פחד גדול שרר ביישוב היהודי במלחמת ששת הימים. אבל העיר בני ברק לא הופגזה כלל.
באחת השיחות בפוניבז' אמר המשגיח מרן רבי יחזקאל לוינשטיין "נדמה לי שצריכים לפחד מהמצב שאנחנו נמצאים בו, כמעט כמו הפחד שמפחדים לקראת הימים הנוראים!
בשיחה בי"ד אייר בהיכל הישיבה אמר המשגיח: "כולם חושבים עצות מה לעשות ולא חושבים מה רבונו של עולם רוצה בזה. הקב"ה מתאווה לתפילתנו, וחוץ מזה אנחנו צריכים להיות נושא בעול עם החיילים הנמצאים בכל מיני צער וייסורים ופחד מוות וצער המשפחות.
בימי המלחמה עצמה, יום שלישי כ"ז איר, דיבר המשגיח: "נדמה לי ששכחו שאלפי יהודים הם בעת צרה ומתהלכים בפחד ואינה ואנו רגועים. הרי האלף של יהודי זה ואהבת לרעך כמוך', להרגיש את צער השני, ואם לא מרגישים בצער השני הרי שמחים בצערם שזה טבע האדם לחשוב רע על השני וזוהי אכזריות... צריך לקבל על עצמו עול תורה... ולעסוק בחסד..."
"אם כחבלי משיח נפרש את המצב, ודאי אי אפשר לחיות בשקט, בחיים קלים ובנחת לא ישתנה טבע האדם. ודאי פחד הדין צריך ליפול עלינו.
''בעת כזאת'', קרא מרן רבי יחזקאל זצ"ל. ''מאות אלפים מאחינו מתגלגלים בשדות בקור ובחום ופחד המוות מרחף עליהם. משפחותיהם מודאגות ושבורות. איך נפרש את המסתובב בשלווה ובמנוחה, ממלא כל תאוותיו ורצונותיו משום שהוא נמצא במקומו... ואיך אפשר להתהלך בנחת ושמחה, ואולי אף לזמר בעת כזו, והכרח הוא להתבונן ולעורר עצמו. לצייר צרת אחינו המתגלגלים בשדות כשאימת המלחמה עליהם ולחשוב מחשבות עם עצמו, ולא להישאר קר חס וחלילה בעת הזו".
"ראוי להדגיש ביותר", אמר המשגיח. "סכנת אחינו הלוחמים. ראוי להחשיב לאסון קרבן יהודי. השמחה הראויה היא בהצלת נפשות אחינו הלוחמים יותר מניצחון על האויבים. ואיך אפשר לשמוח בניצחונות כשיודעים מה אבדנו, מה שראוי להחשיב לאסון הוא קרבן יהודי. ריבוי הרוגי הגויים אינם שווים לכלום לעומת יהודי אחד. ולזה צריך לכוון מבטינו. והשמחה הראויה היא בהצלת נפשות אחינו הלוחמים יותר מניצחון על האויבים. ואם כן, איך אפשר לשמוח בניצחונות כשיודעים מה איבדנו כדי להשיגם.
(הדברים מועתקים בלשונם מקונטרס 'פניני יחזקאל' – שיחות שנאמרו בימי המלחמה)
באחת השיחות בפוניבז' אמר המשגיח מרן רבי יחזקאל לוינשטיין "נדמה לי שצריכים לפחד מהמצב שאנחנו נמצאים בו, כמעט כמו הפחד שמפחדים לקראת הימים הנוראים!
בשיחה בי"ד אייר בהיכל הישיבה אמר המשגיח: "כולם חושבים עצות מה לעשות ולא חושבים מה רבונו של עולם רוצה בזה. הקב"ה מתאווה לתפילתנו, וחוץ מזה אנחנו צריכים להיות נושא בעול עם החיילים הנמצאים בכל מיני צער וייסורים ופחד מוות וצער המשפחות.
בימי המלחמה עצמה, יום שלישי כ"ז איר, דיבר המשגיח: "נדמה לי ששכחו שאלפי יהודים הם בעת צרה ומתהלכים בפחד ואינה ואנו רגועים. הרי האלף של יהודי זה ואהבת לרעך כמוך', להרגיש את צער השני, ואם לא מרגישים בצער השני הרי שמחים בצערם שזה טבע האדם לחשוב רע על השני וזוהי אכזריות... צריך לקבל על עצמו עול תורה... ולעסוק בחסד..."
"אם כחבלי משיח נפרש את המצב, ודאי אי אפשר לחיות בשקט, בחיים קלים ובנחת לא ישתנה טבע האדם. ודאי פחד הדין צריך ליפול עלינו.
''בעת כזאת'', קרא מרן רבי יחזקאל זצ"ל. ''מאות אלפים מאחינו מתגלגלים בשדות בקור ובחום ופחד המוות מרחף עליהם. משפחותיהם מודאגות ושבורות. איך נפרש את המסתובב בשלווה ובמנוחה, ממלא כל תאוותיו ורצונותיו משום שהוא נמצא במקומו... ואיך אפשר להתהלך בנחת ושמחה, ואולי אף לזמר בעת כזו, והכרח הוא להתבונן ולעורר עצמו. לצייר צרת אחינו המתגלגלים בשדות כשאימת המלחמה עליהם ולחשוב מחשבות עם עצמו, ולא להישאר קר חס וחלילה בעת הזו".
"ראוי להדגיש ביותר", אמר המשגיח. "סכנת אחינו הלוחמים. ראוי להחשיב לאסון קרבן יהודי. השמחה הראויה היא בהצלת נפשות אחינו הלוחמים יותר מניצחון על האויבים. ואיך אפשר לשמוח בניצחונות כשיודעים מה אבדנו, מה שראוי להחשיב לאסון הוא קרבן יהודי. ריבוי הרוגי הגויים אינם שווים לכלום לעומת יהודי אחד. ולזה צריך לכוון מבטינו. והשמחה הראויה היא בהצלת נפשות אחינו הלוחמים יותר מניצחון על האויבים. ואם כן, איך אפשר לשמוח בניצחונות כשיודעים מה איבדנו כדי להשיגם.
(הדברים מועתקים בלשונם מקונטרס 'פניני יחזקאל' – שיחות שנאמרו בימי המלחמה)
