הרמב"ן נוקט שבמקרה שהיה מחאה בפני אחד- היות והמחזיק ידע שיכול לכפור במחאה [-מקסימום יצטרך להישבע] א"כ לא חשש למחאתו, בקיצור:מעשה שאפשר להכחישו ולהפילו אין שם "מעשה"עליו.
מאידך, בעניין הודאה בפני אחד- ס"ל לראב"ד נמי שאין לזה שם של מעשה הודאה, בהיות ויכול לכפור [-מקסימום ישבע, כנ"ל] וממילא הרי זה מעשה השטאה. והרמב"ן אינו מקבל סברא זו, ופליג עלי' ולדבריו הודאה בפני א' שויא הודאה.
ולכאו' צ"ע מדוע שינה הרמב"ן טעמו, בשעה שלעניין מחאה הוא ניהו זה שחידש סברא זו [-ושם הרא"ש פליג עליו בסימן ל']
ויתכן. שלעניין מחאה ס"ל לרמב"ן סברא זו, בהיות והמחזיק נותן אמתלא טובה שלא חש לדברי המ"ק
אולם בהודאה שהוא עושה בעצמו מעשה המזיק לעצמו, כה"ג ס"ל לרמבן שאדם לא יעשה סתם מעשה נגד עצמו, אפי' שיתכן ויוכל להשתחרר מזה על ידי שבועה ולפיכך נחלק על הראב"ד ודו,ק בזה אולי יש בזה משהו.
מאידך, בעניין הודאה בפני אחד- ס"ל לראב"ד נמי שאין לזה שם של מעשה הודאה, בהיות ויכול לכפור [-מקסימום ישבע, כנ"ל] וממילא הרי זה מעשה השטאה. והרמב"ן אינו מקבל סברא זו, ופליג עלי' ולדבריו הודאה בפני א' שויא הודאה.
ולכאו' צ"ע מדוע שינה הרמב"ן טעמו, בשעה שלעניין מחאה הוא ניהו זה שחידש סברא זו [-ושם הרא"ש פליג עליו בסימן ל']
ויתכן. שלעניין מחאה ס"ל לרמב"ן סברא זו, בהיות והמחזיק נותן אמתלא טובה שלא חש לדברי המ"ק
אולם בהודאה שהוא עושה בעצמו מעשה המזיק לעצמו, כה"ג ס"ל לרמבן שאדם לא יעשה סתם מעשה נגד עצמו, אפי' שיתכן ויוכל להשתחרר מזה על ידי שבועה ולפיכך נחלק על הראב"ד ודו,ק בזה אולי יש בזה משהו.