מי אמר שאותם אנשים חיו בלי שום פחד בראש השנה תשפ"ו.
אולי הם חששו מאוד מאוד שיקרה להם כמו שקרה לכך וכך אנשים מר"ה תשפ"ה עד ר"ה תשפ"ו?

ובלי קשר, מדוע מי שליקט את הרשומות האלו מתוך הבנה שיש בהם מסר חיובי ראה לנכון ללקט רק את השמות של בני הציבור החרדי והדתי?
וכי המסר לא מועבר אותו דבר בדיוק גם באסונות כאלו שהתרחשו לרחוקים משמירת תורה ומצוות רח"ל?
ועדיף גם שילקט את כל האסונות מכל העולם, כולל גם את עשרות אלפי המפגינים שנהרגו באיראן ע"י המשטר!
ולא, אני לא צוחק!
הרי בנוסח התפילה שאנו אומרים במוסף שמקורו מהירושלמי שצוטט לעיל אנו בהחלט מתייחסים לזה
'ועל המדינות בו יאמר'
לא רק מדינת היהודים.

נכון שאני לא צודק?
כי המציאות היא שזה לא מדגדג אותנו ומכניס אותנו לחרדות!
אז מדוע חז"ל ראו לנכון להכניס בתפילה דוקא את הענין הזה של המדינות.
נקודה למחשבה.
כי המטרה ברשימה לעורר את הנפשות, ועבור הקרוב אל החלל זה לקח מוסר.
 
לא רוצה לקרר את האמבטיה...
אבל הסיכוי שדבר כזה יקרה לך הוא 0.01
[חישוב פשוט של 100 בערך הרשומים כאן מתוך 1.35 מליון חרדים בישראל]

הסיבה להתכונן לר''ה היא לא בהפחדות מצמררות שאינם עומדות במבחן סטטיסטי פשוט.
הסיבה יותר נעלה מזה.
זה חשבון כשהחשש רק על אדם א', אבל לשמחתנו לכל אדם יש משפחה ויש להכניס לסטטיסטיקה גם את האשה והילדים והאחים וההורים וכו', כל מי שהאדם ירגיש נורא על שיקרה להם ח"ו , ואז ממילא הסיכוי מוכפל בעשרות, אמנם לא סיכוי גדול אבל גם כבר לא כזה רחוק, בברכת חיים ושלום
 
מצמרר. רשימת התמותה במגזר החרדי והדתי מראש השנה תשפ"ו עד היום
מבהיל. בפרט ששנים מהנספים אני מכיר מקרוב.

למעשה, ראיתי שהחברים דנו בתכלית הרשימה הקודרת והכואבת.
זו שאלה טובה, ששאלתי גם את עצמי.

מצד אחד, רגש חזק מתעורר - הרבה פעמים - כתוצאה מחרדה.
מצד שני, האם רשימת נפטרים בנסיבות טראגיות, מסוגלת לעורר את הנפש?

כך או כך, בשבת, בעודי מרפרף בספר החסידים, מצאתי פנינה שמאירה באור אחר את הדיון.

וזה לשון ספר חסידים (אות צב):
סייג לחסידות החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם וידע כי על חטאיהם היה להם כן ובדבר אשר זדו נפרע להם מדה כנגד מדה ומתוך כך יפשפש במעשיו פן יקרה לו אשר קרה להם:

וכתב בפירוש קדמון:
במקראות ופגעי בני אדם וידע כו' ר"ל אם יתן על לבו כל מקראות שנעשים בעולם ויתן על לבו פגעי בני אדם ומכח זה וידע כי על חטאיהם היה להם כן ולא מקרה הוא עי"ש.
 
וזה לשון ספר חסידים (אות צב):
סייג לחסידות החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם וידע כי על חטאיהם היה להם כן ובדבר אשר זדו נפרע להם מדה כנגד מדה ומתוך כך יפשפש במעשיו פן יקרה לו אשר קרה להם:

וכתב בפירוש קדמון:
במקראות ופגעי בני אדם וידע כו' ר"ל אם יתן על לבו כל מקראות שנעשים בעולם ויתן על לבו פגעי בני אדם ומכח זה וידע כי על חטאיהם היה להם כן ולא מקרה הוא עי"ש.
מרגלא בפומיה דהגר"א מן שליט"א,
שאמר דבר זה קמיה מרן הגרח"ק, וקילסו.
'אריה שאג מי לא יירא'
איתא בספרים 'אריה ר"ת אלול ר"ה יוה"כ'
והק', א"כ אמאי כתב שאג לשון עבר, הול"ל ישאג או שואג?
ותי', שאם מסתכלים כיצד באלול ור"ה ויוה"כ שעבר, כיצד היה, וכיצד נחתם דינם, מי לא ירא לקראת ר"ה ויוה"כ הבעל"ט.
 
