מרנא הגרנ"צ פינקל זצוק"ל - הסבא מסלבודקא - כ"ט שבט

[מגנא ומצלא]

לקראת יום השנה השמונים וחמש לפטירת אביהם כל תופסי ישיבה בדורינו,
פאר הדורות מרנא רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל - ה"אלטער מסלבודקא",
אשר עליו אמר מרן הגרא"מ שך זצוק"ל כי "כולנו הנכדים שלו"... באשר כמעט כל עולם
התורה והישיבות בדורינו נבנה ע"י תלמידיו ותלמידי תלמידיו.
ועליו אמר מרן ה"חפץ חיים" "אני עושה ספרים והוא עושה אנשים"...

נייחד אשכול זה להעמיק וללמוד על דרכו, אורחותיו, שיטתו במוסר ובחינוך וכו'

 

[מגנא ומצלא]

ספר על מרן הגרמ"מ אפשטיין זצוק"ל
בו מתוארים הליכותיו והתנהלותו המופלאה של מרן ה"סבא מסלבודקא"
ע"י תלמידו הגדול ומעתיק שמועותיו הגרי"ז דבורץ זצ"ל

אוצר החכמה

tablet.otzar.org

מאמרים מעלון "התבונה" שי"ל ע"י הנ"ל:

אוצר החכמה

tablet.otzar.org

 

[מגנא ומצלא]

גאון המוסר והיראה, רבינו נתן צבי פינקל זצוק"ל

מרן 'הסבא מסלובודקה'​

רבינו נולד בשנת ה'תר"ט, בעיירה הליטאית 'ראסיין'. לאביו רבי משה זצ"ל, מנכבדי המקום.

בגיל צעיר מאוד נפטרו שני הוריו ואחד מקרובי משפחתו מהעיר 'וילנא' אספו לביתו וגידל אותו לתורה. בגיל 15 כבר יצא לו שם של למדן ובעל מחשבה. רבי מאיר באשיס זצ"ל, (חתנו של הרב של 'קלם' רבי אליעזר גוטמן זצ"ל) בחר בו כחתן לבתו מרת 'גיטל' וסמכו על שלחנו כמה שנים בכדי שיוכל להמשיל לשקוד על תורתו באין מפריע, רבינו גדל והיה גאון מופלא בתורה.

מדי פעם היה יוצא רבינו לדרוש ברבים בערי הסביבה ולעורר את הלבבות, כך פגש

את הגאון רבי אלכסנדר משה לפידות זצ"ל, ממקורבי מרנא הגר"י סלנטר זצ"ל, שזיהה ברבינו את הפוטנציאל הגלום בו, והציע לו להתוודע למרן הג"ר שמחה זיסל זיו זצ"ל - ה'סבא מקלם'.

לאחר ששוחח ארוכות עם הגרש"ז, והתרשם עמוקות מהאיש ומרעיונותיו, הרטיב את הכר בדמעותיו כל הלילה, עד שהאיר היום והוא נהפך לאיש אחר. בעקבות חוויה זו הכתיר את הגרש"ז לרבו המובהק, והחליט להקדיש את חייו לעליה במוסר ולהפצתו בעולם. מאז לא חי עוד חיים פרטיים...

במשך תקופה היה צמוד לרבו ב'קלם' ואח"כ גם עבר עמו ל'גורבין', אך לא לימים הרבה. לאחר זמן מה, עזב רבינו את מרן הגרש"ז ויצא לדרכו, לייסד מקומות תורה במקומות

חדשים. הוא שם לנגד עיניו כמטרה את אותם בחורים הפזורים ברחבי הארץ אשר חפצים להיות מחוברים לתורה, אולם אין מי שידריכם כיאות. כך הלך רבינו מחיל אל חיל והקים מוסדות תורה מפוארים בכמה וכמה מקומות, בראשם דאג להעמיד גדולי תורה מובהקים אשר שמם יצא לתפארת בכל רחבי העולם היהודי, כשגולת הכותרת היתה כמובן ישיבת 'סלבודקה' האגדית בה צמחו רבים מגדולי הדור דאז, וממנה בסופם של הדורות הבאים, קם עולם הישיבות שלנו כיום. מוסדותיו התמקדו בשילוב לימוד התורה בעמקות ובלמדנות גדולה – בד בבד עם דגש גדול על העיסוק במוסר, במשך זמן קבוע בכל יום ובהתפעלות כהוראת הגרי"ס

שיחותיו המרוממות נודעו לכל ברוממותם ובבהירותם המיוחדת וברעיונות הגבוהים שרבינו השכיל לאלפם לכל השומעים המוקסמים. אף רבינו הגדול – מרנא בעל ה'חזון איש' זצ"ל הגיע לשמוע את רבינו כשהזדמן ל'מינסק'. (מסופר שכשרבינו ראה אותו, התפלא ושאלו: הרי אומרים שמר הוא מהמתנגדים למוסר? וענה החזו"א אני יותר מתנגד לאלו המתנגדים למוסר...)

רבינו נודע כמחנך דגול, אמן בחכמת הנפש ובהכרת הכוחות הפועלים באדם. גם היה מיוחד בדאגה העמוקה לכל יחיד ויחיד ובמסירותו העילאית למען הזולת. אישיותו היתה מרתקת ושליטתו העצמית נשגבת מבינתנו.

ניתן ללמוד מעט על כך מהדברים הבאים. בקיץ שנת ה'תרפ"ה עלה רבינו לארה"ק וייסד את ישיבתו בעיר 'חברון'. לא עבר זמן רב ובחול המועד סוכות של שנת ה' תרפ"ו נפטר בנו המופלא אבי משה זצ"ל, אך רבינו שסבל מכך רבות, הבליג בגבורתו על הכאב באישי העצום והתאמץ שהדבר לא יפריע להתנהלות ולסדרי הישיבה.

