ידוע לבאר בעניין שליחות כי השליח נשלח לעשות את המעשה אותו משלחו רוצה לעשות יהיה ההסבר כמניין בחורי הישיבות באר"י בביאור גדרי השליחות עכ"פ המקובל הוא ששליח נשלח לעשות מעשה וביארו הלומדים מה כוחו המדוייק בעשיית המעשה.
ונראה להוכיח מכמה מקומות ששליח לא רק נשלח לפעול מעשה אלא יש בו יותר מזה:
בראשית נראה לדון בתוך הסוגיה בקידושין נ"ט: שהגמ' רוצה להוכיח דאתי דיבור ומבטל דיבור כנגד שיטת ר"ל ומביאה ממתני' שאם שלח אדם שליח לתרום וביטלו קודם שתרם אין תרומתו תרומה ואהא תירץ רבא דעסקינן באופן שבעה"ב קדם ותרם דהוה מעשה ואתי מעשה ומבטל דיבור.
והתקשו רבותינו מדוע הוצרך רבא לבאר דאתי מעשה ומבטל דיבור תיפו"לח שהוא תרם ושוב לא מהניא תרומה אחר תרומה ורבותינו מצאו כל מיני ציורים שיש נפק"מ בכך שיש ביטול לשליחות ולא רק תרומה חיובית שמפקיעה את הצורך בתרומה.
ולבד ממה שהדבר צ"ת בעיקרו מדוע רבא נזקק לתירוץ בציורים ספציפיים עוד צ"ת דאי באמת יש נפק"מ במה שיש ביטול לשליחות כיצד הוא ביטל באופן שתרם תרומה הא י"ל דלגבי הנפק"מ הוא משאיר את שלוחו שליח.
(וכהערה זו בגמ' איכא ברש"י בקידושין ע"ח: - וחלק מהתירוצים על הגמ' לא מיישבים את רש"י)
ונראה לבאר יסוד בהלכה של שליחות ונראה שעל פי יסוד זה יש להבין כמה סוגיות שנאמרו בהלכה של שליחות.
שנראה שאין עניין שליחות דאדם נותן סמכות לרעהו לעשות מעשה מסויים עבורו גרידא דשורש עניין השליחות שהשליח נעשה לבעל המעשה.
והיינו שאדם יכול לקדש לעצמו אשה משום שהוא זה שבעל הכח לקדש את פלונית לעצמו היינו פלוני וכשהוא ממנה שליח הוא מוסר לרעהו את כוחו להעמיד לו אשה ומעתה שוב אין לו את כח זה שרעהו בעלים וכל שהוא ירצה לקדש לעצמו אשה הוא צריך לחזור להיות בעל המעשה וברגע שהוא חוזר להיות בעל המעשה שוב אין רעהו יכול לקדש לו אשה.
ובעצם שורש החידוש הוא לדברינו שחוץ מזה שניתן כח לשליח לעשות את הפעולה עוד הוא נעשה לבעל הפעולה ומעתה כשהוא בעל הפעולה י"ל שלרעהו ליכא מידי כל שהוא לא ישיב לעצמו את כוחו על המעשה.
ומעתה יש לדון בכל מיני הלכות בשליחות שנובעות מדבר מוקדם לעשיית המעשה בפועל (דו"ק היטב בסוגיה בב"מ כ"ב. דהוה שליח אע"פ שתורם מדבר שהמשלח לא אמר לו לתרום יעויין בראשונים היטב בקידושין נ"ב ודו"ק היטב בסוגיה של מיגו דזכי ליה זכי לחבריה ועוד דו"ק בעיקר ההלכה שנאמרה דמילי לא מימסרן לשליח).
ונראה להוכיח מכמה מקומות ששליח לא רק נשלח לפעול מעשה אלא יש בו יותר מזה:
בראשית נראה לדון בתוך הסוגיה בקידושין נ"ט: שהגמ' רוצה להוכיח דאתי דיבור ומבטל דיבור כנגד שיטת ר"ל ומביאה ממתני' שאם שלח אדם שליח לתרום וביטלו קודם שתרם אין תרומתו תרומה ואהא תירץ רבא דעסקינן באופן שבעה"ב קדם ותרם דהוה מעשה ואתי מעשה ומבטל דיבור.
והתקשו רבותינו מדוע הוצרך רבא לבאר דאתי מעשה ומבטל דיבור תיפו"לח שהוא תרם ושוב לא מהניא תרומה אחר תרומה ורבותינו מצאו כל מיני ציורים שיש נפק"מ בכך שיש ביטול לשליחות ולא רק תרומה חיובית שמפקיעה את הצורך בתרומה.
ולבד ממה שהדבר צ"ת בעיקרו מדוע רבא נזקק לתירוץ בציורים ספציפיים עוד צ"ת דאי באמת יש נפק"מ במה שיש ביטול לשליחות כיצד הוא ביטל באופן שתרם תרומה הא י"ל דלגבי הנפק"מ הוא משאיר את שלוחו שליח.
(וכהערה זו בגמ' איכא ברש"י בקידושין ע"ח: - וחלק מהתירוצים על הגמ' לא מיישבים את רש"י)
ונראה לבאר יסוד בהלכה של שליחות ונראה שעל פי יסוד זה יש להבין כמה סוגיות שנאמרו בהלכה של שליחות.
שנראה שאין עניין שליחות דאדם נותן סמכות לרעהו לעשות מעשה מסויים עבורו גרידא דשורש עניין השליחות שהשליח נעשה לבעל המעשה.
והיינו שאדם יכול לקדש לעצמו אשה משום שהוא זה שבעל הכח לקדש את פלונית לעצמו היינו פלוני וכשהוא ממנה שליח הוא מוסר לרעהו את כוחו להעמיד לו אשה ומעתה שוב אין לו את כח זה שרעהו בעלים וכל שהוא ירצה לקדש לעצמו אשה הוא צריך לחזור להיות בעל המעשה וברגע שהוא חוזר להיות בעל המעשה שוב אין רעהו יכול לקדש לו אשה.
ובעצם שורש החידוש הוא לדברינו שחוץ מזה שניתן כח לשליח לעשות את הפעולה עוד הוא נעשה לבעל הפעולה ומעתה כשהוא בעל הפעולה י"ל שלרעהו ליכא מידי כל שהוא לא ישיב לעצמו את כוחו על המעשה.
ומעתה יש לדון בכל מיני הלכות בשליחות שנובעות מדבר מוקדם לעשיית המעשה בפועל (דו"ק היטב בסוגיה בב"מ כ"ב. דהוה שליח אע"פ שתורם מדבר שהמשלח לא אמר לו לתרום יעויין בראשונים היטב בקידושין נ"ב ודו"ק היטב בסוגיה של מיגו דזכי ליה זכי לחבריה ועוד דו"ק בעיקר ההלכה שנאמרה דמילי לא מימסרן לשליח).