א ר"ה כט: ד"ה גמרא גזרה בשם חכם אחד לשיטת התוס' שבת ה: ד"ה בשלמא שכתבו בשם הירושלמי דלבן עזאי דמהלך כעומד דמי לא משכחת מעביר ד' אמות דמחייב אלא בקופץ, וכתבו דמסוגיא לא משמע כן, וקשה אמאי לא הוכיחו כן בבירור מהכא, דא"כ לבן עזאי יהא תקיעות שופר דוחה שבת דודאי ל"ל למגזר שמא יעבירנו בקפיצה. עיין שם מה שיישב רעק"א. וצ"ב.

וראה בשו"ת אבני מילואים ח"ב שו"ת סימן י' ד"ה והגאון בעל שאג"א שהעיר בתו"ד וז"ל: כן נראה הדבר מוכרח מעצמו דגם רבה לא ס"ל דגזרינן שמא יעבירנו אלא היכא דבהול לדבר מצוה דאי כסברת השאגת ארי' דרבה ס"ל אפי' שלא לצורך מצוה גזרינן טלטול ברה"י שמא יעבירנו ד"א ברה"ר א"כ תקשי מ"ש טבילת כלים דגזר, בכל מטלטלין ליגזר לאסור כל החפצים בטלטול משום גזירה דשמא יעבירנו כו' אלא ודאי דהך גזירה אליבא דכ"ע לא שייכא אלא היכא דהוא בהול לדבר מצוה שהוא חובה עליו ע"כ. אמנם לכאורה עכ"פ נחשוש לשאר כלים המשמשים לצורך מצוה בשבת וי"ל.

וקושייה זו מסתערת על מה שכתב בר"ן מגילה ד. ליישב הטעם דלא גזרו למול בשבת וז"ל: ויש שמקשים במילה נמי אמאי לא גזרינן שמא יעביר הקטן ד' אמות ברשות הרבים לפי שאין הכל בקיאין בה ואמאי דחי שבת דדרשינן ביום השמיני ואפילו בשבת, וי"ל דשאני שופר ולולב ומגילה משום הכי גזרינן בהו דהכל חייבין בהן ואין הכל בקיאים בהם וכולם טרודים ללמוד ולצאת ידי חובתן, אבל במילה אין הכל טרודים בה אלא אבי הבן בלבד ואם יעבירנו ימחו בידו הכל שאינן טרודים, והזאה דפסח דגזרינן בה שמא יעבירנו אע"ג דלא טריד בה אלא הטמא מ"מ הכל טרודים בפסח ואם יעבירנו הטמא לצלוחית מי חטאת כדי להזות לא ימחו בידו, והזאה דתרומה נמי כיון דלית לה זמן קבוע ואינה שעה עוברת לא דחיא שבת עכ"ל.
[ועוד בשאלת הר"ן עיין במאירי שם ד"ה ויש מתרצים] ומה שהעיר הצל"ח פסחים סז. ד"ה רד"ה הזאה על דברי הר"ן הללו שאם חל מילה בערב פסח שחל בשבת, לא תדחה המילה שבת באותו יום שמא יעביר האיזמל ד' אמות ברה"ר ואין מי שיזכירנו שהכל טרודים בעשיית הפסח. וכתב ליישב, כיון שבכל שבתות השנה מילה דוחה שבת לא שייך לאסור בערב פסח שחל בשבת דמחזי בזה גזירת חכמים כחוכא להחמיר בשבת הזה יותר מכל שבתות השנה עיי"ש ועיי"ע מש"כ שם ע: ד"ה והנלענ"ד בזה. ולכאורה עצם הגזירה היא חוכא להחמיר במצוה זו ולא זו.

