סוכות, שמח"ת ושמ"ע קביעת מועד סיום התורה - אין מערבין שמחה בשמחה? (2 צופים)

[התורה]

יש לדקדק על תקנת קדמונינו לסיום התורה בשמיני עצרת, ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה ?

 

[התורה]

יש לדקדק על תקנת קדמונינו לסיום התורה בשמיני עצרת, ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה ?

לחץ כדי לכווץ...

והיינו, ששמיני עצרת הוא חג שמקורו מן התורה, בעוד קדמונינו תיקנו לסיים את התורה מידי שנה בשנה, וקבעוהו לחג זה דייקא, מדוע לא חשו למאי דקיי"ל בכ"ד: 'אין מערבין שמחה בשמחה' ?

 

[עוזי ומגני]

והיינו, ששמיני עצרת הוא חג שמקורו מן התורה, בעוד קדמונינו תיקנו לסיים את התורה מידי שנה בשנה, וקבעוהו לחג זה דייקא, מדוע לא חשו למאי דקיי"ל בכ"ד: 'אין מערבין שמחה בשמחה' ?

לחץ כדי לכווץ...

שהשמחה בשמיני עצרת הוא השמחה בקב"ה
שאז ביקש עשו לי סעודה קטנה
וא"כ אין מתאים מזה לעשות סיום על התורה הקדושה
שע"י הדביקות בתורה אנחנו נדבקים בקב"ה
שהוא ורצונו חד אנא נפשי כתבית יהבית
וא"כ הנגילה ונשמחה בך מתקיים עם השמחה בתורה
וכדדרשו חז"ל בך בתורתך
ולא הוי עירוב שמחה בשמחה אלא שמחה אחת
שמחה בקב"ה ותורתו

 

[התורה]

שהשמחה בשמיני עצרת הוא השמחה בקב"ה
שאז ביקש עשו לי סעודה קטנה
וא"כ אין מתאים מזה לעשות סיום על התורה הקדושה
שע"י הדביקות בתורה אנחנו נדבקים בקב"ה
שהוא ורצונו חד אנא נפשי כתבית יהבית
וא"כ הנגילה ונשמחה בך מתקיים עם השמחה בתורה
וכדדרשו חז"ל בך בתורתך
ולא הוי עירוב שמחה בשמחה אלא שמחה אחת
שמחה בקב"ה ותורתו

לחץ כדי לכווץ...

דברים מיוחדים אומר כת"ר.

אך במה דברים אלו נשתנו מן האמור בדברי הגמרא במו"ק (ט:) דאין מערבין שמחה בשמחה, גבי נישואין במועד, הלא שמחת המועד ושמחת בנין בית בישראל שניהם ענין א', דביקות בקודשא בריך הוא, ותיקון עולמו ית'.

 

[עוזי ומגני]

דברים מיוחדים אומר כת"ר.

אך במה דברים אלו נשתנו מן האמור בדברי הגמרא במו"ק (ט:) דאין מערבין שמחה בשמחה, גבי נישואין במועד, הלא שמחת המועד ושמחת בנין בית בישראל שניהם ענין א', דביקות בקודשא בריך הוא, ותיקון עולמו ית'.

לחץ כדי לכווץ...

במובן הרחב כבודו תורתו צודק
כל מטרתינו בבריאה היא דביקות בו יתברך וכל מצוותיו הם היכי תימצי להדבק בו
מ"מ כל מצווה יש בה את האופן והצורה המיוחדת שגורמת דביקות
וא"א לערב שמחה בשמחה
אולם השמחה בתורה והשמחה בקב"ה לאו תרי דברים נינהו
משום שאין לנו דרך אחרת לשמוח בקב"ה שלית מחשבה תפיסה ביה וכל ההיכי תימצי שלנו לתפוס אותו הוא רק דרך רצונו ותורתו
וממילא השמחה בו חייבת להיות רק בתורתו
וכמדומני שראיתי באיזהו מקומן שגם לפני התקנה של לסיים את התורה בשמנ"ע היו רוקדים בשמנ"ע עם הס"ת
אמנם צ"ע ממנהג בני חו"ל שלא רוקדים בש"ע בס"ת
ושמעתי שהרבה קהילות חסידים בחו"ל כן נהוגים כן

 

[התורה]

במובן הרחב כבודו תורתו צודק
כל מטרתינו בבריאה היא דביקות בו יתברך וכל מצוותיו הם היכי תימצי להדבק בו
מ"מ כל מצווה יש בה את האופן והצורה המיוחדת שגורמת דביקות
וא"א לערב שמחה בשמחה
אולם השמחה בתורה והשמחה בקב"ה לאו תרי דברים נינהו
משום שאין לנו דרך אחרת לשמוח בקב"ה שלית מחשבה תפיסה ביה וכל ההיכי תימצי שלנו לתפוס אותו הוא רק דרך רצונו ותורתו
וממילא השמחה בו חייבת להיות רק בתורתו
וכמדומני שראיתי באיזהו מקומן שגם לפני התקנה של לסיים את התורה בשמנ"ע היו רוקדים בשמנ"ע עם הס"ת
אמנם צ"ע ממנהג בני חו"ל שלא רוקדים בש"ע בס"ת
ושמעתי שהרבה קהילות חסידים בחו"ל כן נהוגים כן

לחץ כדי לכווץ...

ודאי וודאי שהתקנה לשמוח עם התורה הגיעה אך ורק לאחר התקנה והקביעה שיהיה שמח"ת, ואה"נ יתכן שיש סיבה מספקת אף לרקוד ולשמוח מאד עם עצם החג 'שמיני עצרת' שנמצאים קוב"ה בלחוד

 

[עוזי ומגני]

ודאי וודאי שהתקנה לשמוח עם התורה הגיעה אך ורק לאחר התקנה והקביעה שיהיה שמח"ת, ואה"נ יתכן שיש סיבה מספקת אף לרקוד ולשמוח מאד עם עצם החג 'שמיני עצרת' שנמצאים קוב"ה בלחוד

לחץ כדי לכווץ...

לפי"ד גם קודם היו שמחים עם התורה אולם לא היה אז סיום התורה ורק חז"ל קבעו שכיון שבין כה שמחים עם התורה א"כ אין יום מתאים מזה לסיים התורה

 

[התורה]

לפי"ד גם קודם היו שמחים עם התורה אולם לא היה אז סיום התורה ורק חז"ל קבעו שכיון שבין כה שמחים עם התורה א"כ אין יום מתאים מזה לסיים התורה

לחץ כדי לכווץ...

משום מה שמחו קודם לכן עם התורה, מה שייכות יש בינהם ??

 

[עוזי ומגני]

משום מה שמחו קודם לכן עם התורה, מה שייכות יש בינהם ??

לחץ כדי לכווץ...

כבר ביארתי לעיל

השמחה בתורה והשמחה בקב"ה לאו תרי דברים נינהו
משום שאין לנו דרך אחרת לשמוח בקב"ה שלית מחשבה תפיסה ביה וכל ההיכי תימצי שלנו לתפוס אותו הוא רק דרך רצונו ותורתו
וממילא השמחה בו חייבת להיות רק בתורתו
וכמדומני שראיתי באיזהו מקומן שגם לפני התקנה של לסיים את התורה בשמנ"ע היו רוקדים בשמנ"ע עם הס"ת
אמנם צ"ע ממנהג בני חו"ל שלא רוקדים בש"ע בס"ת
ושמעתי שהרבה קהילות חסידים בחו"ל כן נהוגים כן

לחץ כדי לכווץ...

 

[התורה]

כבר ביארתי לעיל

לחץ כדי לכווץ...

אשמח מאד למצוא בחיפוש מחיפוש ומציאה ממציאה מקורות לחגיגה זו בהעדר סיום התורה.

 

[עוזי ומגני]

משום מה שמחו קודם לכן עם התורה, מה שייכות יש בינהם ??

לחץ כדי לכווץ...

יתכן [השערה בעלמא] שמה שהגיע התקנה היותר מאוחרת לסיים את התורה ביום זה
הוא מחמת שראו ששמחמת ירידת הדורות קצת קשה להתפיס את השמחה בקב"ה בלי איזה מעשה מסוים וממילא תיקנו לקשור את השמחה בשמחת הסיום שכמשנ"ת אינם שתי שמחות אלא שמחה אחת אלא שקשרו לזה מעשה

 

[התורה]

הדברים מחודשים עד למאד, מהיכי תיתי לומר דייקא על מועד זה.

אשמח מאד למצוא בחיפוש מחיפוש ומציאה ממציאה מקורות לחגיגה זו בהעדר סיום התורה.

לחץ כדי לכווץ...

 

[עוזי ומגני]

הדברים מחודשים עד למאד, מהיכי תיתי לומר דייקא על מועד זה.

לחץ כדי לכווץ...

הדברים פשוטים לכל מתבונן
וכבר נתבאר שהמועד הזה הוא מיוחד לשמחה בקב"ה בלא עוד מצוות
וכמשנ"ת
ובעז"ה אחפש לכך מקורות

 

[התורה]

בהא דקבעו הקדמונים לגמור התורה בשמ"ע ולא חשו לדינא דאין מערבין שמחה בשמחה:

ב'קרן אורה' (מו"ק ח:) כתב להקשות: "יש לדקדק על תקנת קדמונינו לסיום התורה בשמיני עצרת, ואמאי לא חששו לעירוב שמחה בשמחה", ויעוי"ש בסו"ד דהוכיח מהכא, דשמחה לגמרה של תורה לא חשיב עירוב שמחה בשמחה, ולכך שרי נמי לסיים מסכת בחוה"מ או ביו"ט ואין בזה משום דינא דעירוב שמחה בשמחה.

ומצאתי להגרב"צ פלמן ב'שלמי תודה' (סי' צ"א) דכתב לבאר, ע"פ מאי דאיתא במדרש שה"ש (א', ג') עה"פ "נגילה ונשמחה בך", וז"ל: "רבי אבין פתח זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו - רבי אבין פתח זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך, אמר רבי יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך".

ומבואר בדברי המדרש, דעיקר שמחת היו"ט היא שמחה בה' ובתורתו, וע"י ששמח בתורה מקיים הוא לדין שמחה, וכן מבואר בדברי הרבינו יונה בברכות (דף ל"א) דדברי המדרש קאי על שמחת יו"ט, שאע"פ שאנו שמחים בנסים שנעשו לנו מ"מ עיקר השמחה אינה בעבור היו"ט - אלא בעבור ה', ומשו"ה אמרינן במדרש שהשמחה היא בה' ובתורתו. וממילא לפי"ז א"ש דלא חשיב עירוב שמחה בשמחה, כיון דעיקר השמחה ביו"ט הוי בה' ובתורתו, וא"כ כשעושה סעודה לגמרה של תורה - אין לך קיום שמחת יו"ט גדול מזה.

ונראה עוד, דעיקר דינא דאין מערבין שמחה בשמחה לא הוי איסור בעצם השמחה, אלא הוא איסורא במעשה המביא שמחה שאינה משמחת המועד, אבל עצם השמחה האחרת אינה אסורה, וראיה לדבר מהא דשרי לישא קודם המועד אע"פ שיש לו דין שמחה שבעה ימים ואותם ימים יחולו במועד, והיינו משום דעיקר האיסור הוא במעשה המביא שמחה, וכיון דקודם הרגל ליכא איסור במעשה, שוב ליכא איסורא בעצם השמחה.

ומעתה נראה, דשמחה לגומרה של תורה אינו מעשה המביא שמחה, שהרי מעשה הלימוד הוי ככל תלמוד תורה, דמקיים הוא מצות תלמוד תורה, ורק היכא שגמר פרקו ממילא יש לו שמחה על שזכה לסיים לסיים פרק אחד או מסכת אחת, אבל מעשה הלימוד בעצמותו הוי מעשה ת"ת ככל ת"ת שבעולם, וכיון שכן שוב ליכא איסורא ואפילו שאינה שייכת לשמחת הרגל, וכל האיסור הוא לעשות מעשה של שמחה, וכיון דהאי מעשה הוי מעשה ת"ת פשיטא דשרי לעשותו, ואדרבה מחויב הוא ללמוד מדין מצות ת"ת וידיעת התורה, וכיון שסיים ממילא הוא שמח, ואין בזה סרך איסור.

 

[עוזי ומגני]

ומצאתי להגרב"צ פלמן ב'שלמי תודה' (סי' צ"א) דכתב לבאר, ע"פ מאי דאיתא במדרש שה"ש (א', ג') עה"פ "נגילה ונשמחה בך", וז"ל: "רבי אבין פתח זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו - רבי אבין פתח זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אמר רבי אבין אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה, בא שלמה ופירש נגילה ונשמחה בך בהקב"ה, בך בישועתך, בך בתורתך, בך ביראתך, אמר רבי יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה בי"ת שנים כ"ף עשרים הרי בך"

לחץ כדי לכווץ...

יש"כ
זה המדרש שעמד בזיכרוני
חיפשתיהו ולא מצאתיהו
והשבת לי אבדתי...

 

[התורה]

יש"כ
זה המדרש שעמד בזיכרוני
חיפשתיהו ולא מצאתיהו
והשבת לי אבדתי...

לחץ כדי לכווץ...

בשמחה ובטוב לבב

 

[התורה]

בשמחה ובטוב לבב

לחץ כדי לכווץ...

אף לאחר דבריו, אין דבריו כפי שרצה כת"ר לבאר

 

[לב טוב]

מובא כאן מאמר בנושא זה מאת הגאון ר' יוסף קסלר שליט''א [מודיעין עילית]

א. העמק ברכה )עמוד קח( כתב להעיר על מה שנוהגים בשמיני עצרת לשמוח בגמרה של תורה
ושוכחים בעת מעשה משמחת החג, דאין יוצאים שמחת החג בזה. שהרי בערכין )יא.( מבואר מקור
לעיקר שירה מן התורה מהפסוק ”בשמחה ובטוב לבב” – איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר
זה שירה, ושואלת הגמרא ואימא דברי תורה דכתיב ”פקודי ה’ ישרים משמחי לב”, ומשני משמחי לב
איקרי טוב לא איקרי. ועי”ש בתוס’ דאף דתורה ודאי דנקרא טוב כדכתיב ”טוב לי תורת פיך וכו’” אך
לא הוי ”טוב הסמוך לשמחה” ובהמשך התוס’ כתבו דודאי תורה הוי שמחה הסמוך לטוב אך לא כתיב
בקרא בהדיא.

והנה מבואר ברמב”ם )הל’ יו”ט פ”ו הי”ז( שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר יו”ט חייב אדם
להיות בהן שמח וטוב לב עכ”ל הרי מתבאר ברמב”ם שהשמחה המבוקשת ביום טוב היא בבחינת ”שמח
וטוב לב” והיינו מדרגה של שירה שהוא שמחה וטוב לבב. וכיון שגדר השמחה המבוקשת ביום טוב
שיהא שמחה וטוב לבב הרי כששמחים בתורה יש כאן מיעוט בשמחה כיון דלא איקרי שמחה וטוב לבב
ואנן בעינן ביום טוב שמחה וטוב לבב. ע”כ דבריו.

ובודאי שהדברים קשים מאד שהרי אדרבה זוהי השמחה המבוקשת בשמיני עצרת לשמוח בשמחת
התורה, והן דברי הילקוט על שמע”צ )פנחס רמז תשפב( ”נגילה ונשמחה בך” בך בתורתך בך בישועתך.
ועוד איתא ”בך בכ”ב אותיות. וכבר מבואר בזוה”ק )פר’ פנחס רע”מ רנ”ו( דשמ”ע איקרי שמחת תורה.
ב. ובאמת יש להבין שהרי פשוט שפסוק זה שנאמר בו ”אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב” נאמר על
עבודת ה’, וכמו שרש”י מפרש שם בסוגיא בערכין שאין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב
דכתיב )ישעיה סה( ”הנה עבדי ירונו מטוב לב” עכ”ל, ושם הפסוקים מפורשים שדוקא עבדי ה’ הם ירונו
עיי”ש וזה מה שהביא רש”י כאן.

וכבר כתב הרמב”ם )פ”ח מהל’ לולב הט”ו( השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הקל
שציוה בהם עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר ”תחת אשר לא
עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב” עכ”ל. והמגיד משנה מרחיב לפרש יסוד השמחה במצוות וז”ל
וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן
קיימים אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית.

ג. ותחילה יש לפרש את עצם דברי הגמרא דדברי תורה לא איקרי טוב ומפרשים תוס’ טוב הסמוך
לשמחה או טוב הסמוך ללב. והדברים צ”ב טובא דמה יש בבריאה יותר דבר טוב מתורה שהיא יסוד
הבריאה וכל קיומה ומקור השפע, והיאך נאמר שחסר בתורה שלא נקרא בה טוב הסמוך לשמחה.
ובאמת שהתוס’ שם הקשו מדברי המד”ר )רות ה, טו( עה”פ וייטב לבו בדברי תורה, וכן בגמ’ בשבת
סג: דרשו על הפסוק ויטיבך לבך על ת”ת, ותירצו דלא כתיבי בהדיא, ולפי”ז יוצא דבודאי שייך טוב לב
הסמוך לשמחה בדברי תורה אלא דלא כתיב בהדיא בפסוק ויש לעיין בזה.

ומצאנו לחת”ס )דרשות ח”ג עמוד מ”ז( שמפרש דברי הגמ’ בערכין, שהמושג ”שמח וטוב לב” נאמר
במצב שמסתפק במה שיש לו ולא חסר דבר ולא מרגיש שחסר לו, ולכן כתב החת”ס וז”ל אמנם בדברי
תורה לא שייך הסתפקות כי אם בכל יום יוסיף אומץ ותאוה וחשק והשתוקקות ודבקות בה’ אלקיו, וכל
שהוגה בה מוצא בה טעם ושמח בעמלו ומתאוה למדרגה שאחריה, וכשמשיגה שמח בזה ומתאוה למה
שאחרי זאת המדרגה, כי התורה טוב בעצם והחלט, ולכן לא ייטב לבו בה לעולם כי יכסוף ויתאוה להטוב
ההוא לכן משמחי לב אקרי טוב לב לא אקרי, אם כי היא טוב לא ייטב לבו בה לעולם, עכ”ל.

הרי מבואר שהגדרת ”טוב לב” הוא על מי ששמח בחלקו ואין דעתו טרודה להשיג דברים אחרים
ואז הוא טוב לב משתה תמיד, וא”כ שפיר מובנים דברי הגמרא בערכין דאף בת”ת למרות כל שמחתו
העצומה בדברי התורה אך עדיין משתוקק הוא להשיג עוד ועוד דברי תורה ועל כן חסר ב”טוב לב”
ששייך דוקא כשאינו משתוקק לשום דבר אחר. וזה דברי הגמ’ שטוב לב לא איקרי דאף ששמח בדברי
התורה שהם משמחי לב בעצמותם אך עדיין משתוקק לעוד דברי תורה וכל שעה הוא חפץ לזכות בעוד
דברי תורה ועל כן לא נקרא טוב לב.

ד. ומעתה יש לבאר שיש לחלק בין שני סוגי שמחה והנאה מהלימוד, ובאמת ישנם שני עניני שמחה
בתורה דודאי יש הנאה ושמחה מהד”ת עצמם שיש בהם כח שהם משמחי לב וכדברי רבי אברהם מן
ההר )נדרים מ”ח( שעיקר מצות תלמוד תורה ”לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע ולשמח לבבו ושכלו
כדכתיב ”פקודי ה’ ישרים משמחי לב”. ורבנו יונה )משלי יב,כה( כתב, כאשר ישכיל אדם בדבר חכמה
ויגלה אליו מחשוף האמת וסוד הנכוחה ישמח לבו וכו’ כי שמחת הלב כאשר תפקחנה עיני רעיוניו וכו’.
וראה בהגהות היעב”ץ )ברכות ו:( סברא עצמה אגרא היא שאין הנאה רבה ממנה שמחה ושעשוע לנפש
עיי”ש.

