- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,454
- נקודות
- 1,280
דעת כמה גדולי עולם שאסור לעשות 'הערמה' במילתא דאורייתא, וא"כ קשה, היאך נוהגים למכור את החמץ כדי שלא לעבור על 'בל יראה ובל ימצא'? הרי לכאורה הווי 'הערמה' במילתא דאורייתא! והנה הגאון בעל ה'תבואות שור', כתב לגבי בעלי הבהמות, שחיפשו עצה להאכילן חמץ בפסח, והיו מוכרים את כל העדר לנכרי בפסח, כדי שהוא יאכילן גרעיני חמץ. וכתב ה'תבואות שור' דהוא אסור מפני דהווי 'הערמה' באיסור תורה, שהרי אוכלות בהמותיו חמץ בפסח, ונמצא שהוא נהנה מחמץ בפסח. אלא דא"כ קשה על עיקר מכירת החמץ לנכרי, הלוא הווי נמי 'הערמה' נגד איסורא דאורייתא של 'בל יראה ובל ימצא'?
ומבאר ה'תבואות שור', דלא הווי אלא איסורא דרבנן, כיון דמדאורייתא סגי בביטול, ומהני מה שאומרים "כל חמירא" וכו', ורק מדרבנן אסור להשהותו לאחר הביטול, וע"ז מועילה המכירה. ואולם כבר תמהו הרבה על דבריו, הלוא את החמץ שמוכרים לא מבטלים. ולדוגמא בעל מפעל גדול לביסקוויטים, שמוכר את כל אוצר הביסקוויטים לנוכרי, ודאי ברור שאינו מתכוון אח"כ בביטול החמץ כשאומר "כל חמירא" וכו' להפקיר את כל אוצר החמץ הזה! וההפקר והביטול הווי רק על שאר החמץ "דחזיתיה ודלא חזיתיה", אבל ודאי לא את החמץ שמכר ועשה עליו חוזה עם הנכרי! וא"כ נשאר קשה, לכאורה, היאך מוכרים את החמץ לנכרי, הרי הערמה אסורה בדאורייתא?
אלא צריכים לומר שאין זו 'הערמה', וכל אחד שמוכר את החמץ צריך באמת לדעת, כי הוא חותם על מכירה אמיתית, ואם כן יביא אח"כ הנכרי את הכסף, וימלא אחר התנאים האמורים בחוזה, ולפי מה שסדרו הרבנים עורכי הסכם המכירה, אזי אה"נ החמץ יהיה של הנכרי. ובאמת צריכים במכירת חמץ לדעת, שאין זו 'הערמה' בעלמא אלא צריכים לכוון למכור. אלא מאי, יש הרבה אנשים שאינם מכוונים למכירה ממש, אנו לא מתחשבים בזה ודברים שבלב אינם דברים. דוגמא לדבר: אם יבוא חתן ויאמר: אני חתמתי על הכתובה, אבל לא ידעתי מה כתוב שם, הרי אין מתחשבים בדבריו, ואדרבה נאמר לו 'הלוא ידעת שזו כתובה, הרי לא חשבת שזה פרוזבול, ומכיון שחתמת עליה הרי אתה מחוייב בכתוב בה'. וכמו מי שחותם על חוזה הכתוב בלועזית, שאינו מבין השפה, ויאמר אח"כ 'לא ידעתי מה כתוב בו', ודאי שלא נתחשב בדבריו, כי הלוא ידעת שאתה חותם על חוזה והנך מתחייב באמור בו. ואמנם אם היו מרמים אותו לאו כלום הוא, אבל כל שידע שזה מכר וחתם עליו, הכניס עצמו לכל מה שכתוב בו ודברים שבלב אינם דברים. (הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל)
ומבאר ה'תבואות שור', דלא הווי אלא איסורא דרבנן, כיון דמדאורייתא סגי בביטול, ומהני מה שאומרים "כל חמירא" וכו', ורק מדרבנן אסור להשהותו לאחר הביטול, וע"ז מועילה המכירה. ואולם כבר תמהו הרבה על דבריו, הלוא את החמץ שמוכרים לא מבטלים. ולדוגמא בעל מפעל גדול לביסקוויטים, שמוכר את כל אוצר הביסקוויטים לנוכרי, ודאי ברור שאינו מתכוון אח"כ בביטול החמץ כשאומר "כל חמירא" וכו' להפקיר את כל אוצר החמץ הזה! וההפקר והביטול הווי רק על שאר החמץ "דחזיתיה ודלא חזיתיה", אבל ודאי לא את החמץ שמכר ועשה עליו חוזה עם הנכרי! וא"כ נשאר קשה, לכאורה, היאך מוכרים את החמץ לנכרי, הרי הערמה אסורה בדאורייתא?
אלא צריכים לומר שאין זו 'הערמה', וכל אחד שמוכר את החמץ צריך באמת לדעת, כי הוא חותם על מכירה אמיתית, ואם כן יביא אח"כ הנכרי את הכסף, וימלא אחר התנאים האמורים בחוזה, ולפי מה שסדרו הרבנים עורכי הסכם המכירה, אזי אה"נ החמץ יהיה של הנכרי. ובאמת צריכים במכירת חמץ לדעת, שאין זו 'הערמה' בעלמא אלא צריכים לכוון למכור. אלא מאי, יש הרבה אנשים שאינם מכוונים למכירה ממש, אנו לא מתחשבים בזה ודברים שבלב אינם דברים. דוגמא לדבר: אם יבוא חתן ויאמר: אני חתמתי על הכתובה, אבל לא ידעתי מה כתוב שם, הרי אין מתחשבים בדבריו, ואדרבה נאמר לו 'הלוא ידעת שזו כתובה, הרי לא חשבת שזה פרוזבול, ומכיון שחתמת עליה הרי אתה מחוייב בכתוב בה'. וכמו מי שחותם על חוזה הכתוב בלועזית, שאינו מבין השפה, ויאמר אח"כ 'לא ידעתי מה כתוב בו', ודאי שלא נתחשב בדבריו, כי הלוא ידעת שאתה חותם על חוזה והנך מתחייב באמור בו. ואמנם אם היו מרמים אותו לאו כלום הוא, אבל כל שידע שזה מכר וחתם עליו, הכניס עצמו לכל מה שכתוב בו ודברים שבלב אינם דברים. (הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל)