עשרת הדיברות

[מאן דהו]

עשרת הדיברות מחציתן – מצוות שבין אדם למקום, ומחציתן מצוות שבין אדם לחברו, מציין המלבי''ם, ואמרה תורה: ''ופניהם איש אל אחיו'' – לא ניתן לקיים מצוות שבין אדם למקום אלא עם קיום המצוות שבין אדם לחברו, ולא ניתן לקיים מצוות שבין אדם לחברו אלא עם קיום המצוות שבין אדם למקום.

 

[מאן דהו]

"אנכי ה' א-לקיך" (ר' שמחה בונים מפשיסחה זצ''ל)
עשרת הדיברות נפתחים, כידוע, ב"אנכי ה' א-לקיך". שואל ר' שמחה בונים מפשיסחה, מדוע לא פתחה התורה את עשרת הדיברות ב"אנכי... אשר בראתי שמים וארץ"? ומבאר, כדי שלא יאמר אדם: "שמים וארץ" הם דברים נשגבים, "גדול עלי", אין בכוחי להתקרב לא-לוקים כאלה. אבל כשאמר "אנוכי ה' א-לוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", אני הוא שהוצאתיך מבית עבדים ועשיתי אותך בן חורין. בידך עתה הבחירה להיות בן חורין, אם תלך בחוקותי, או להיות עבד.

 

[מאן דהו]

זכור את יום השבת לקדשו (המגיד מדובנא)
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". יש המבדילים בין "זכור" ל"שמור" - העני רוצה יותר ב"שמור". הוא עובד קשה כל השבוע, וצריך לקצת מנוחה, וגם לא יפסיד הרבה אם ישבית עסקיו בשבת, ואילו "זכור" קשה לו לקיים כדבעי, כי אין ידו משיגה לכבד את השבת, במאכלים טובים וביין טוב, העשיר להיפך, "זכור" הוא מקיים על כל פרטיו, מרבה במעדני שבת ומתענג, אבל "שמור" קשה לקיים, להפסיק את העבודה בעסקיו ובמפעליו ביום השבת, ההפסד הוא גדול, והוא מחפש תחבולות לעקוף את ה"שמור", לכן אמרו חז"ל, שזכור ושמור - בדיבור אחד נאמרו, ואי אפשר להפריד ביניהם, העשיר צריך לקיים את ה"שמור" ולעזור לעני לקיים את ה"זכור".

 

[מאן דהו]

כבד את אביך ואת אימך
כיצד מכבדים הורים ומאריכים ימים
הגמרא בקידושין לא: תנו רבנן איזהו מורא ואיזהו כיבוד, מורא, לא עומד במקום אביו, לא יושב במקום אביו לא סותר את דבריו ולא מכריעו וכגון שאביו היה חלוק עם חכם אחר אין לבן לומר כי דברי חכם פלוני נראים להלכה. כיבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא.
עוד אומרת הגמרא כי מצוות כיבוד ההורים היא גם בחייהם וגם לאחר שכבר אינם בחיים. לכן לאחר מות אביו אם הבן אומר דבר בשם אביו אזי יש לו לבן לומר הריני כפרת משכבו ולאחר שנים עשר חודש יש לו לבן לומר זכרו לחיי העולם הבא.
הרעק"א בשו"ת מהדו"ק סי' סח' מבאר כי מצוות כיבוד מתחלקת לשני חלקים: חלק אחד הוא נתינת כבוד וגדולה כגון לומר אבא מארי וכדו'. מטרת חלק הכבוד במצווה הוא להרבות את כבודם וגדולתם של ההורים.
החלק השני של המצווה הוא עשיית נחת רוח ומניעת צער מההורים. חלק זה כולל את החובה להאכיל להשקות וכדו' . ממילא יוצא כי חובת החלק השני של עשיית נחת רוח ומניעת צער שייכת רק בחיי ההורים ואילו חובת כבוד וגדולה שייכת גם לאחר חיי ההורים. ולכן גם לאחר חיי ההורים יש להרבות בכבודם ולומר אבא מארי וכדו' או לפרוע את חובם הממוני וכדו' וזאת משום שסילוק חוב שהיה להם הרי הוא בכלל הוספה לכבודם.
בחיי אדם כלל סז' סעי' ג' כתב כי בכלל כיבוד ההורים יש לילדים לדמות בעיניהם כאילו ההורים הם גדולים ונכבדי ארץ וזאת אף אם שאר בני האדם לא מחשיבים את הוריו כאנשים נכבדים ומרוממים.

