מעשה שישבנו בגן העיר בעיה"ק צפת ואיתנו בחורים רבים והטבנו נגן בקול זמר וכלי שיר, ובראשנו המשורר הנודע רש"ג. עבר שם הרהגה"ח רבי חיים צבי שפירא, רב דקהל חסידים רמת אהרן, עם בן לוויתו, הביט בנו והמשיך לדרכו. אחר כמחצית השעה שב וראה שעודנו אוחזים בשיר, בא והתיישב בינינו. כשנסתיים השיר שאחזנו בו, פסק רש"ג מניגונו, וכיבד את הרב שישא מדברותיו.
נענה ואמר: אז ישיר משה ובני ישראל. והקשו, דאחז"ל (מגילה י,ב) בקשו מלאה"ש לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? ויש שחלקו בין מי שנעשה לו נס וניצול שמחוייב בהודאה למי שעומד מן הצד.
קודם שנציג את תשובת הרב שפירא, נספר את המעשה הנודע בחסיד קרלין שהיה משובתי שבת אצל אחד מאדמור"י רוז'ין, וכשבא בער"ש לבקש רשות לשבות שם, אמר לו הרבי, הנה דרככם ולהתפלל בהרמת הקול הרבה ומחיאת כף, בבחינת כל עצמותי תאמרנה, אך אצלנו לא נהגו כן, לא ברעש ה', ואבקשך שתשים לבך לזאת. סבר הקרלינאי וקיבל, ובקבלת שבת וערבית עצר עצמו בכח מלהתפרץ, וגם בשחרית כבש כל כוחותיו בפסוקי דזמרה, אבל כשבא לנשמת לא עמד בו כח לעצור, ופרץ בקול רעש גדול, נשמת כל חי תברך!... ונעו אמות הספים. משנח מרתיחתו, נבוך מאוד שלא עמד במה שהתחייב והמרה את פי הרבי. תיכף אחר התפילה ניגש בשפלות רוח לבקש מחילה. תמה הרבי, מחילה זו על מה? על זה שלא צייתי והתפללתי בצעקה. אמר לו הרבי, חלילה, לא על זה באו דברי, כל שאמרתי הוא שאם תפילתך באה ברעש מפני הסגנון, הרי שכאן הסגנון שונה ואל לך לשנות ממנהג המקום, אבל יהודי העומד לפני קונו בהודיה, רוחו נסערת ונפשו ההומיה פורצת מקרבו ברתיחה, כלום מישהו בא למנוע תפילה שכזו?...
וכך תירץ הרב שפירא: כאשר בקשו מלאה"ש לומר שירה, אזי באה התשובה שאין לומר שירה בעת שמעשי ידי טובעין, אך עה"כ אז ישיר פירש"י עלה בלבו לומר שירה, שירה הבוקעת מן הלב, אין עוצרים שירה שכזו.
נענה ואמר: אז ישיר משה ובני ישראל. והקשו, דאחז"ל (מגילה י,ב) בקשו מלאה"ש לומר שירה אמר הקב"ה מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה? ויש שחלקו בין מי שנעשה לו נס וניצול שמחוייב בהודאה למי שעומד מן הצד.
קודם שנציג את תשובת הרב שפירא, נספר את המעשה הנודע בחסיד קרלין שהיה משובתי שבת אצל אחד מאדמור"י רוז'ין, וכשבא בער"ש לבקש רשות לשבות שם, אמר לו הרבי, הנה דרככם ולהתפלל בהרמת הקול הרבה ומחיאת כף, בבחינת כל עצמותי תאמרנה, אך אצלנו לא נהגו כן, לא ברעש ה', ואבקשך שתשים לבך לזאת. סבר הקרלינאי וקיבל, ובקבלת שבת וערבית עצר עצמו בכח מלהתפרץ, וגם בשחרית כבש כל כוחותיו בפסוקי דזמרה, אבל כשבא לנשמת לא עמד בו כח לעצור, ופרץ בקול רעש גדול, נשמת כל חי תברך!... ונעו אמות הספים. משנח מרתיחתו, נבוך מאוד שלא עמד במה שהתחייב והמרה את פי הרבי. תיכף אחר התפילה ניגש בשפלות רוח לבקש מחילה. תמה הרבי, מחילה זו על מה? על זה שלא צייתי והתפללתי בצעקה. אמר לו הרבי, חלילה, לא על זה באו דברי, כל שאמרתי הוא שאם תפילתך באה ברעש מפני הסגנון, הרי שכאן הסגנון שונה ואל לך לשנות ממנהג המקום, אבל יהודי העומד לפני קונו בהודיה, רוחו נסערת ונפשו ההומיה פורצת מקרבו ברתיחה, כלום מישהו בא למנוע תפילה שכזו?...
וכך תירץ הרב שפירא: כאשר בקשו מלאה"ש לומר שירה, אזי באה התשובה שאין לומר שירה בעת שמעשי ידי טובעין, אך עה"כ אז ישיר פירש"י עלה בלבו לומר שירה, שירה הבוקעת מן הלב, אין עוצרים שירה שכזו.