ויתירה מכך על מש"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' קי"א וז"ל: ובגוף הדבר שגזרו שמא יעבירנו לכאורה תמוה דמה"ת נחוש לחששא רחוקה כזו שילך אצל בקי ללמוד ויוציא ד' אמות ברה"ר נלפע"ד דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש הקדמונים בהא דאמרו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ורבנן הוא דאצריך כו' דהענין הוא דבאמת בכל מקום אזלינן בתר רובא אך זהו כשאנו דנין על איש פרטי אזלינן בתר רוב אבל אם אנו עושין תקנה בשביל העולם ובכל העולם יש מיעוטים דלא בקיאים לכך אצרכו לומר בפ"נ כדי לתקן את המיעוט ג"כ ומעתה נלפע"ד דבדבר שהוא כולל כל אדם ויש בהם שאינם בקיאים וכל אחד צריך לשמוע קול שופר שפיר חשו חז"ל ועשו תקנה כוללת שלא לתקוע בשבת כדי שיתקנו את מי שאינו בקי בהלכה שיוציא ד' אמות ברה"ר וז"ב ובזה נלפע"ד מה שהחמירו במיני קטניות בפסח והרחיקו משום חשש שמא יתחלף בחמשת המינים משום דכיון דלכל מסור והוא מידי שנה בשנה ולכך חשו גם על המיעוט המצוי שאחד יכשל באיסור חמץ ולכך הרחיקו חז"ל שלא לאכול מיני קטניות אף שהוא חששה רחוקה כנלפע"ד עכ"ל.

ולפי דבריו אדרבה גם במצה יש סיבה לחשוש מחמת המיעוט המצוי. ומאידך מיושב קצת השאלה ממצות מילה.

וראה בחתם סופר ביצה יח. ד"ה נגזור השקה מה שהביא בשם האשכול וז"ל: ונ"ל דהקשו באחרונים וכן באמת קדמו הראשונים באשכול ח"ב סי' ז' הל' חנוכה ופורים ובסמ"ג ע' מ"ב דלמה נגזור משום שמא יעבירנו הא טעה בדבר מצוה הוא. ותי' דשמא לאחר שתקע או יצא יחזירנו לביתו ושוב לא טריד בדבר מצוה וכן בטבילת כלים כיון דחייב לטהר ברגל הוי מצוה ולא חייב בהליכתו דטעה בדבר מצוה פטור וליכא למגזר וכן בחזירתו ועקירה לא הוי בכלי ע"ג מים ולא חייב משום מעביר דלא הוי עקירה וגם ליכא למגזר וא"ש כנ"ל, ודו"ק עכ"ל. ומ"מ מידי שאלתך לא יצאנו, דגם במצה נחשוש כמו בלולב ושופר שכן רצונו לאוכלה ויחזירה לביתו. ואולי זה גופא מכיון שבשעה שמחזירה ה"ז לצורך אכילת מצוה על כן לא גזרו וי"ל.

ועכ"פ בהכרח שמלבד הטעם הגלוי בתקנת חז"ל יש כמה טעמים הכמוסים עמהם וכמש"כ הגר"א והמשך חכמה המוצ"ב באופן שבטל טעם התקנה מ"מ לא בטלה התקנה.

מעשה רב הארוך סימן צז וז"ל: גלוי אסור, ואף שאין נחשים מצויין בינינו ואדמו"ר ז"ל היה נזהר למאד בדברים אלו הוא היה אומר כל מה שאסרו חז"ל או תיקנו איזה תקנה מפני איזה טעם אף שביטל הטעם הגלוי לנו תקנתם ואיסורם במקומם עומדת כי הם לא גילו אלא א' מכמה טעמים הכמוסים עמהם ע"כ אסור לעבור על דברי חכמים אף שביטל הטעם הגלוי לנו ע"כ.

וכן במשך חכמה שמות פרק יב פסוק ב וז"ל: ובזה יצא לנו טעם נפלא על הא דקאמר הגמרא ביצה ד: הזהרו במנהג אבותיכם גזירה דילמא אתי לקלקולא דא"כ קשה גם בח"ל גם בא"י יהי' להם דין אחד דגם בא"י שייך האי טעמא, וצ"ל משום דכבר נהגו והוה כמו דלא בטל הטעם ואכמ"ל דצריך ב"ד גדול בחכמה ומנין להתירו וכ"ז אינו נראה שיהיה לעיקר הטעם. אבל מקובלים אנחנו מרבנו הגר"א דאם כי חז"ל פירשו טעמם בכ"ז עוד השאירו טמונים בסתר לבבם טעמים לאלפים גדולים ורמים אבל לא גלו זה לאוזן המון בני ישראל. ככה אומר אשר לדברנו יש טעם נפלא דלפי מה שכתב רמב"ם בפהמ"ש בריש סנהדרין (סנהדרין פ"א סמיכת) דיהיה ב"ד בארץ ישראל טרם ביאת משיח וקיבוץ גליות עיי"ש דבריו הנעימים וכן מפורש בירושלמי מע"ש פרק כרם רבעי (ה"ב) זאת אומרת שבנין בהמ"ק יהיה קודם מלכות בית דוד, א"כ אם יהיה ב"ד בארץ ישראל יהיו מוכרחים לקדש עפ"י הראיה ואם לא תתראה הלבנה ביום שלשים אעפ"י שע"פ חשבון יהיה ראוי לקבוע בו, בכ"זיהיה מעובר ואז יהיו צריכים לעשות בגולה שני ימים ולכן גזרו גם עכשיו דוגמה שעשה ריב"ז (מנחות סח) לאסור יום הנף גזירה שמא יבנה בהמ"ק וזה טעם נכון לעשות בזמן הזה שני יו"ט של גליות ובזה יסתם פי המתפרצים בעוה"ר ודו"ק בכ"ז היטב.

