בראש השנה דהאי שתא - שחל בשבת קודש - יש לעיין ביותר בענין זה, מחמת ההלכה שבשבת אין לחשוב מדברים שמעוררים צער ועגמת נפש, וצריך להיות בעונג ממש. ולכאורה אין חילוק בין שבת בכל השנה לבין שבת שחל בו ראש השנה.
ואם כן, בכל הדיון בזה, יש לדון שבשבת אין לחשוב חשבונות כגון זו.
כמו שכתב רש"י בפירושו על התורה: ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה.
וכן פסק המחבר בשו"ע בלא שום חולק - סימן שו ס"ח:
הרהור בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה.
ובמשנ"ב סקל"ח:
מצוה שלא יחשוב וכו' - ומכ"ש אם יש לו ע"י ההרהור טרדת הלב ודאגה דיזהר בזה.
והשל"ה - מס' שבת נר מצוה אות קמד - הוסיף על זה בשם רבינו יונה:
וכן אנו אומרים בתפילה (מנחה לש"ק) מנוחת שלום והשקט ובטח, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה. ובברכת המזון אנו אומרים, שלא תהא צרה יגון ואנחה במנוחתינו.
ובמשנ"ב סי' שז סק"ג כתב:
ואסור לספר בשבת איזה דבר שמצטער בו.
ולכאורה האיסור הוא שמעורר את חבירו לחשוב דברים שמצער אותו, ולפי זה, לכאורה בראש השנה שחל בשבת אסור לאדם עצמו לחשוב ולהתבונן ממקריים של צרות שמצערות אותו.
וכן מבואר בספר חסידים סי' רסב, ומובא בפוסקים להלכה:
לספר בשבת מאוהביו שמתו או שהן בצער אסור.
הרי דאסור להתבונן במי שמת בתוך שנה וכדומה, כי בשבת צריך להיות בעונג, ולא תהא צרה יגון ואנחה במנוחתינו.
ואפילו בראש השנה שחל בחול, יש חידוש מהמגיד הגדול ממזריטש שצריך להילחם בראש השנה שלא יחשוב ח"ו באופן החי יתן אל לבו, שזה יארע לו, כי זה מעורר דינים, וצריך ללחום נגד מחשבות הללו.
וזה לשונו בכתבי הקודש:
ואמר כל מה שיפול לאדם מחשבות בראש השנה הם הכתיבה, הן לטוב הן שפל ח"ו, והמחשבות רעות צריך להמתיקם ולעשות מלחמה עם היצר הרע שהוא מפיל במכוון המחשבות האלו, וימתיקם בשם ע"ב, או במסירת נפש.
ובשיחות הר"ן סימן כא כתב:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִהְיוֹת חָכָם, שֶׁיִּשְׁמֹר מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁיַּחֲשֹׁב רַק מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת, שֶׁיֵּיטִיב הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִמָּנוּ וְיִתֵּן לָנוּ שָׁנָה טוֹבָה וְכוּ'. וּצְרִיכִין לִהְיוֹת שָׂמֵחַ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה. גַּם צְרִיכִין לִבְכּוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה.
וביאור כל זה, ביאור בספר אור המאיר בשם המגיד הגדול. כי מבואר במדרש על הפסוק: ה' צלך, כי הקב"ה מתנהג עצמו כביכול כמו שבניו מתנהגים כן למטה, והוא כמו הצל, שבזמן שאדם בשמחה, גם הקב"ה שורה בשמחה. ולכן כל החשבונות של החי יתן אל לבו, לעורר לתשובה זה הכל חשבונות קודם ראש השנה - בחודש אלול. אבל בראש השנה עצמו צריכין להיות רק בשמחה, בלא כל מחשבות פחד ועצב. והא לכם לשונו:
ואל ילך עתה בעצבות בכדי שאל יגרום ככה למעלה ח"ו כמו שזכרתי למעלה המדרש ע"ת ה' צלך מה הצל כשאתה בוכה הוא בוכה לנגדך וכשאתה שוחק הוא שוחק לנגדך כך כביכול הקב"ה צלך וכאתערותא דלתתא ככה אתער לעילא וכשאדם בעצבות גורם עצבות למעלה. ובא וראה מה דאיתא בנחמיה סימן ה' ויאמר נחמיה הוא התרשתא וגו' לכל העם היום קדוש הוא לה' אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו כי בוכים כל העם ופירש"י היום קדוש כי יום ראש השנה הוא כי בוכים כל העם מפני שלא קיימו התורה כראוי ובאמת לא עתה בראש השנה עת הבכיה ועיקר התשובה הוא טרם יבואו ימים האדירים בזמן שידו פתוחה לקבל שבים ימי רצון שלשים יום מחדש אלול שאז הוא זמן תשובת השנה ועת לבכות ולא עתה בר"ה היום קדוש הוא לה' וצריכין לעורר חדוה וכאשר איתא בדבריהם בנוהג שבעולם אדם נכנס לדין לובש שחורים ומתעטף שחורים וישראל אינם כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם כנזכר למעלה והכל מורה היות שצריך להראות א"ע בחדוה בכדי לגרום למעלה גם כן חדוה.
ועל כן בכדי לזכות ליום הדין, מחלק הסגולה הוא, להיות בשמחה כל היום, ולחשוב מחשבות טובות על עצמו (ובפרט ביום ראשון שחל בשבת, שאפילו בשבת סתמא צריכין לחיות בשמחה ובמחשבות טובות בלי הרהור בדברים של צער כלל). ועתה הוא העת להתבונן בכל מחשבות של החי יתן אל לבו, בכדי שיהיה מוכן להיות בשמחה ביום ראש השנה, כמו שממשיך האור למאיר שם וכתב:
והטעם כי קדוש היום לאדונינו היום ראש השנה הוא קדוש ונורא זה היום תחלת מעשיו של הקב"ה לחדש עולמו ולכן אל תעצבו כלומר אל תגרמו לו יתברך ח"ו עצבות מחמתכם כנזכר ויתעצב אל לבו כי הכל תולה בכם כאשר תתראו למעלה בפנים מאירות ושוחקות ככה יתראה לכם וזהו שגמר אומר כי חדות ה' הוא מעוזכם כלומר מאין נמשך אליו יתב' בחי' חדוה הוא מעוזכם מעוז שלכם אתם הגורמים ככה ע"ד תנו עוז לאלהים ונמצא כמה היה ראוי שכל אחד ואחד מישראל אל ימתין בעשיות בעשיות תשובתו ובכייתו עד ר"ה לעמוד בעצבות ובבכייה על אשם נפשו כ"א יתקן כ"ז טרם טרם יום הכסא ויוכל להרים ראש לעבוד עבודת גבוה הראויה לעשות עתה ושא עיניך.