שמעתי מראש ישיבה חשוב (ליטאי...) שאמר, שהעולם מדגישים את האסונות שהיו.. ושהכל נגזר בראש השנה. כמובן שהדברים נכונים. אבל היה צריך לעשות גם רשימה של כל הדברים הטובים שארעו השנה. אם רק נביט סביבנו נוכל לראות כ"כ הרבה דברים טובים שקרו, כמה התחתנו וכו'.
והזכיר את דברי חז"ל, בר"ה נפקדה שרה, וכן חנה.
ואמר, שראש השנה זהו יום שהקב"ה מחלק בו הרבה מתנות.
שמעתי פעם מרב חשוב:
יש אנשים שמסתובבים בלחץ מ'מי ימות' 'מי יעני' וכו'
אבל הם שוכחים שכתוב גם 'מי יחיה' 'מי יעשר'.
אולי זאת ההזדמנות שלהם!
ר' שלמה זלמן אויערבאך שמע פעם יהודי שאומר לרעהו - "יאללה, שתכלה השנה וקללותיה*". (*יעויין מגילה לא:)
אנינות דעתו לא יכלה לשאת זאת. "האסט גיהאט אזא שלעכטא יאהר?" - האם הייתה לך כזו שנה רעה?!
מדהים.

 
אם מטרתך במילים הללו זה רק כדי "להפחיד" אותך, אתה בהחלט יכול לדלג
ולו בגלל שאינך מכוון למה שכיוון המשורר.

מטרת המילים הללו זה להכיר בעובדה שאתה נשפט על חייך כעת.
וזה כלל לא קשור לכמה אנשים מתו, לא בשנה האחרונה ולא מאז בריאת העולם.
תחליף את המילה להפחיד במילה לעורר ותרווה נחת.
 
בראש השנה דהאי שתא - שחל בשבת קודש - יש לעיין ביותר בענין זה, מחמת ההלכה שבשבת אין לחשוב מדברים שמעוררים צער ועגמת נפש, וצריך להיות בעונג ממש. ולכאורה אין חילוק בין שבת בכל השנה לבין שבת שחל בו ראש השנה.
ואם כן, בכל הדיון בזה, יש לדון שבשבת אין לחשוב חשבונות כגון זו.
כמו שכתב רש"י בפירושו על התורה: ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה.
וכן פסק המחבר בשו"ע בלא שום חולק - סימן שו ס"ח:
הרהור בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה.
ובמשנ"ב סקל"ח:
מצוה שלא יחשוב וכו' - ומכ"ש אם יש לו ע"י ההרהור טרדת הלב ודאגה דיזהר בזה.
והשל"ה - מס' שבת נר מצוה אות קמד - הוסיף על זה בשם רבינו יונה:
וכן אנו אומרים בתפילה (מנחה לש"ק) מנוחת שלום והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. ובברכת המזון אנו אומרים, שלא תהא צרה יגון ואנחה במנוחתינו.
ובמשנ"ב סי' שז סק"ג כתב:
ואסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו.
ולכאורה האיסור הוא שמעורר את חבירו לחשוב דברים שמצער אותו, ולפי זה, לכאורה בראש השנה שחל בשבת אסור לאדם עצמו לחשוב ולהתבונן ממקריים של צרות שמצערות אותו.
וכן מבואר בספר חסידים סי' רסב, ומובא בפוסקים להלכה:
לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער אסור.
הרי דאסור להתבונן במי שמת בתוך שנה וכדומה, כי בשבת צריך להיות בעונג, ולא תהא צרה יגון ואנחה במנוחתינו.

ואפילו בראש השנה שחל בחול, יש חידוש מהמגיד הגדול ממזריטש שצריך להילחם בראש השנה שלא יחשוב ח"ו באופן החי יתן אל לבו, שזה יארע לו, כי זה מעורר דינים, וצריך ללחום נגד מחשבות הללו.
וזה לשונו בכתבי הקודש:
ואמר כל מה שיפול לאדם מחשבות בראש השנה הם הכתיבה, הן לטוב הן שפל ח"ו, והמחשבות רעות צריך להמתיקם ולעשות מלחמה עם היצר הרע שהוא מפיל במכוון המחשבות האלו, וימתיקם בשם ע"ב, או במסירת נפש.
ובשיחות הר"ן סימן כא כתב:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִהְיוֹת חָכָם, שֶׁיִּשְׁמֹר מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁיַּחֲשֹׁב רַק מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, שֶׁיֵּיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ וְיִתֵּן לָנוּ שָׁנָה טוֹבָה וְכוּ'. וּצְרִיכִין לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. גַּם צְרִיכִין לִבְכּוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וביאור כל זה, ביאור בספר אור המאיר בשם המגיד הגדול. כי מבואר במדרש על הפסוק: ה' צלך, כי הקב"ה מתנהג עצמו כביכול כמו שבניו מתנהגים כן למטה, והוא כמו הצל, שבזמן שאדם בשמחה, גם הקב"ה שורה בשמחה. ולכן כל החשבונות של החי יתן אל לבו, לעורר לתשובה זה הכל חשבונות קודם ראש השנה - בחודש אלול. אבל בראש השנה עצמו צריכין להיות רק בשמחה, בלא כל מחשבות פחד ועצב. והא לכם לשונו:
ואל ילך עתה בעצבות בכדי שאל יגרום ככה למעלה ח"ו כמו שזכרתי למעלה המדרש ע"ת ה' צלך מה הצל כשאתה בוכה הוא בוכה לנגדך וכשאתה שוחק הוא שוחק לנגדך כך כביכול הקב"ה צלך וכאתערותא דלתתא ככה אתער לעילא וכשאדם בעצבות גורם עצבות למעלה. ובא וראה מה דאיתא בנחמיה סימן ה' ויאמר נחמיה הוא התרשתא וגו' לכל העם היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם ופירש"י היום קדוש כי יום ראש השנה הוא כי בוכים כל העם מפני שלא קיימו התורה כראוי ובאמת לא עתה בראש השנה עת הבכיה ועיקר התשובה הוא טרם יבואו ימים האדירים בזמן שידו פתוחה לקבל שבים ימי רצון שלשים יום מחדש אלול שאז הוא זמן תשובת השנה ועת לבכות ולא עתה בר"ה היום קדוש הוא לה' וצריכין לעורר חדוה וכאשר איתא בדבריהם בנוהג שבעולם אדם נכנס לדין לובש שחורים ומתעטף שחורים וישראל אינם כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם כנזכר למעלה והכל מורה היות שצריך להראות א"ע בחדוה בכדי לגרום למעלה גם כן חדוה.
ועל כן בכדי לזכות ליום הדין, מחלק הסגולה הוא, להיות בשמחה כל היום, ולחשוב מחשבות טובות על עצמו (ובפרט ביום ראשון שחל בשבת, שאפילו בשבת סתמא צריכין לחיות בשמחה ובמחשבות טובות בלי הרהור בדברים של צער כלל). ועתה הוא העת להתבונן בכל מחשבות של החי יתן אל לבו, בכדי שיהיה מוכן להיות בשמחה ביום ראש השנה, כמו שממשיך האור למאיר שם וכתב:
והטעם כי קדוש היום לאדונינו היום ראש השנה הוא קדוש ונורא זה היום תחלת מעשיו של הקב"ה לחדש עולמו ולכן אל תעצבו כלומר אל תגרמו לו יתברך ח"ו עצבות מחמתכם כנזכר ויתעצב אל לבו כי הכל תולה בכם כאשר תתראו למעלה בפנים מאירות ושוחקות ככה יתראה לכם וזהו שגמר אומר כי חדות ה' הוא מעוזכם כלומר מאין נמשך אליו יתב' בחי' חדוה הוא מעוזכם מעוז שלכם אתם הגורמים ככה ע"ד תנו עוז לאלהים ונמצא כמה היה ראוי שכל אחד ואחד מישראל אל ימתין בעשיות בעשיות תשובתו ובכייתו עד ר"ה לעמוד בעצבות ובבכייה על אשם נפשו כ"א יתקן כ"ז טרם טרם יום הכסא ויוכל להרים ראש לעבוד עבודת גבוה הראויה לעשות עתה ושא עיניך.
 
כך או כך, בשבת, בעודי מרפרף בספר החסידים, מצאתי פנינה שמאירה באור אחר את הדיון.

וזה לשון ספר חסידים (אות צב):
סייג לחסידות החי יתן אל לבו מקראות ופגעי בני אדם וידע כי על חטאיהם היה להם כן ובדבר אשר זדו נפרע להם מדה כנגד מדה ומתוך כך יפשפש במעשיו פן יקרה לו אשר קרה להם:

וכתב בפירוש קדמון:
במקראות ופגעי בני אדם וידע כו' ר"ל אם יתן על לבו כל מקראות שנעשים בעולם ויתן על לבו פגעי בני אדם ומכח זה וידע כי על חטאיהם היה להם כן ולא מקרה הוא עי"ש.
כבר כתב כך הרמב"ם להלכה בהל' תעניות פרק א:
הלכה א
מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
הלכה ב
ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
הלכה ג
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
כמדומני שאין חולק שצריך להתבונן בכל מקרה ובודאי בצרה שבאה בעולם, ובפרט באיש יהודי.
וכבר פירשו צדיקים שיהודי אמור לראות בכל מה שקורה סביבו קריאה מהשמים.
ובודאי מי שמסתובב סתם בתחושה של שלום עלי נפשי כי בשרירות ליבי אלך וגו', הרי זו בורות ואף אכזריות כמו שכותב הרמב"ם,
הנידון כאן היה כיצד צריכה להיות הגישה לימים נוראים, וליום הדין והמשפט.
ולא אמנע מלהפנות למאמר שדן בנושא זה [ורק במקרה... אני כתבתי אותו]:

אלול פחד או אהבה? חלק ב: אבטח או אפחד?

אלול פחד או אהבה? חלק ב: אבטח או אפחד?

בראש השנה יכתבון – אבטח או אפחד? לאחר שהתברר לנו על פי דברי רבותינו מהי אימת הדין הרצויה והנכונה, נוכל להתקדם שלב נוסף ולהבין את היחס הנכון לקצבה הנחתכת בראש השנה, מי יחיה ומי ימות... מי ישלו ומי יתייסר. כבר הוזכרו לעיל דברי הטור (סי' תקפא) שמקורם בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) והדברים מעוררים...
 
כבר כתב כך הרמב"ם להלכה בהל' תעניות פרק א:

כמדומני שאין חולק שצריך להתבונן בכל מקרה ובודאי בצרה שבאה בעולם, ובפרט באיש יהודי.
וכבר פירשו צדיקים שיהודי אמור לראות בכל מה שקורה סביבו קריאה מהשמים.
ובודאי מי שמסתובב סתם בתחושה של שלום עלי נפשי כי בשרירות ליבי אלך וגו', הרי זו בורות ואף אכזריות כמו שכותב הרמב"ם,
הנידון כאן היה כיצד צריכה להיות הגישה לימים נוראים, וליום הדין והמשפט.
ולא אמנע מלהפנות למאמר שדן בנושא זה [ורק במקרה... אני כתבתי אותו]:

אלול פחד או אהבה? חלק ב: אבטח או אפחד?

אלול פחד או אהבה? חלק ב: אבטח או אפחד?

בראש השנה יכתבון – אבטח או אפחד? לאחר שהתברר לנו על פי דברי רבותינו מהי אימת הדין הרצויה והנכונה, נוכל להתקדם שלב נוסף ולהבין את היחס הנכון לקצבה הנחתכת בראש השנה, מי יחיה ומי ימות... מי ישלו ומי יתייסר. כבר הוזכרו לעיל דברי הטור (סי' תקפא) שמקורם בירושלמי (ר"ה פ"א ה"ג) והדברים מעוררים...
חששתי שיבואו להשוות בטעות, בין הנקודה שהוצאתי מדברי ס' החסידים לד' הרמב"ם הללו.
הרמב"ם מדבר לאחר שהצרה התגלגלה לפתחו. החסידים מדבר על שלב קודם. לחשוף את עצמו ל"כל מקראות שנעשים בעולם", ומתוך כך יפשפש במעשיו.
 
חששתי שיבואו להשוות בטעות, בין הנקודה שהוצאתי מדברי ס' החסידים לד' הרמב"ם הללו.
הרמב"ם מדבר לאחר שהצרה התגלגלה לפתחו. החסידים מדבר על שלב קודם. לחשוף את עצמו ל"כל מקראות שנעשים בעולם", ומתוך כך יפשפש במעשיו.
מורי ורבי אלופי ומיודעי!
למדתי את דברי הרמב"ם האלו עשרות פעמים לכאורה, ותמיד הבנתי אותו בפשטות שהוא מדבר ללמוד מכל דבר שקורה בעולם, ולאו דוקא לך, ואלו בדיוק דברי ספר חסידים.
ועכשיו הארת את עיני שאכן מדברי הרמב"ם אפשר ללמוד שמידת האכזריות היא רק אם אדם מתעלם ממה שבא עליו עצמו, או על הציבור שהוא חלק מתוכו.
ישר כח!
 
