סיפורים על גדולים סיפורים יום יומיים שגדולים וצדיקים הוציאו מהם מוסר השכל

[י"ג מידות]

ידוע שגדולי ישראל וצדיקים למדו מכל דבר שקרא על ידם ובסביבתם.
בעז"ה כאן יעלו חברי הפורום סיפורים שונים שגדולים וצדיקים הוציאו מהם מוסר השכל.

 

[י"ג מידות]

ר' מנדל פוטרפס כשהיה בסיביר,
הגיע אליו יהודי ואמר לו רבי תברך אותי היום אני נמלט מכאן.
ר' מנדל עקב אחריו וראה איך הוא מנצל את החלפת המשמרות ובורח מהמחנה,
אך אז רדפו אחריו כלבים עזי פנים שאומנו לקרוע לגזרים כל אסיר שינסה להימלט.
והלה לא איבד עשתונות, הוציא מכיסו חתיכת בשר וזרקה לכיוון הכלבים.
והכן הכלבים עזבו את הנמלט ופנו אל נתח הבשר,
וממשיך ר' מנדל לספר שמפקד המחנה יצא בעקבות האסיר הנמלט וראה כיצד התחכם מהכלבים, מיד שלף אקדח וירה בכל הכלבים,
ר' מנדל מאוד התפלא, מפקד המחנה לא היה אדם טיפש וכי בגלל אסיר נמלט אחד יהרוג את הכלבים שהשקיע הון באימונם,
כשהגיע שעת כושר הוא שאל את המפקד עצמו, למה ירית בכלבים הרי אתה מפסיד מזה,
ענה לו המפקד, מנדל! מה אתה לא מבין, כל ההון שהשקעתי בכלבים היה לכשיבוא אסיר וינסה להימלט הם הכלבים ימנעו ממנו, אך אם מגיע רגע כזה והכלבים לא עושים את מה שאומנו אם כן מה הם שווים? כלום!
אמר על זה ר' מנדל, כל חיינו אנו מתאמנים על ידי מוסר וחסידות שלכשיבוא ניסיון נעמוד בוא, אך אם בדיוק כשמגיע ניסיון ניפול בו, אם כן כל מה שלמדנו לא שווה כלום!!!

 

[י"ג מידות]

סיפר המשפיע האגדי, ר' מענדל פוטרפס, כי בשבתו בכלא הסובייטי מצא את עצמו מתבונן בעכביש שטווה את קוריו בפינת החדר. הוא הבחין כי לאחר שהעכביש מסיים את טוויית הרשת, הוא עומד בפינה וממתין בסבלנות לזבוב שיילכד בה. כאשר הזבוב נלכד ומנסה להיחלץ מהרשת, עדיין העכביש עומד על עומדו ואינו זז. הוא מחכה שהזבוב יתייאש ויחדל מלפרפר, ואז הוא עט עליו וטורף אותו.

כחסיד, האמון על דברי הבעל-שם-טוב, שכל דבר שיהודי רואה או שומע יש בו הוראה בעבודת הבורא, חשב ר' מענדל שיש כאן לקח גדול לאדם: ה'עכביש' נמשל ליצר-הרע, הטווה את קוריו ומנסה להפילנו בפח. לעיתים הוא מצליח בכך, והאדם מועד ונכשל. אולם כל עוד אין האדם מתייאש והוא לפחות מנסה 'לפרפר', יש לו סיכוי להיחלץ מהמלכודת. אם חלילה הוא משלים עם המצב וחדל מלנסות להשתחרר, או-אז הוא נופל כפרי בשל לזרועות היצר.

 

[י"ג מידות]

הרבי מליובאוויטש כותב בספרו הראשון ’היום יום’ (ג’ אייר) שמספרים על רבי משולם זוסיא מאניפולי, שלמד שבעה דברים בעבודת ה’ מגנב: 1. הצנע לכת (פועל בשקט ובהחבא – ללא ’הבלטה’). 2. מעמיד עצמו בסכנה. 3. דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול. 4. עמל בטירחה גדולה. 5. זריזות. 6. בוטח ומקווה. 7. אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים..

המשפיע החסידי ר’ מענדל פוטרפס, התבטא בהזדמנויות רבות, כי העובדה שר’ זושא מאניפולי למד רק שבעה דברים מגנב, נובעת מכך שהוא לא ישב עמם בבית הכלא. “אילו ישב עמם”, אמר, “היה לומד מהם הרבה יותר משבעה דברים”..

וכך סיפר ר’ מענדל:

בהיותי בכלא הסובייטי, ישבתי בתא אחד עם גנבים מדופלמים. באותם זמנים, אחד מחוקי היסוד בבית הכלא היה, שאין לשחק בשום אופן משחקי קלפים. חדר בו נתפסו חבריו משחקים, צפוי היה לעונשים כבדים.

באחד הימים, ישבו האסירים בחדרי, למשחק קלפים סוער. העובדה כי הדבר ‘אינו חוקי’ לא הפריעה להם במיוחד, הם הרי הגיעו לכאן בשל סיבות דומות…

כששמע הסוהר שעבר בסמוך את צעקותיהם של האסירים, שהעידו יותר מכל על היותם שקועים במשחק האסור, נכנס לחדרנו בכעס, וביקש לקבל את הקלפים. תוך חלקיק שניה נעלמו הקלפים. “איזה קלפים?”, התממו האסירים, “אתה חושד בנו שאנחנו משחקים? אסור הרי לשחק קלפים…” הסוהר חשב כי כנראה עייפותו הרבה הביאתו לחשוד בהם, ונעלם כלעומת שבא.

לנגד עיני הנדהמות, המשיכו האסירים עם צאתו במשחק, כאשר כל אסיר מקבל את קלפיו שוב, והמשחק נמשך כאילו דבר לא אירע!

הסוהר שהמשיך להסתובב במסדרון, התפרץ שוב לחדרנו בכעס, וציוה על כולם לעמוד בצמוד לכותל התא, במששו בבגדי האסירים כולם, בניסיון נואש למצוא את הקלפים, אולם אפילו חרס לא העלה בידו. וזאת למודעי: ‘רהיטי’ התא כללו כלי לעשיית צרכים שעמד בפינה בלבד. מקום אחר להחביא את הקלפים לא היה. בזעם רב טרק הסוהר את דלת התא בצאתו.

אולם גם הפעם חזרו הקלפים עם צאתו לזירת המשחקים, והמשחק נמשך כרגיל.

בפעם השלישית לא ויתר הסוהר, וציווה על כולם להתפשט מבגדיהם, ולהעבירם אליו לחיפוש מדוקדק. הוא ניער את הבגדים כולם כאחוז טירוף, אולם אפילו קלף אחד לא נמצא. ויהי הדבר לפלא בעיניו.

בצאתו, ניגשתי אל ‘מנהיג האסירים’, וביקשתי ממנו שיסביר לי את מה שהתרחש כאן מול עיני. “עלי הרי לא תוכלו לשקר. במו עיני ראיתי שכן שיחקתם בקלפים. מה קרה שלפתע עם כניסתו אין קלפים? האם אתם מכשפים? מהו הסוד שלכם?”.

“מה פתאום שנגלה לך?” ענה ה’מנהיג’, “אתה הרי תרוץ לספר לסוהר, ובכך יבוא הקץ על משחקינו!”

לא ויתרתי, ושכנעתי אותו ש’עמו אנוכי בצרה’, ואין לו ממש לחשוש. אולם הוא לא מיהר ‘לחשוף את קלפיו’. לא הרפתי, ולחצתי עליו כמו שאני יודע, ולבסוף הוא נעתר, לא לפני שהשביעני שלא אגלה לסוהרים מאומה.

“אנחנו הרי יושבים כאן לא על גניבת לחם מהחנות”, פתח, “ותק של שנים במקצועות הכיוס והגניבה עומד מאחרינו, עד שהגענו לתואר ‘גנבים מדופלמים’. בנוגע לפועל, עם שמיעת קול המפתח בחור הדלת, אוספים אנו במהירות הבזק את כל הקלפים, ובהכנס הסוהר, אנו מכניסים במהירות ובזהירות את כל הקלפים – לכיס של הסוהר…

הוא אמנם בודק את כולנו מכף רגל ועד ראש, אבל את הקלפים איננו מוצא, כי הוא לא בודק את עצמו!!!”

•••​

“כך גם אנחנו” סיים ר’ מענדל, “נוהגים לנתח את הסיבה להתעכבות המבהילה של הגאולה. מיטיבים אנו לבדוק בציציותיו של הזולת, ולהסביר מדוע התנהגותו הנוראית הינה ‘שורש כל דבר רע’.

“אך דא עקא, בדומה לאותו חלמאי שחיפש דוקא ברחוב המואר את המטבע שאבדה לו בסימטה הסמוכה והחשוכה, שוכחים אנו, כי בכדי למצוא את ה’קלפים’, עלינו לבדוק קודם כל בכיסים שלנו”…

 

[י"ג מידות]

המשפיע הרב מענדל פוטרפס ע'ה ישב בכלא עם לוליאן אחד ושאל אותו:

"מה הקטע הכי קשה כאשר אתה צועד על חבל דק באויר?! הגובה הרב? הצעקות מהקהל? הקור והחום בחוץ?!"

וענה אותו לוליאן: לא! עם זה אני מסתדר… אני רגיל לבחור נקודת יעד להיתפס בה וכל המסלול אני מתמקד בה וזה עוזר לי לצלוח את הדרך. הקושי הגדול זה כאשר אני מסיים כיוון אחד וצריך לחזור לכיוון השני, בשניות עד שאני מחובר לנקודה החדשה ברגעים האלה של ה'הפוגה' – אלו הרגעים הקשים ביותר…

 

[י"ג מידות]

מעשה נפלא סיפר הגאון הצדיק ר' יעקב גלינסקי זצ"ל, מימי נעוריו בישיבת נובהרדוק, והובא בספר 'להגיד':

"כשלמדתי בישיבת נובהרדוק בביאליסטוק, הגיעו הימים של ערב מלחמת העולם. המחסור במזון הלך והחמיר עד שלא היה לחם, ובלי לחם אי אפשר ללמוד. ראש הישיבה ניגש אלי באומרו, כי הבטיחו לו לחם לתלמידים מהמאפיות של היהודים, אלא שאנו בשעת סכנה, הכריזו על שעת חירום, ואם יראו בחור ישיבה הולך לכיוון המאפיה, הוא יכול להסתכן. 'לכן חשבתי שיעקב גלינסקי מסוגל להתחמק מעיני הצבא בשלום ולהביא לחם, כי אתה נמוך קומה ודל בשר, אם תלבש מכנסיים לא ארוכים וכובע טמבל, תיראה כילד צעיר. כך תפסע בצדי הדרך הראשית, ליד כיכר העיר תלך שמאלה, וימינה לכיוון המאפיה, תתחנן אליהם כי ימלאו את הבטחתם, תיקח בידך שק, וכמה שתצליח להכניס, תביא!'".

ממשיך הרב גלינסקי לספר: "יצאתי לדרך, כאשר הלכתי עם עיניים למטה. הייתה לי תחושה כי משהו מתרחש ליד הכיכר. השתרר שקט ברחוב, שאלתי גוי שפסע לצידי האם מתקיים כאן אירוע מסוים? והוא השיב לי: 'תמתין ותשמע בעוד חמישה רגעים את הפרזידנט!!'. כמדומה שהיה זה נשיא פולין בעצמו שנשא נאום בכיכר. המתנתי לנאומו של הנשיא, כי היה מסוכן להמשיך ללכת.

"הנשיא החל את דברו, ותוכן הדברים היה אודות הויכוח החריף, שהתנהל באותם ימים בפרלמנט הפולני: האם להיכנע לתביעותיו של היטלר, ולתת לגרמניה את עיירת הנמל 'דאנציג', או להיכנס עמה למלחמה. 'אזרחים יקרים!', פנה הנשיא לאזרחי העיר. 'ידוע לכל, כי מתנהל ויכוח חריף בפרלמנט, דאנציג מוקפת באדמות גרמניה, דאנציג מכל שלושת צדדיה מוקפת בתחום גרמניה, הרוצה לעבור לצידה השני של גרמניה דרך פולין, נזקק לויזה או לחילופין לעקוף בדרך ארוכה. היטלר [ימ"ש] מבקש שיתנו לו רק את דאנציג ובכך הוא ימנע ממלחמה. בפרלמנט סוערות הרוחות לכאן ולכאן, האם לתת או לא'. המשיך הנשיא ואמר: 'אם הייתי בטוח שמספיק לו דאנציג הייתי נותן לו, יש לנו כתחליף עיר נמל אחרת, אבל היטלר לא רוצה את דאנציג, הוא מעוניין בוורשה, רק שרוצה בדאנציג כתחילת דרך קלה ללא מאמץ. אם כן, בסופו של דבר הרי נילחם על וורשה, אז כדאי להתחיל כבר עכשיו, לשם מה נעניק לו את דאנציג בחינם? נילחם על דאנציג וכך לפחות יהיה קל בהמשך הדרך! אני מודיע בזאת', סיים הנשיא, 'על סירוב מוחלט להצעת גרמניה ופתיחת חזית המלחמה!!'.

"בהכרזה זו החלה המלחמה, בעלי המאפיה שהיו בנאום לא שבו לעבודה. הפאניקה החלה, והכל החלו לחשוב על חייהם. לא הייתה מאפיה יהודית פתוחה, בלית ברירה שבתי לישיבה בחוסר כל. כאשר עמדתי בפתח הישיבה, שאלו אותי איפה הלחם שציפינו לו? אמרתי להם כי אין לחם, כי הייתה 'שיחה מוסרית' מהפרזידנט של פולין! הגיבו הבחורים: 'אוי, עוד פעם יענקל"ה והבדיחות שלו?!'…

"סיפרתי להם את השתלשלות הדברים, וביארתי את כוונתי באמרי 'שיחת מוסר מנשיא פולין', שהרי הנשיא אמר דברים עמוקים לענייננו במלחמת היצר: היצר הרע בא לבחור, ואומר לו: 'בסדר ג' בחצי השעה האחרונה אל תלמד. אין לי צורך ביותר, רק חצי שעה זו!'. מי שחכם מבין, שהיצר לא רוצה רק סדר שלישי, הוא מעוניין שלא תלמד כלל, וזה מה שאמר נשיא פולין: לכל אחד יש קו אדום אותו לא יעבור, ואם כן הרי על סדר א' ודאי תיאבק בכל הכוח, לכן למה לך להתחיל את המלחמה באיחור, לאחר שהיצר הרע יהיה הר גבוה, תתחיל את המלחמה כבר על חצי שעה בסדר ג'!!"…

יש יהודי שהקו האדום שלו זה שמירת שבת, היצר הרע בא אליו עם בקשה לזלזול במצוות קלות לכאורה, אומר לו 'נשיא פולין' כביכול: אם תזניח עתה מצוות קלות – בסוף תגיע למאבק על שמירת השבת, למה להמתין? תיאבק עכשיו על עבירות קטנות כדי לנצח במלחמה, לפני שהוא יגבר עליך!! וזו המלחמה האמיתית והקשה, בדברים הקטנים, במצוות שאדם דש בעקביו, בהן מוכרע הקרב בסופו של דבר…

 

[י"ג מידות]

הצדיק מסאסוב, עסק כאמור רבות במצוה גדולה זו. פעם, במסגרת פגישותיו עם הפריצים, הוא נקלע לבית מרזח נכרי. זה היה ערב רוסי קר והשיכורים התגלגלו על הרצפה. העיניים שלו נפלו על שני שיכורים שישבו צמוד אחד לשני. הוא התקרב אל השולחן ושמע אחד אומר לחבירו: "איוואן, אתה אוהב אותי"? "ברור שאני אוהב אותך".

"איוואן, אתה באמת אוהב אותי"? – "בוודאי שאני באמת אוהב אותך".

"איוואן, אם אתה באמת אוהב אותי, תסתכל לי בעיניים ותגיד מה כואב לי בתוך הלב".

-"איך אדע מה כואב לך בתוך הלב"?

-"זהו, איוואן, אתה לא באמת אוהב אותי כי אז היית יודע מה כואב לי"…

כשסיפר הצדיק את הסיפור הזה לחסידיו, הוא אמר: משיכור גוי למדתי מהי אהבת אמת…

 

[י"ג מידות]

חבורה חסידים ישבה והתוועדה. המשקה על השולחן נגמר והם חיפשו מתנדב שיביא עוד משקה. הרבי הריי"צ היה אז ילד צעיר והתנדב ללכת. אחרי חצי שעה הוא חזר בידיים ריקות ואמר: משקה לא הבאתי, אבל סיפור טוב הבאתי.

כל החנויות ברחוב היו סגורות, ופתאום ראיתי שיכור יושב על הספסל עם בקבוק וודקה. ניגשתי אליו והצעתי לקנות ממנו את הבקבוק, אך הוא לא הסכים. העליתי את המחיר עוד ועוד, אך הוא לא הסכים. הוא פנה אליי ואמר: "תשמע ילד, אתה מציע לי עשר רובל, עשרים רובל, אבל כשאני שותה – כל מוסקבה שלי!"…

 

[י"ג מידות]

מספרים על רבי משולם זוסיא מאניפולי, שלמד שבעה דברים בעבודת ה’ מ... גנב: 1. הצנע לכת (פועל בשקט ובהחבא – ללא ’הבלטה’). 2. מעמיד עצמו בסכנה. 3. דבר היותר קטן חשוב כדבר גדול. 4. עמל בטירחה גדולה. 5. זריזות. 6. בוטח ומקווה. 7. אם לא הצליח בפעם הראשונה חוזר הרבה פעמים.

 

[י"ג מידות]

הרבי ר' בונם ז"ל אמר: בג' דברים בעבודת השם צריך ללמוד מגנב, א. גנב אינו עצל ובלילה וקור וגשם הולך לגנוב, ב. אם לא עלתה בידו בפעם הראשון לא יניח עד שיעשה הגניבה, ג. אף לגניבה קטנה לא ימנע את עצמו, כן בעבודה לא יתעצל ולא ייעף ואף למצוה קלה יזהר. כגדולה.

 

[י"ג מידות]

ובספר עשר אורות [מערכה א אות כ] איתא בשם הרב הקדוש המגיד ממעזריטש ז"ל ג' דברים צריך ללמוד מתינוק, א. שהוא תמיד שמח, ב. שאינו יושב בטל, ג. שבוכה על כל דבר שמבקש.

 

[י"ג מידות]

מספר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס: שכני במחנה העבודה שבירכתי סיביר, היה קוזק ושמו אובחוב. הוא היה מן הקוזקים שהיו נאמנים לצאר הרוסי, וכשגברו הקומוניסטים והפילו את הצאר, הגלו גם אותו לסיביר. במשך כחצי שנה היו שני הדרגשים, שלי ולהבדיל שלו, סמוכים זה לזה בצריף האסירים. מטבע הדברים התיידדנו, עד כמה ששייך לומר כך, והוא סיפר לי הרבה סיפורים אודות הקוזקים, סיפורים שאפשר ללמוד מהם הרבה-הרבה בעבודת ה':

רוסיה הייתה לפנים מדינה קטנה, מספר הקוזק אובחוב, כמעט לא שמעו עליה בעולם, ובוודאי שלא הפילה את חיתתה על מדינות אחרות. עד שקם הצאר פטר והנהיג את הקוזקים למסע כיבוש של המדינות שמסביב.