ויש בנו"ט להעתיק מש"כ המנחת חינוך מצוה רפז אות י"ח וז"ל: ובאמת אינו מובן כלל דכמה גזירות וסייגות מצינו לחז"ל וכל אחד היה בזמן אחר ולא הקשו בש"ס כלל דהיה להם לגזור מקודם, כי כל גזירה וסייג הופיע עליהם רוח הקודש כל אחד בזמנו, למשל דגזרו חז"ל שלא לתקוע שופר בשבת, ובודאי לא היתה גזירה בימי משה רבינו ע"ה ואחר כך גזרו. ועיין רש"י מגילה ה. ד"ה ערב שבת וכו', פירש רש"י דעיקר זמן שתיקנו אנשי כנסת הגדולה היה בזמנם, ואחרי זה גזרו שלא לקרות בשבת. ולא מצאתי בשום מקום להקשות דהיה להם מקודם לגזור, ומקודם על כרחך צריך לומר דהיה למשה רבינו ע"ה ולבית דינו לגזור זאת, ולא מצינו בשום מקום בכמה סייגים וכמה דברים שמצינו בש"ס שהקשו זאת. על כן נראה דכוונת הקושיא כאן באופן אחר, דודאי כל בית דין בדורו מתקנים תקנות וגוזרים גזירות וחובה עלינו לקבל אפילו בביטול מצות עשה. אך לפי המבואר בראש השנה כ"ט ע"ב, דגזרו חז"ל שלא יתקעו בשבת גזירה שמא יעבירנו, והקשו האחרונים באורח חיים סי' תקפ"ח אמאי לא גזרו שמא יתקן כלי שיר, ועיין פרי חדש שם [סק"ה] ומגן אברהם [סק"ד], ותוכן תירוצם דודאי אין כח ביד חז"ל לעקור מצות עשה מן התורה מכל וכל, וא"כ הגזירה שמא יתקן כלי שיר שייך ביום טוב ג"כ וזה לא היה היכולת בידם לגזור לבטל המצות עשה של תורה לעולם, ואם יגזרו בשבת ולא ביום טוב דלא הוי עקירת דבר תורה, מ"מ כיון דגזירה זאת שייך ביום טוב גם כן מיחזי מילי דרבנן כחוכא ח"ו דחדא גזירה ובזה לא גזרו ובזה גזרו, על כן מחמת גזירה זו דהיא עקירת דבר מן התורה ולא יוכלו לגזור ביום טוב לא גזרו בשבת ג"כ, אבל גזירה שמא יעבירנו דלא שייך ביום טוב רק בשבת גזרו, ובזה אינם עוקרים מצוה מן התורה כי מקיימין בחל בחול ותוקעין על כן שפיר גזרו, עיין בדבריהם עכ"ל.

 

[ממגד שמים]

בפש' בלולב שואל איך לנענע, ולא על כשרות הלולב [נקטם/יבש/הימנק]-שאותו כבר קנה לפני יו"ט.
וא"כ לא שמענו על אדם שיש לו שאלה איך אוכלים?
[-חוץ מהמחמירים לבלוע כזית בפ"א, שזה צריך מעשה-אומן]

 

[מפתח הזהב]

מדוע לא אסרו חכמים אכילת מצה בפסח שחל בשבת? [שמא יוציאה לרשות הרבים, כשם שאסרו לולב, שופר ומגילה] עיון הפרשה תשע"ה, עמ' קצו (מ"ג תירוצים) מעדני אשר, תשפ"ב​