ותמיד הבנתי אותו בפשטות שהוא מדבר ללמוד מכל דבר שקורה בעולם
ידידי יקירי. גם להבנתך הנכונה מימים ימימה בכוונת הרמב"ם - "ללמוד מכל דבר שקורה בעולם", אולם בספר חסידים להבנתי, הוא כותב מעבר לזה.

לא רק לנתח כל מה שקורה בעולם ומה שנתוודע לו, אלא לרדוף ולהשיג ידיעות מהעולם, כדי ללמוד לקח ומוסר לעצמו.

ובקיצור, הרמב"ם מדבר על - ללמוד מכל דבר שקורה בעולם, והחסידים מדבר על - ללמוד כל דבר שקורה בעולם.
 
הכל היה שווה...
גם להבנתך הנכונה מימים ימימה בכוונת הרמב"ם - "ללמוד מכל דבר שקורה בעולם"
קצת התחלתי להתבלבל מה התכוונת.
לאחר ניסיון או שתיים ללמוד את דבריך, אני חושב שכוונתך לחלק בין לשון הרמב"ם 'על כל צרה שתבוא על הציבור'
לבין לשון ספר חסידים 'החי יתן אל ליבו וכו', שלהבנתך הרמב"ם מיירי במי שהצרה באה אליו וסיפרה לו שהיא מתרחשת עתה בעולם, והחסידים מיירי שילך ויחפש היכן יש עכשיו צרות.
ובמילים אחרות: לדעת הרמב"ם אין צורך לעשות מנוי לעיתון/להקשיב לקוי מידע וכדומה, אלא אם מישהו שבמקרה מקשיב בא לכולל וסיפר על מה שקורה, תלמד מזה. ולדעת ספר החסידים, ראוי לכל אברך שיעשה מנוי לעיתון ויקשיב באדיקות לקוי המידע, וכך הוא יתן אל ליבו.
אם אכן הבנתי עכשיו נכון, יהיה לי קשה לומר 'גם אני מצטרף'.
כי מהיכ"ת שהחי יתן אל ליבו הכוונה שהוא יחזר לדעת מה קורה בעולם. האם אין הכוונה פשוטה שישים לב, שמה שבא אליו לא יתן לו לעבור על ידו אלא יתן אותו על ליבו?
 
הכל היה שווה...

קצת התחלתי להתבלבל מה התכוונת.
לאחר ניסיון או שתיים ללמוד את דבריך, אני חושב שכוונתך לחלק בין לשון הרמב"ם 'על כל צרה שתבוא על הציבור'
לבין לשון ספר חסידים 'החי יתן אל ליבו וכו', שלהבנתך הרמב"ם מיירי במי שהצרה באה אליווסיפרה לו שהיא מתרחשת עתה בעולם, והחסידים מיירי שילך ויחפש היכן יש עכשיו צרות.
ובמילים אחרות: לדעת הרמב"ם אין צורך לעשות מנוי לעיתון/להקשיב לקוי מידע וכדומה, אלא אם מישהו שבמקרה מקשיב בא לכולל וסיפר על מה שקורה, תלמד מזה. ולדעת ספר החסידים, ראוי לכל אברך שיעשה מנוי לעיתון ויקשיב באדיקות לקוי המידע, וכך הוא יתן אל ליבו.
אם אכן הבנתי עכשיו נכון, יהיה לי קשה לומר 'גם אני מצטרף'.
כי מהיכ"ת שהחי יתן אל ליבו הכוונה שהוא יחזר לדעת מה קורה בעולם. האם אין הכוונה פשוטה שישים לב, שמה שבא אליו לא יתן לו לעבור על ידו אלא יתן אותו על ליבו?
אני חושב שכתבתי די ברור. העיקר שכעת הובן.

אליבא דספר החסידים, לרדוף ולהשיג ידיעות מהעולם, זה מונח בדרישה מהאדם להיות מעורב עם הבריות.

כמובן, הוא, האדם, לא מתבקש להיות צרכן חדשותי אובסיסיבי, אבל בהחלט להיות מודע מעבר לסביבתו המצומצמת.
כך או כך, אני בהחלט מסכים שאפשר לפרשן אותו בכיון אחר, אולם לדעתי זו נקודת החידוש של החסידים.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון