סיפורים שואה ואמנהו - סיפורים על השואה (1 צופה)

[בית תפילה]

מסדר באושוויץ. שורות האסירים היו ישרות יותר מסרגל. אתה יכול להיות מוזלמן בלי שם, בלי עבר, בלי אישה וילדים, בלי אבא, בלי אימא, בלי פירור לחם, בלי תקווה ובלי עתיד. אבל שני דברים יש לך: מספר על היד ובגד אסירים מפוספס. אינך יודע דבר: איזה יום היום? באיזה חודש? באיזה שנה? היכן כולם? מה קרה לכולם? מי שותפך לדרגש? מה יקרה בדקה הקרובה? אינך זוכר איך נראו החיים לפני אושוויץ. היו חיים בכלל? האם אתה זה אתה? לחשוב קשה לך, להרגיש... אבוד. ואולי הכל רק חלום רע? אולי זו הזיה? זה אתה שעומד עכשיו בין שאר האסירים, לבוש כתונת פסים, נקודה אחת על הסרגל האנושי הערוך בדיוק גיאומטרי: גב זקוף, ידיים לצדי הגוף, צוואר מתוח, העיניים אינן ממצמצות, האף כאילו אינו מריח את העשן השמנוני, הכבד, שגרגריו השחורים חגים באוויר כמו גרגרי שלג שחור: שלג שאינו פוסק לרדת, יום ולילה, חורף, אביב וקיץ... מחלחל לתוך הפיות הפעורים מיובש. מחלחל לתודעה, נספג באדמה. במים, בנקבוביות העור. פיח המשרפות!
באמצע מגרש המסדרים הכינו עמוד תלייה. לצדו שולחן, כיסא ושרפרף. חיילי אס. אס. חמושים מקיפים את המגרש. כאילו מישהו יזוז, בביתני השמירה מוכנים צלפים בנשק דרוך, ולמרגלתם, כלבים. כאילו מישהו יעז לברוח. כאילו מישהו יעז... אבל היה מישהו! יהודי אחד העז... לכבודו עומדים עתה האסירים בשורות ישרות, בעיניים מושפלות, בציפייה כואבת. מה הפעם? יום א' היום. יום המנוחה השבועי. האסירים אינם נשלחים לעבודות פרך בחוץ. מגיע לחיילי האס. אס. קצת חופש, לא?! מעט בידור, ככה... להרים את המורל. צבא בלי מורל עלול להיחלש. מפקד המחנה דואג להם. הקרקס השבועי. אין בו ליצנים, לוליינים או אקרובטים. יש בו חיות טרף. אחת מהן עומדת מול האסירים. שמו היינץ. שערו קצוץ מאוד, עיניו כחול ים קטנות. פני ארי מושלם. מעט סמוק עכשיו, אחרי הבירה ששתה הבוקר, שואג הצהרת כוונות! יש בדעתו לעשות צדק היום! קבל עם עולם!
"נתפס במחנה מרגל!" הוא שואג, "מרגל לטובת בעלות הברית! ברשותו נמצאו אמצעי שידור משוכללים! על חם, בזמן שידור, תפסנו את הבוגד!" צורח היינץ. רוקו ניתז. הוא מוחה את פיו. "הביאו אותו!" עיני המוזלמנים נפקחות לרווחה. לאמצע המגרש נדחף יהודי. נמוך קומה. אותו רזון, אותו בגד מפוספס. "לכאן!" שואג היינץ, עיניו אדומות. היהודי צועד לכאן. משם ומשם צופים בו חיילי האס. אס. מחייכים. אוהו! כשהיינץ עורך מפגן ראווה, מובטח שעשוע רציני! זה שבתפקיד מותח את צווארו, לראות, הנשק ביד. זה שלא בתפקיד לוגם עוד בירה או מצית סיגריה ומצפה. תכף יתחיל המשחק!
תחת עמוד התלייה היינץ ממנה את עצמו לתפקיד התובע, הקטגור, הסנגור, השופט והמוציא לפועל של גזר הדין. הוא מסיר כיסוי בד מעל השולחן. "הראיה!" הוא מניפם בשתי ידיו, גבוה, מציג לראווה: "המשדרים!" עיני האסירים נפקחות. מתרוממות, מתמקדות – האוויר מעורפל מהפיח השחור, אבל הם עוצרים את נשימתם! משהו נוקב, נותב ככדור לתוך תודעתם: תפילין!... תפילין!... בתי התפילין, התפילין המוכרות, השחורות, אי, ריבונו של עולם!
מתחת לכותנת הפסים, הלבבות הכמושים מקבלים נפח פתאומי, מוצפים דם חם רותח. והעיניים, צריכות להישאר יבשות! אסור לבכות! אסור להניד עפעף, למצמץ, להגות אות אחת מהמילה הזו – תפילין! בין ובתוך שורות הסרגלים האנושיים - הכבויים ניצת - עובר זרם! תפילין! הרצועות מסתבכות בין זרועותיו וכפותיו של היינץ. הוא מנער, הן מתפתלות מול עיניו. הוא נרתע, משליכן על השולחן, וצועק: "אתה מודה שהחפצים האלה שלך?". "מודה". "מי מסר לך אותם?". "הם שלי". "תענה, כלב יהודי! מי מסר?". "אף אחד". "מי עוד השתמש בהם?". היהודי שותק לשבריר שנייה. זרם אש עובר בין האסירים, מתיז ניצוצות. "רק אני". "אם כך, אתה מודה שהשתמשת?" "מודה".
היינץ מוחה זעה ממצחו הנמוך ושואג: "החקירה תמה. בית המשפט מוצא את החשוד – אשם! בהתאם לחוק ולחומרת העבירה, בית המשפט פוסק לנאשם מוות בתלייה! גזר הדין יבוצע מיד!" לחייו של היינץ אדומות. "גופתו תיתלה בכניסה למחנה, כראוי לבוגד במולדת האהובה – גרמניה!"
הנאשם לא זע. הסרגלים לא זעים. אושוויץ שותקת. השמים כחולים. היינץ יוכיח... עכשיו שהוא לא רק שופט! הוא גם תליין! "יהודי – לכאן!" הוא צווח. היהודי קרב לעמוד. היינץ בועט בשרפרף אל מתחת לחבל התליה. "עלה!". היהודי עולה. "עמוד ישר! סובב ראש". היהודי מתיישר, מסובב ראש. היינץ מקרב כיסא, עולה ועונב סביב הצוואר הדק, השקוף כמעט, את לולאת החבל. מתנשם, משהק. יורד מהכיסא, מחזירו למקומו מתחת לשולחן. סדר זה סדר. המסדר שותק. אושוויץ אילמת. השמים מתחילים לבכות. שמש חורפית משתדלת להאיר. והיהודי – עומד, החבל כרוך על צווארו. עיני האסירים מורכנות לאדמה. היינץ פוזל לכיוון חייליו. משועממים?! אפילו לא מסתכלים! נו, מה, עוד יהודי תלוי?!
היינץ מתמתח ושואג בקול שמשדל להדמות לקול הפיהרר: "כבן לאומה הגרמנית, הארית, התרבותית, ובשם הצדק, האמת והמשפט, אני מאפשר לנידון למוות לבקש בקשה אחרונה לפני ביצוע גזר הדין". האסירים עוצמים עיניים, הנידון למוות דווקא פוקח, חזק. "מה בקשתך?" היהודי אינו מהסס לשנייה. קולו צלול כשהוא מכריז: "להשתמש בהן עוד פעם! להניח תפילין!" עיני האסירים נפקחות. דם חדש זורם בחדרי הלב. להניח תפילין! למות עם ה-"של ראש" על הראש, עם ה- "של יד" כרוך על היד... בלב אושוויץ! מול התליינים! האס. אס. פורצים בצחוק. טופחים לעצמם על הכתף, משפריצים בירה, שורקים, הכלבים נובחים! איזו חגיגה! היהודי ייתלה עם הקופסאות על הראש! איזו תפאורה מקורית לכניסה למחנה! שמעתם? איזה בידור! אחדים מהם רצים לצריפם להביא מצלמות. היינץ סמוק, מחייך. "הבקשה מאושרת".
הוא מוסר ליהודי את אחד הבתים. היהודי מושיט יד. מקרב לפיו. מנשק. האס. אס. מתגלגלים מצחוק. היינץ, ממתין מבודח. קצת קשה לנידון לתמרן עם החבל לצווארו, אבל... תנועותיו מהירות, מדויקות, הוא מתרכז ובודק. ה- "של יד", במקום? כן. מושיט יד אל ה-"של ראש". התליין נותן ברצון, כן, ברצון רב אפילו... מלא חיות נושק הנידון למוות את הבית ומניח על ראשו. המצלמות מתקתקות, פרצי צחוק. הוא מרוכז, כרוך סביב זרועו, סביב כף ידו, בין אצבעותיו. נושם עמוק ומזדקף. נושא פניו לשמיים שמתחילים לפזר נוצות שלג רכות, כמו פתיתי כלולות על ראש חתן. שקט. עכשיו מוריד היהודי את עיניו לגובה עיני האסירים, אחיו, הממוגנטים אליו – מרותקים – מחושמלים חיים! זרם מוחץ, מנצח, עובר במרוצה בינו לבנם – בינם לבינו, במעגל סגור.
זה הוא עכשיו שמצהיר כוונות! החבל לצווארו כרוך – והוא מקדש את שמו יתברך קבל עם עולם! מניח תפילין! החיילים במתח. מה עכשיו? הבעיטה בשרפרף, הגופה המטלטלת? אה, כבר? זה נגמר? לא. זה רק מתחיל. זרם חם, נוקב, נותב, רץ מתרוצץ בין שורות האסירים, בוער בתוכם, הופכם ללפידים. הכלבים לא נובחים. ציפור לא מצייצת. עשן מיתמר השמיימה. ברקים בלבבות. מסדר האסירים הופך לאיש אחד, ללב אחד שפועם-הולם, ובתוך הדממה נשמע היהודי אומר זועק את זעקת הנצח בכל לבו ונפשו, ובקול רם וצלול: "שמע ישראל... ה'--- אלוקינו - ה' אח - ד!"...
עתה זה רק הוא. הוא ואתה. היהודי וא-לוקיו. עכשיו מתאחדים – היהודי, התפילה, א-לוקי השמים והארץ וכל אסירי אושוויץ רואים את הקולות. היינץ מתבלבל. פחד לא מוסבר ממצמץ בעיניו. מישהו זז שם? אה. רק נדמה לו? הוא סוקר את השורות מולו: מימין משמאל. טוב. איש לא זע. טוב. הוא נושם לרווחה. היהודי שותק. זהו? סיים? חיילי האס. אס. מותחים צוואר ועיניים. עכשיו תגיע הבעיטה בשרפרף והגופה תצנח... עתה החבל יימתח ו..."
"מה קורה פה?" שואג קול אחר. הם מסתובבים. החיוך נמחק. היינץ מסתובב – מקרב רגליו זו לזו – מצדיע במועל יד! הייל... לתוך מגרש המסדרים מגיח הקצין... ה"אוברשפירהרר... היינץ מבולבל, אבל... הדרגות... "מה הולך כאן?" שואג הקצין. "משפט שדה, המפקד". "נאשם במה?". "ריגול, המפקד". "ריגול?" צווח הקצין. לחייו מתנפחות ועיניו שוקעות לתוך פניו. "על ריגול אתה מעניש בתלייה? לא בא בחשבון! עונש קל מדי! לפרק! לפרק!" הוא מנפנף ידיו. היינץ ממהר לבצע את הפקודה. מחניק את שיהוקיו. במו ידיו מתיר את לולאת החנק מצוואר הנידון שלו. "מהר!" צורח הקצין. היהודי יורד אל הארץ, התפילין עוד לראשו.
הקצין שולח להביא שתי אבנים גדולות. "כרע ברך!" הוא פוקד על היהודי. הוא כורע. "להרים ידיים! למעלה!". הוא מרים. "יותר גבוה!". היהודי מרומם. מניחים בידיו אבן. אחת לכל יד. היינץ רוצה להיבלע באדמה. אולם האדמה לא רוצה בו. האדמה מקמרת גבה הקשוי תחת ברכי הנידון, משתדלת להקל עליו. "אני גוזר על הבוגד – מלקות! המכסה המכסימלית, כשהידיים – גבוה! אם יוריד, יקבל כדור בראש!" הקצין מסמן לאחד החיילים, שקרב, טוען אקדחו ומקרב לראשו של הנידון. "ולא להרים ראש!" היהודי מרכין. יש מאין שולף הקצין מגלב ארוך. לקצותיו מחוברים כדורי מתכת. הוא תוחב אותו לידיו של היינץ, נוחר בבוז ומסתלק משם. היינץ מצמיד רגליו בנקישה ומצדיע אחר גבו המתרחק. שלג אמתי, לבן, מתחיל לרדת. חיילי האס. אס. רוטנים. מלקות! באמת, מה מעניין במלקות? מה מיוחד? וגם מעצבן את האוזניים, כל צלילי החבטות האלה. ההצלפות, עוד אחת. עוד אחת. עוד אחת, עוד, עוד... כמה אפשר לשמוע? אפשר למות משעמום. עדיף לשמוע מוסיקה קלאסית, ואגנר או משהו. הם מסתלקים למאורותיהם. גם המסדר קיבל פקודה להתפזר.
רק הלב לא. הלב עדיין שם, על מגרש המסדרים, פועם פעימה יהודית, מול הנידון הכורע על ברכיו, בידיים מונפות, אבן לכל יד והשוט – מכה על ראשו. רק על ראשו. רק על ה"של ראש". דווקא שם, משם הוא שידר, משם הוא יקלוט, שדרים קצרים, ישירים. עוד, ועוד, ועוד. היינץ מכה, חובט ומצליף. מעביר לאחד החיילים שמכה ומכה, בכל הכח עד שחלשה זרועו, והוא מעביר לחייל אחר. וכל אותו זמן של המכות, שחוזרות ונשנות וצולפות באותו ראש – באותו מקום, האקדח שלוף מול מצחו של היהודי, וידיו נשואות לשמים. והוא לא נאנח, לא צועק, לא זז, רק סופג עוד חבטה ועוד הצלפה, התפילין לראשו כבר מזמן מבוקעים, מרוטשים, הרצועות משתלשלות סביב פניו וידיו... והשלג יורד ויורד, חרישי כל כך, לבן כל כך... מכסת ההלקאות נשלמה.
הנאצי המכה נושף ומשחרר את שריר זרועו התפוס. מקלל. זורק את השוט על השולחן והולך בלי להעיף מבט על הגוף הצנוף מולו, הכורע ברך. עתה נשמטות ידיו, האבנים מתגלגלות מראשותיו, ומצחו שוקע קדימה – לתוך השלג. מכתימו בדם. היינץ עובר שם אחר כך, מורה לשני אסירים לזרוק את הגוף הרצוץ על ערמת הגופות שיישלחו מחר לשריפה. הלילה יורד על כולם, שווה בשווה. על המתים ועל החיים.
ערמת הגופות זעה. היהודי פוקח עיניים. מוצא את השמים מעליו. פרושים שחורים, נטולי כוכב. השמים מזכירים לו את האדמה. הכאב הנובר בראשו נורא וחזק כל כך... "אני חי", הוא חושב. עם שרידי התפילין לראשו הוא זוחל לאט, מעורפל, מתוך ערימת המתים. זוחל לאט כל הלילה למקום מחבוא.
במחנה הוא כבר אינו נחשב קיים. המספר שלו נמחק מהרשימות. בראשו נותר חור. פצע פעור, שסוע. הוא מניח עליו פיסת סמרטוט, שנצמד ונדבק אל הדם הקרוש. ימים שאי אפשר לסופרם עוברים עליו בפינתו הנסתרת. הוא מתאושש לאט. חוזר לחיות. הוא חי.
היהודי הזה שרד את אושוויץ, הקים משפחה ונפטר בשיבה טובה בארץ ישראל בשנת תשס"ח. שריד מאותה פיסת בד שנצמדה לראשו נשארה טבועה בבשרו, כאות נצח למסירות נפש שלו באותם ימים גורליים, מתמזגת בבשרו עד יום מותו. עמה נקבר, ועמה, זכר למצוות תפילין שלו – הוא חזר אל אביו שבשמים. היהודי – גיבור הסיפור הוא – הרב יהודה אריה וליס זצ"ל, אביו של הרב יוסף וליס, מנכ"ל "ערכים"