המושג 'עידי קיום' פירושו שהעדים באים להקים דבר חדש כמו שמוכיח לשון הפסוק בעצמו [שכתוב בלשון 'עפ"י שניים עדים יקום דבר' ולא 'יתגלה דבר'] דהנה עצם הדין בקידושין, גירושין, ממונות, נפשות, זה אינם דברים המונחים בהמציאות עצמה, שהרי מה שהעדים באים לעשות אינו דבר הספור בהמציאות עצמה, שהרי 'מציאות' הרציחה איננה שלילת זכות קיום, ופעולה פיזית של נטילה מחברו [הקרויה 'גזילה'] אינה מוגדרת בעצם התגלמותה כיוצרת חיוב ושיעבוד * , וכן נתינה פיזית של מעות לאשה אינם יוצרים קידושין, ונתינת נייר מסויים הנקרא 'גט', איננו מהווה שום מפירוק האישות ** וכו' וכו' אלא שכל אלו זוהי 'סמכות' שנתנה התורה לעדים בלי כל קשר האם נאמנים על ההתרחשויות ההיסטוריות, דהנה יעויין ברשב"א בכתובות [כה.] דאף עד אחד מדמים שהוא אמת ומ"מ אין לו שום כוח בכה"ג, ומוכרח בזה ש'עדים' אין עניינם הוא 'נאמנות' אלא 'סמכות' ואכה"מ להקים דבר חדש בעצם עדותם, וכהאמור 'על פי שניים עדים יקום דבר'.
ומכאן אנו מבינים את הדין ש'עד אחד נאמן באיסורין' שרש"י ברחבי הש"ס אפי' לא דרש זאת מפסוק [ותוס' דרש מסוטה, אלא דגם לדבריו צריך לומר שיליף לשאר איסורים משום שלא ראה טעם לחלק דהא סברתו פשוטה וכפי שאבאר] אלא כתב זאת מסברא וככלל מוסכם ופשוט, ולא עוד, אלא דקיי"ל דאי"צ בו הגדת עדות וכו' וביאורו, דכאשר אנו דנים באשר ל'מציאות' עצמה ובהדברים הספורים בה ממש, אזי איננו נצרכים ל'סמכות' מיוחדת, אלא מה שהוא אומר לנו אנו מאמינים לדבריו, והוא מקיים לנו את ה'מציאות' ולכן דבר ברור הוא שעד אחד נאמן באיסורין, דדיני האיסור וההיתר הם תופעה הספורה בהמציאות עצמה, שעצם היות הדבר כחלב או נבילה זה הסיבה לכל הדינים שיוטלו על האדם, ואי"כ הקמה של דבר חדש, אלא זהו בגדר 'גילוי מילתא בעלמא' של שם הדבר ואיכותו.
* ואכן, גבי שניים אוחזין בטלית שכ"א טוען שקנאה מהבעלים מקודם לחברו, דדין פסוק הוא שהמוכר נאמן לומר למי מכר [סוגיא ערוכה בב"מ ב: הנודעת בשמה – 'עד המסייע'] ופסקו הראשונים דאין מקום לתמוה דהא תנן ש'עפ"י שנים עדים יקום דבר', דבכה"ג זהו גילוי מילתא, ולדברינו הדברים פשוטים, דהא כה"ג איננו באים ולקיים ולהטיל 'דבר' חדש, אלא אנו באים לגלות על המציאות ואיכותא גרידתא.
** ולדוג', אכן ציין הריטב"א בגיטין [ב:] שאם ע"א מעיד שמת בעלה של אישה איננו חוששים מצד 'עפ"י שניים עדים יקום דבר' [דהא קיי"ל ש'אין דבר שבערווה פחות משניים'] דאמנם נתינת הנייר של ה'גט' אין לו ממשות בבחינת פירוק האישות ואיננו ספור בהמציאות עצמו, ולכן העדות עליו קרוייה נכללת ב'קיום דבר' שמעל המציאות והיא צריכה שניים, אבל כאשר האדם מת ה"ז ענין בה'מציאות' לבד.
ומכאן אנו מבינים את הדין ש'עד אחד נאמן באיסורין' שרש"י ברחבי הש"ס אפי' לא דרש זאת מפסוק [ותוס' דרש מסוטה, אלא דגם לדבריו צריך לומר שיליף לשאר איסורים משום שלא ראה טעם לחלק דהא סברתו פשוטה וכפי שאבאר] אלא כתב זאת מסברא וככלל מוסכם ופשוט, ולא עוד, אלא דקיי"ל דאי"צ בו הגדת עדות וכו' וביאורו, דכאשר אנו דנים באשר ל'מציאות' עצמה ובהדברים הספורים בה ממש, אזי איננו נצרכים ל'סמכות' מיוחדת, אלא מה שהוא אומר לנו אנו מאמינים לדבריו, והוא מקיים לנו את ה'מציאות' ולכן דבר ברור הוא שעד אחד נאמן באיסורין, דדיני האיסור וההיתר הם תופעה הספורה בהמציאות עצמה, שעצם היות הדבר כחלב או נבילה זה הסיבה לכל הדינים שיוטלו על האדם, ואי"כ הקמה של דבר חדש, אלא זהו בגדר 'גילוי מילתא בעלמא' של שם הדבר ואיכותו.
* ואכן, גבי שניים אוחזין בטלית שכ"א טוען שקנאה מהבעלים מקודם לחברו, דדין פסוק הוא שהמוכר נאמן לומר למי מכר [סוגיא ערוכה בב"מ ב: הנודעת בשמה – 'עד המסייע'] ופסקו הראשונים דאין מקום לתמוה דהא תנן ש'עפ"י שנים עדים יקום דבר', דבכה"ג זהו גילוי מילתא, ולדברינו הדברים פשוטים, דהא כה"ג איננו באים ולקיים ולהטיל 'דבר' חדש, אלא אנו באים לגלות על המציאות ואיכותא גרידתא.
** ולדוג', אכן ציין הריטב"א בגיטין [ב:] שאם ע"א מעיד שמת בעלה של אישה איננו חוששים מצד 'עפ"י שניים עדים יקום דבר' [דהא קיי"ל ש'אין דבר שבערווה פחות משניים'] דאמנם נתינת הנייר של ה'גט' אין לו ממשות בבחינת פירוק האישות ואיננו ספור בהמציאות עצמו, ולכן העדות עליו קרוייה נכללת ב'קיום דבר' שמעל המציאות והיא צריכה שניים, אבל כאשר האדם מת ה"ז ענין בה'מציאות' לבד.
נערך לאחרונה:
