מאמר תורני ספירת העומר ח"ב שומע כעונה בספיה"ע

שומע כעונה בספירת העומר​

השו"ע [תפט ס"א] "ומצוה על כל אחד לספור לעצמו", ורצו חלק מהאחרונים לפרש את דבריו שא"א לקיים מצוות ספירת העומר ע"י שמיעה מש"צ, ולכאו' דבר זה נלמד מדרשת הגמ' במנחות סה: 'וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד', דהיינו שכל אחד סופר לעצמו ולא ע"י שמיעה ממישהו אחר, דלא כמו שאר מצוות כמו קידוש והבדלה שקי"ל דשומע כעונה, דהכא גילתה לנו התורה שלא יצא כל כמה דלא ספר לעצמו, אבל יש מן האחרונים שכתבו דכונת התורה בזה שכתבה וספרתם לכם הוא דלא נאמר שמצוה זו מוטלת על בי"ד בלבד כמו בשמיטין ויובלות דכתיב שם וספרת לך אלא קאי אציבור אבל באמת אם שמע מחברו שספר והתכון לצאת וגם חברו התכון להוציא יצאכמו בכל מקום דקי"ל שומע כעונה עכ"ד המ"ב [סק"ה], וכל הנידון הנ"ל הוא על גוף הספירה אבל על הברכה כו"ע מודו שיכול לצאת מדין שומע כעונה כמו בכל הברכות. ולהלן נבאר פלוגתת האחרונים וסברותיהם בעז"ה,

והנה מחלוקת זו הנה בין גדולי עולם החק יעקב והלבוש כתבו בפשיטות דכמו שבד' מינים כתוב 'ולקחתם לכם' ודרשינן מזה לכל אחד ואחד כך גם בספירת העומר שכמו שבלולב זה נהפך למצווה שבגופו כך גם בספירה, וז"ל הח"י: לשון אגודה במנחות [לב] וספרתם לכם שיהא ספירה לכל אחד ואחד, ולא שליח ציבור בשביל כולם, וכן הוא משמעות הש"ס [מנחות סה:] ופוסקים ראשונים, וכן כתב הרשב"א בתשובה [ח"א] סימן קכ"ו להדיא, ואף על גב דשומע הוי כעונה, היינו דוקא לענין ברכה, כמו שכתב הרב בסעיף ג' בהג"ה, והוא מדברי הרשב"א בתשובה [שם סימן תנח] שהביא בב"י [ד"ה כתב ה"ר (א)], אכן הספירה מתמעט מן המקרא להדיא וספרתם שיהא הספירה לכל אחד ואחד, כמו דדרשינן [סוכה מג, א] ולקחתם דגבי לולב שיהא לקיחה לכל אחד ואחד, הוא הדין כאן, וכן משמע בתוספות ריש פרק לולב הגזול [כט, ב' ד"ה בעינן]. אף על גב דדעת רוב הפוסקים דספירה בזמן הזה דרבנן, מכל מקום כעין דאורייתא תקון, והוא פשוט ממשמעות הפוסקים. וכן כתב הלבוש [ס"א] והמג"א סק"ב, אך לבסוף העלה בשם הרשב"א שהביא בב"י דאף בספירת השליח ציבור יצא, וזה אינו, דכוונת הרשב"א רק על הברכה דוקא, וכמו שכתב להדיא בתשובתו סימן קכ"ו. ומה שכתב הב"י בספירת השליח ציבור, הוא לאו דוקא, כמשמע ומבואר מתחלת וסוף לשונו ודבריו, ע"ש בב"י. וכן מבואר להדיא משמעות הרב בסמוך סעיף ג' בהג"ה, שהוא מדברי הרשב"א שבב"י, דאברכה קאי, עכ"ל הרי לנו להדיא דהח"י והלבוש ס"ל דלא יצא יד"ח אחר מדין שומע כעונה בספירת העומר,

ודעת הפר"ח להקל כמ"ש המ"ב דלמד הפוך דכל הכונה בוספרתם לכם הוא לאפוקי בי"ד אבל ודאי שיוצא יד"ח שומע כעונה, וכן נוטה דעת הברכי יוסף, והנה הביאוה"ל [בד"ה ומצוה] הרחיב בזה והביא שלכאו' זה תליא במח' ראשונים דרש"י פי' שם במנחות [סה:] על מה דקאמר שם בגמ' לכל אחד ואחד שכל אחד חייב לספור, וביאר שם הרשב"א דאי כונת התורה לצבור לבד ולא לכל יחיד ויחיד הו"ל למימר וספרתם לבד ולשתוק ומדקאמר לכם משמע דבא לומר לכל אחד ע"ש, הרי דהמצוה שייך על כל יחיד ויחיד בפני עצמו, ולעומת זה מל' הרי"ץ גאות משמע לא כך אלא שהאחד יכול להוציא חבירו דכתב בזה"ל: ואנו כך קבלנו מרבותינו אסמכתא לספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה שאין ת"ל בקמה ללמדך שבקומה ובעמידה ובמוצ"ש שאומרים לאחר תפלת ערבית ויהי נועם וקדושה דסידרא כשהן יושבין נהגו ראשונים לברך ש"ץ מעומד וכל הקהל עונין אמן בכונה שלא להטריח הצבור לחזור ולעמוד עכ"ל, וכ"כ האורחות חיים בשם ר' האי גאון עי"ש, משמע מזה דיוצאין בספירתו דאם כוונתם הוא שאין יוצאין רק בברכה גרידא וא"כ היו צריך לכתוב שהם עומדים בשביל הספירה וזה לא כתב ממילא מוכח שאפשר לצאת יד"ח שומע כעונה בספירה, ומסיים הביה"ל שם: הרי ביררנו דד"ז פלוגתא דרבוותא הוא וע"כ לכתחלה בודאי צריך כ"א לספור בעצמו אכן בדיעבד אם שמע מחבירו וכוון לצאת יחזור ויספור בלי ברכה וכ"כ הפמ"ג, עכ"ד.

אמנם בד' הביה"ל יש תימה גדולה שלכאו' הוא נסתר ממה שכתב בהלכות קריאת מגילה [תרצ' א'] דכתב השו"ע קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב, וכתב המ"ב ומיהו הברכה יברך בעמידה, וכתב ע"ז בשה"צ [סק"א] ועי' מחה"ש דגם השומעים הברכה כיון דיוצאים ע"י שמיעה משום דשומע כעונה צריכין ג"כ לעמוד, וכן מטעם זה כתב הרמ"א [קכד' ס"ד] שיש אומרים שכל הציבור צריכים לעמוד בחזרת הש"ץ, וביאר המ"ב [סק"כ] שכיון שמכוונים ושומעים את תפילת הש"ץ ושומע כעונה הרי הם כאילו מתפללים בעצמם, הרי לנו להדיא שיש סתירה בין ספירת העומר למגילה וחזרת הש"ץ שבמגילה כתב שצריכין לעמוד, משא"כ בספירה כתב של"צ לעמוד שהרי כתב במפורש מל' הרי"ץ "שהן יושבין",

ובביאור הסתירה בין ספירת העומר למגילה ביאר ר' דוד כהן [מוריה שנה כז' גליון יא – יב עמ' קטז'] ע"פ דרכו של החזו"א [או"ח כט'] ביסוד דינא של שומע כעונה אי פירושו שיוצא במעשה השמיעה לחוד או שמתיחס אליו גם הדיבור של המשמיע ע"י שמיעתו ויוצא יד"ח בשיתוף השמיעה והדיבור של חבירו, ובמסק' דבריו כתב "שענין שומע כעונה הוא התאחדות השומע והמשמיע זה בדיבור וזה בשמיעה עד שמתיחס גם הדיבור של העונה למצות השומע", ולפי"ז כתב דדינא דשומע כעונה מהני לא רק כלפי התיחסות הדיבור עצמו אלא גם היכי שיש תנאים בדיבורו יכול הוא לצאת יד"ח בדיבורו של חבירו, וכגון במקרה שצריך שישמיע הדיבור לאזנו דאם היה דינה דשומע כעונה לומר שהשמיעה נחשבת ג"כ לדיבור לא היה מחשיב אלא כדיבור בלחש ואין כאן דיבור שמשמיע לאוזנו ורק אם דיבור המשמיע מהני גם כלפי דידיה כיון שהעונה משמיע לאזנו שפיר יוצא גם השומע אף שאינו משמיע לאזנו, וכך ביאר החזו"א הא דמהני שומע כעונה במקרא מגילה דאם היה יסוד דינא דשומע כעונה לומר שהשמיעה כדיבור אין כאן קריאה מתוך המגילה אלא קריאה בע"פ ורק כיון דמדינא דשומע כעונה מתיחס דיבור העונה לשומע שפיר מהני מה שהמשמיע קורא מתוך הספר להחשב שגם העונה קורא מתוך הספר, וכך ביאר עוד כמה מקומות שיוצא השומע במעשי המשמיע ואכמ"ל, ולפי"ז גם בספירת העומר שאנו אומרים שמועיל שומע כעונה בישיבה כשהמשמיע הוא בעמידה דלפי דרכו של החזו"א שפיר מהני מה שהמשמיע עומד גם אם השומע בישיבה דכיון שמתיחס לשומע ספירתו או ברכתו של המשמיע שהיא ספירה או ברכה בעמידה גם לשומע יש ספירה או ברכה בעמידה, ומכיון שבספירה דין העמידה הוא דין בעצם הספירה דילפינן מהחל חרמש בקמה – 'בקומה' עי' ביאור הגר"א [או"ח כה' סק"ל] א"כ יש לשומע דיבור של ספירה של חבירו שהיה בעמידה ואי"צ השומע לעמוד, משא"כ בדינים אלו של קריאת מגילה וחזרת הש"ץ אי"ז דינים בעצם הדיבור אלא במברך כגון במגילה שדין העמידה הוא דין בברכת המצוות שכבוד הברכה שהמברך יהיה בעמידה [ראה פנ"י מגילה כא.] א"כ גם השומע אף שנחשב כמברך בדיבור של חבירו מ"מ צריך שתהיה ברכתו בעמידה כי הוא דין במברך שברכתו תהיה בעמידה וכן לענין עמידה בחזרת הש"ץ כיון שדין העמידה אינו מדיני הדיבור של התפילה אלא דין במתפלל יש לו לעמוד בתפילתו, [וע"ע שלמי תודה פורים סי' כב'].

וכן מצאנו בהל' בציעת הפת [סי' קסז' ו'] בד' הרמ"א שכ' על הא דאין לדבר בין הברכה של המוציא לטעימה מן הפרוסה, וכתב וז"ל: והא דאם שח דברים בטלים צריך לחזור ולברך, היינו דוקא ששח קודם שאכל הבוצע, אבל אח"כ לא הוי שיחה הפסק, אעפ"י שעדיין לא אכלו אחרים המסובים, כבר יצאו כולם באכילת הבוצע, כי אין צריכים כולם לאכול מן פרוסת הבוצע, רק שעושין כן לחבוב מצוה, עכ"ל משמע מד' שאם הבוצע אכל כבר מהפרוסה שלו לא הוי הפסק אם השומע ידבר קודם שיטעם, וזה חידוש גדול שמד' יוצא שבשומע כעונה יוצא יד"ח גם המעשה שעושה המשמיע כמו שראינו בד' לעיל, אמנם המ"ב [ס"ק מג'] הביא דהרבה אחרונים חולקים על הרמ"א וז"ל: אבל כמעט כל האחרונים חולקים עליו וס"ל דלא עדיף השומע מהמברך עצמו כששח קודם טעימתו שחוזר ומברך וה"נ השומעים אם הפסיקו בדברים קודם טעימתן שחוזרין ומברכין. ודע עוד דאם המברך שח קודם שטעם אף שהשומעים לא שחו כלל משמע מהפוסקים לכאורה דשוב אינם יוצאים בהברכה כמו שכתבתי בבה"ל וצ"ע לדינא עכ"ל, עי"ש, ובסברת הרמ"א כתב הערוך השולחן [קסז' טז'] וז"ל: ולענ"ד איני רואה השגה בכל זה דהרוקח ורבינו הרמ"א הכי קאמרי דהטעימה שטעם הבוצע הוי כאלו טעמו כולם דהא זהו וודאי דגם קידוש והבדלה כל אחד מחוייב לקדש ולהבדיל ולשתות הכוס אלא דאמרינן שכולם יוצאים בברכת המקדש ובטעימתו וה"נ אמרינן שכולם יוצאים בברכתו ובטעימתו כאלו כולם ברכו וטעמו ועוד ראיה ממה שיתבאר בסי' רע"א דאם לא טעם המקדש וטעם אחר יצא והשתא ק"ו הדברים דאם טעימת אחר כטעימתו כ"ש שטעימתו כטעימת אחר ואף להגאונים שחולקים בקידוש מודים בשארי דברים ע"ש ואי משום שיאכלו בעצמם אח"כ וכל נטילתם הוא לאכילה מ"מ מה בכך וכי גרע חיוב השתייה שחייבה תורה מרצון אכילתו סוף סוף בהכרח לומר דטעימתו הוי כאלו טעמו כל המסובין, עכ"ל.

וביאור דבריו מבאר ר' דוד כהן [שם] שע"י קביעות המברך עם שאר האוכלים בחבורה אחת נחשבת אכילת המברך כאילו אכלו כולם וכמבואר בריטב"א [הל' ברכות פ"ג סי"ח] "שכשיש קביעות וצירוף שאחד יברך ויוציא את האחרים ידי חובה אף שהשומע שח בין הברכה לשתיה כיון שעשו צירוף ובירך האחד להוציאם וטעם מן הכוס הרי הוא כאילו שתו כולם ונפטרו" וזה ע"פ דבריו [ברכות מב.] שכשהן דרך קביעותן וחבורה אחת הן כגוף אחד", והגרשז"א [צהר אהל ברוך עמ' רלח'] ביאר זה שכשם שהברכה נאמרת על כל הכזיתים שהאדם אוכל כך היא נאמרת על כל הכזיתים שיאכלו השומעים וממילא נחשבת טעימתם כשעימה השניה של המברך עצמו ואם כן הדיבור לפני כן אינו הפסק כמו באדם אחש ששח בין הטעימה הראשונה לשניה.