 

[מאן דהו]

לא תחמד... וכל אשר לרעך
רבי יעקב גלינסקי זצ''ל תמה לאריכות הלשון בדיברה העשירית שבעשרת הדיברות: "לא תחמוד בית רעך לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"- אם הכתוב מסיים "וכל אשר לרעך", הרי הכל בכלל - ולמה מפרט הוא בתחילה בית, עבד, שור וחמור?
אולם יסוד גדול בהנהגת חיינו אנו יכולים ללמוד מתביעה זו של התורה בחיתום הפסוק "וכל אשר לרעך" והדברים כה נוקבים: אדם חומד את בית רעהו-פנטהאוז, וילה, גינה, מכונית מפוארת, שטיחים מקיר לקיר, מטבח אמריקאי, הוא חומד את "חמור" חברו. מדוע לי אין, האם הוא מוכשר ממני? אין זה הוגן, היכן היושר! ועונים לו: הירגע, אתה צודק. אבל מצד שני, אין זה צודק שתקבל רק את הווילה והמכונית שלו, ויחד עם זאת תשאיר ברשותך את כל השאר: את הבריאות הטובה, את המידות הטובות, את המשפחה המאושרת, את השלווה שבביתך. אם ברצונך - קום והתחלף עמו כליל, "קומפלט": קח את המכונית שלו עם האולקוס וכאבי הראש, עם ה"מרבה נכסים מרבה דאגה" יומם וליל, עם הצרות מבית רח"ל, עם המזג הרע והתפרצויות החימה, הכל בכל, ואם אתה עדיין מוכן, אות הוא שאינך יודע את מצבו... וזהו שנאמר: "לא תחמוד בית רעך ושורו וחמורו - וכל אשר לרעך". אל תסתכל בפרט זה או אחר, הסתכל על הכל בכל - וכבר לא תחמוד מאומה...
ומעשה שהיה: יהודי עני, קשה יום ומדוכא בצרות, ביקש לבוא לפני רבו ה"ישמח ישראל" מאלכסנדר זצ"ל - ולהסיח את לבו. המתין בתור, והתור לא התקדם: עשיר אחד נכנס והתמהמה זמן רב. קצרה רוחו של העני והעיכוב זרה מלח על פצעיו. כעבור שעה ארוכה יצא העשיר הנכבד והעני נכנס. הושיט את הפתקה ותינה את צרותיו. שמע הרבי ובירכו בלב נרגש. "זהו?" - שאל העני. "ומה עוד רצונך?" - תמה הרבי. "לפניי היה כאן עשיר וישב מחצית השעה - ואני מסיים ענייני בחמש דקות?! האם גם לכאן חדרה האפליה וחלחל משוא הפנים?! מדוע לא ישוחח עמי הרב כפי ששוחח עמו?" אין אדם נתפס על צערו, והרבי ענהו: "הלא תבין, אני יושב כאן כדי לעזור ליהודים שבורי לב בעצה או בברכה. אתך ועם שכמותך אין לי בעיה - אתה בא לפניי ומיד יודע אני את מצוקתך ובמה עלי לברכך, כיצד יכול אני לעוזרך. אבל כשאותו עשיר מגיע, הרי עם כל מעמדו וכבודו, מדושן עונג היא, אמיד ומצליח, אינו חסר מאומה! מתחיל אני לשוחח עמו, קולף שכבה אחר שכבה מזחיחות הדעת ושכרון המעמד, עד שחושף אני כמה אומלל הוא בחייו, כמה זקוק הוא לרחמים ולחמלה, לעידוד ולברכה! הלא תבין, כי תהליך זה אורך יותר זמן..."