בנו המיוחד אושפז במצב קשה בבית החולים 'שערי צדק' בירושלים, וכשנפטר ניסו תלמידי רבינו למנוע ממנו את הבשורה הקשה מחשש לבריאותו הרופפת. אולם משחש רבינו שזה קרה, נטל לידיו מיד שו"ע והחל לעיין בהלכות יום טוב לבדוק כיצד עליו לנהוג, כשעיקר השאלה היתה אם מותר לו לבכות... (כי אמנם לגבי שבת נפסק שאם הבכי מקל עליו הרי שזה העונג בשבילו ומותר, אך לגבי יום טוב שיש בו גם מצוה של 'שמחה' לא ברור האם מותר לבכות...) ולמקורב שעמד לידו אמר: לכם מותר לבכות 'אין מועד בפני חכם', אבל אני מי יערוב לכך שדמעתי על החכם ולא על הבן?... לבסוף פנה רבינו אל הרופא שהיה במקום (ד"ר בורשטיין שהיה ת"ח, תלמיד סלבודקה בעברו) שיחליט עבורו, הן מבחינת הבריאות והן מבחינת ההלכה. הרופא בדק את הדופק של רבינו והשיב: מוטב לא לבכות. מיד השתתק ה'סבא' ולא הוציא הגה מפיו. בדרך לירושלים, בכרכרה שלקחה אותו יחד עם הרופא וכמה תלמידים, פרץ בבכי לדקה אחת, אולם מיד הכה באצבע צרידה ובו ברגע נדם ושב לשתיקתו.

כשהמתינו בחצר בית החולים לצאת המיטה, ישב וקיבל את חכמי ירושלים שהגיעו למקום בצהלת פנים ובברכת החג כאילו לא אירע דבר... מה שהיה לשיחת היום בעיר. גם בשובו לחברון לא שינה והמשיך לשמוח בשמחת החג. ב'שמיני עצרת' שרר בישיבה מצב רוח מעיק וענן של עצבות ריחף עליה בעקבות המאורע. פתאום קם רבינו והחל לשיר 'ברוך אלקינו שבראנו לכבודו', עד שעודד את הרוחות והצית שמחה בלבבות. מצב רוח זה נמשך עד קרוב למוצאי החג. קרוב ל'בין השמשות שאל כמה פעמים מה השעה? וכשהגיע הזמן בדיוק התפללו 'ערבית'. ברגע שסיימו להבדיל התפרץ רבינו בבכי עצום וביללות מחרידות שנמשכו במשך כשעתיים, ללא הפוגות ומבלי יכולת לעצרו...

על הכבוד הרב אשר רחש רבינו לכל אדם העשוי בצלם אלקים, תעיד העדות הבאה: כשהיה רבינו מאושפז בירושלים, היה מבקש ממנו הרופא המטפל, להוציא את לשונו בכדי שיוכל לבדוק את מצב הקיבה. אולם רבינו היה משתמט בכל פעם מדבר זה. הוא היה מראה לו את לשונו בתוך פיו אך לא היה מוציאה החוצה, עד כדי שחשבו שאולי יש לו שיתוק קל ל"ע... רק לאחר חקירות ובדיקות התברר שרבינו לא מסוגל להוציא לשון מול פרצופו של אדם. כי זה מהווה זלזול מבחינתו...

נלב"ע בכ"ט בשבט הת'רפ"ז. ומנוחתו כבוד ב'הר הזיתים'. זי"ע אמן​

(נכתב בעיקר ע"פ הספר הנפלא 'מרביצי תורה ומוסר' – ר' אהרן סורסקי)​

 

[זרח לווין]

על הכבוד הרב אשר רחש רבינו לכל אדם העשוי בצלם אלקים, תעיד העדות הבאה: כשהיה רבינו מאושפז בירושלים, היה מבקש ממנו הרופא המטפל, להוציא את לשונו בכדי שיוכל לבדוק את מצב הקיבה. אולם רבינו היה משתמט בכל פעם מדבר זה. הוא היה מראה לו את לשונו בתוך פיו אך לא היה מוציאה החוצה, עד כדי שחשבו שאולי יש לו שיתוק קל ל"ע... רק לאחר חקירות ובדיקות התברר שרבינו לא מסוגל להוציא לשון מול פרצופו של אדם. כי זה מהווה זלזול מבחינתו...

שמעתי ע"ז בעבר.
אך דרוש לכך מקור מוסמך.
כיון שאם כל גדולתו של ה'אלטער' הוא גם ידע והבין שצריך להוציא לשון לצורך בדיקה ובכה"ג זה בכלל לא זלזול ברופא. כי אי"ז חריצת לשון כ"א הוצאת לשון גרידא

 

[מה ידידות]

הנה המקור...

 

[זרח לווין]

הנה המקור...

זה פרשנות לא מקור..

 

[מה ידידות]

גם אם נאמר שאפשר להסתמך על הפרשנות שבסיפור שאלתך חזקה יותר, מה זלזול יש בהוצאת הלשון לבקשת הרופא? הוצאת לשון כמעשה גנאי זה דבר אחד אך באופן זה אין כל זלזול וא"כ מה הבעיה בכך? אא"כ נאמר שכ"כ נקבעו בו הדברים עד שלא היה מסוגל לעשות כן אף במקום שאיננו זלזול ויל"ע.

 

[זרח לווין]

אא"כ נאמר שכ"כ נקבעו בו הדברים עד שלא היה מסוגל לעשות כן אף במקום שאיננו זלזול ויל"ע.

וע"כ אי חולק.
הסבא לא עשה ואף לא 'לא עשה' דברים סתם אלא במחשבה קודם. וזה מה שקשה לי