באותם ימים לא היו אמצעי הלחימה מפותחים כל-כך, והמלחמות התנהלו בעיקר פנים אל פנים בחרב ובחנית ובעזרת סוסי קרב, כך שמי שהיה חזק יותר פיזית, והיה יותר תקיף ועז-נפש, הצליח לנצח ולכבוש עוד ועוד. הקוזקים של הצאר פטר היו גיבורים ועזי-נפש מאוד. הם היו מפקירים את עצמם מכל וכל, ומשליכים חייהם מנגד למען הניצחון בלי שום חשבונות – הם ביכרו למות מאשר להפסיד בקרב. כך נפלה לפניהם מדינה אחרי מדינה, עד שרוסיה הפכה למעצמה גדולה בעלת משקל רב בכל העולם.

כשיצא נפוליאון קיסר צרפת למסע הכיבוש שלו, ממשיך הקוזק ומספר, עם אמצעי הלחימה המודרניים והמתוחכמים של אותם ימים, הוא הצליח אמנם תחילה להביס בקרב את הקוזקים, ואף כבש את מוסקבה. אולם דווקא שם הכניע אותו בדרך הטבע הקור הרוסי. כאשר הכל קפא, לא היה לחיילי צרפת מה לאכול. לחם לא היה, רק צנימים יבשים וקפואים היו שם, וכמעט שלא היתה אפשרות להדליק אש ולהפשירם מקיפאונם. באותו מצב היו גם הקוזקים הרוסים, אבל הם התגברו על הבעיה בצורה מקורית: הם היו עושים את צורכיהם ה'קטנים' על הצנימים הקפואים, וכך חיממו אותם ואכלום (כנראה לא חשבו על בל תשקצו) משנודע הדבר לנפוליאון, אמר: נגד חיילים כאלו לא אוכל לעמוד. ואכן משם התחילה מפלתו, עד שחזר בבושת פנים לארצו.

גם סוסי הקוזקים היו מיוחדים מאוד. גם הם היו גיבורים, אמיצים, ועזי-נפש, ומפקירים את עצמם בלי חשבונות למען הניצחון. משהיו מגיעים הקוזקים, בשעת מלחמה ומרדף אחרי אויביהם, רכובים על סוסיהם האבירים, לנהר עמוק שמימיו רודפים בזרם אדיר, לא היו הסוסים נרתעים. הם זינקו במהירות אל תוך הנהר כשרוכביהם על גבם. עם הקוזק על גבו היה הסוס צולח את הנהר אדיר הממדים, שוחה במהירות עד הקצה השני, ומיד עם עלותו אל היבשה היה מתנפל על האויב, וממשיך בהסתערות המלחמה עם כל המרץ, עד הניצחון הסופי.

סוסים אלו, סוסי הקוזקים, היו סוסים מיוחדים מאוד. בשעה שסוס רגיל היה שווה בשוק מעשר ועד עשרים וחמישה רובל, היה שוויים של סוסי הקוזקים מגיע לחמש-מאות רובל ויותר. פי כמה עשרות.

שלא בשעת מלחמה היה תמיד על פיהם רסן לבל ישתמשו בשיניהם נגד מישהו. בעיטה שלהם הייתה עלולה בקלות לחסל את הנפגע. אפילו כלבי הענק, הידועים בגמרא כעזין שבחיות, הנובחים על חיות גדולות מהם בהרבה, היו רועדים מפני הסוסים הללו, שהפילו את חיתתם על כל הסביבה.

מגיל צעיר ביותר, בגיל 10-12, היו מצמידים לילד הקוזק סוס אביר. הילד הלך עם הסוס לכל מקום. שניהם גדלו ביחד ותמיד היו יחדיו, עד שנקשרו זה לזה בחבלי עבותות אהבת נפש עזה כמוות. הסוס היה מוכן תמיד למסור את חייו עבור הקוזק – כאשר יצאו הקוזקים עם סוסיהם למלחמה, לא היה הסוס בורח מפני כדורי המוות השורקים סביבו, אלא מרים את ראשו אל מול פני המוות ,למען יפגעו בו הכדורים ולא יגיעו לאדוניו הקוזק. ואף הקוזק החזיר אהבה לסוסו, הסוס היה יקר בעיניו אפילו יותר מילדו-שלו. אובחוב הקוזק, שסוסו נהרג במלחמה, סיפר לר' מענדל בכאב ובצער כיצד בכה והתאבל על סוסו החביב. על ילד שמת לי לא הייתי מתאבל ובוכה כל-כך, אמר הקוזק, והיה ניכר שהוא אומר זאת בכל לבו.

סוסים אלו היו עוברים אימונים מפרכים מאוד. הקוזקים השקיעו בהם את כל הנפש: נתנו להם לאכול ולשתות הרבה, טיילו עימם והשתעשעו עימם רבות – אך גם דרשו מהם את כל יכולתם. היו מייגעים אותם במסעות קשים וארוכים, בקפיצות מעל מכשולים בלתי עבירים, בדהירה במהירות עצומה בכל מיני תנאים. כך היו מפתחים אצלם את כוח ההסתגלות והעמידה במצבים קשים במיוחד.

המבחן האחרון לסוסי הקוזקים, קודם שהתקבל הסוס סופית לחבורה נכבדה זו, היה מסע אימונים מפרך במיוחד, שבסופו היו הסוסים מגיעים אל הנהר דנייפר והיה עליהם לצלוח את כולו עד הגדה השנייה. הנהר הוא רחב ועמוק במיוחד ומימיו רודפים. הרבה סוסים נפלו בדרך ולא עמדו באימונים המפרכים, הרבה טבעו בנהר, ורק המובחרים, העילית שבעילית, הצליחו לצלוח את הנהר עד סופו ולעלות אל הגדה השנייה.

אבל זה עדיין לא היה סופו של המבחן האחרון: משהגיעו הסוסים, יגעים ומותשים לגמרי עד כלות הכוחות, לשפת הדנייפר ובדי עמל עלו אל שפתו – הם הביטו לאחור, וראו כמה סוסים חלשים מהם שכוחם כלה והם עומדים לטבוע. הסוסים המובחרים לא חשבו הרבה, קפצו בחזרה לתוך הנהר, תפסו בשיניהם את חבריהם בעורפם, וכך סחבו והעלו אותם למקום מבטחים.

הסוסים האחרים, גם אלו שעמדו בכל המבחנים והאימונים הקשים ביותר, כאשר לא מסרו את נפשם עבור חבריהם – לא זכו להיות נמנים על סוסי הקוזקים המופלאים. רק אותם סוסים שגם אחרי שהותש כוחם לגמרי היו מוכנים לתת את חייהם עבור חבריהם – רק הם נבחרו להיות סוסי הקוזקים המיוחדים. בו במקום היו מטביעים עליהם 'מספר', 'יארליק', בחותם של ברזל מלובן, ובאותו רגע הם חדלו להיות סוסים רגילים, והפכו להיות חלק מן החבורה הנכבדה של סוסי הקוזקים הבלתי-מנוצחים.

הרבה-הרבה יש ללמוד מסיפור זה בעבודת ה', אומר המשפיע ר' מענדל. ללמוד מהי הקרבה, מהי מסירות, מה הפירוש לתת את הכל למען המטרה, להחזיק מעמד בגבורה בתנאים הקשים ביותר ועוד ועוד. אך החשוב ביותר הוא הלימוד וההוראה מן המבחן האחרון: גם כשהצלחת לעמוד בכל הניסיונות והקשיים, והגעת סוף-סוף בשארית הכוחות אל מעבר לנהר, לחוף מבטחים – העיקר הוא שלא לשכוח את החבר הטובע בנהר. לקפוץ, בשארית הכוחות, שוב אל הנהר, ולסחוב את החבר בעורפו מתוך אהבה ואחווה אמיתית, להצילו ולהביאו גם הוא לאן שאתה הצלחת להגיע. זהו המבחן האחרון לדעת אם אתה אכן מסוסי-הקוזקים הבלתי-מנוצחים. רק אם עמדת גם במבחן זה, תוכל להיות מאלו שיביאו אכן את הניצחון הגמור והסופי בפועל ממש ובפשטות, למטה מעשרה טפחים.