ומלבד זה יש ענין נכבד נוסף שהרי השמחה עצומה על עצם הדבר שזוכה האדם להידבק בתורת ה’
שהיא אצולה ממנו יתברך והיא סוד כל הבריאה, וכדברי המסילת ישרים )פי”ט( וז”ל והנה ענין האהבה
הוא שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו כאשר ירדוף איש אחר
דבר הנחמד ממנו חמדה עזה עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו
ואלקותו יתברך שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה אשר אפילו
הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג וכו’ עכ”ל. ועי’ רש”י ברכות )יא:( שברכת והערב נא - יערבו עלינו
לעסוק בהם מאהבה, הרי שהערבות היא מאהבת ה’.

וכיון שיש שמחה והנאה בעצם הד”ת בבחינת ”משמחי לב”, ויש שמחה והנאה על עצם הזכיה שזוכה
להיות מחובר ודבוק בתורת ה’, ממילא יש לבאר דמ”ש בגמ’ דד”ת לא איקרו טוב הסמוך לשמחה היינו
דוקא לענין ההנאה תוך כדי הלימוד עצמו דאז יש תשוקה לידע ולהבין ולא שייך טוב לב וכמתבאר,
אך בודאי כשמתבונן האדם על עצם הזכיה להיות דבוק בתורת ה’ שזה החיים האמיתיים ודאי יש לו
להתמלא שמחה וטוב לב, והוא אינו חסר דבר מכל עניני העולם כיון שזהו התענוג האמיתי והוא
דבוק בחיים האמיתיים, נמצא שביחס לחיי עוה”ז ודאי הוא שמח וטוב לב, אלא שאם נדון על שעת
הלימוד עצמו ומצד תכונת הד”ת בעצמם שהם משמחי לב אז יש חסרון בשמחה וטוב לבב כיון שעל
אף שמחתו במה שהוא לומד הרי מתעורר רצונו ללמוד עוד ועוד.

ה. ומ”ש בערכין דטוב לא אקרי היינו על השמחה מהד”ת עצמם שנאמר בהם משמחי לב
שזהו הסגולה שד”ת עצמם הם משמחי לב, ובזה אמרינן דלא שייך על כך שמחה וטוב
לבב כיון שעדיין חסר דברי תורה אלא השמחה באה על עצם הזכיה להיות
מעבדי ה’ ועוסקי תורתו היא הסיבה לשמחה וטוב לבב.
נמצא שודאי מתקיים ”בשמחה וטוב לבב” על קיום המצוות ולימוד התוה”ק
כמבואר בפסוק ובחז”ל ובראשונים אלא שהשמחה וטוב לבב היא על עצם
הזכיה להיות עובד ה’ בתורתו ובמצוותיו, וכמש”כ רש”י בערכין שאין אדם שר
שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב והביא את הפסוק ”הנה עבדי ירונו מטוב לב”
שהסיבה לטוב לב היא שייכת דוקא מכח שהם עבדי ה’.

והן הן דברי הרמב”ם על השמחה בעשיית המצוות והמ”מ מפרש שזה שייך
אף לתורה, כיון שהרי הרמב”ם מדבר שם על שמחת חג הסוכות שהיה במקדש
באופן מיוחד בשמחת בית השואבה, והרי מתבאר בסוכה שהשמחה היתה על
הזכיה בעבודת ה’ וכמבואר שם ”אשרי מי שלא חטא” וכו’.

ו. וממילא מובן ברור דהשמחה בשמחת תורה ששמחים במה שזכינו לקבל
תורה ולהיות עסוקים בתורת ה’ היא השמחה הראויה ביו”ט ובפרט בשמיני
עצרת, ועל כך נאמר בשמחה וטוב לבב שהיא השמחה והאושר על הזכיה
להיות דבוקים בה’ יתברך ובתורתו הקדושה. וכמו שמוכח ברמב”ם שהביא
פסוק זה ”בשמחה ובטוב לבב” על שמחת יו”ט ומפרש על עבודת ה’ בשמחה
והיינו השמחה שזכינו לתורה ועבודת ה’ כמבואר שם במ”מ.

וראה בלשון
הכוזרי )מאמר שני ד”ה אמר החבר( ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה
אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים כשתהיה שמחתך בכונה ולב
שלם. וע”ע בקרן אורה )מו”ק ח:( על שמח”ת. ומכל זה מתבאר שזהו הקיום
המהודר לדברי הרמב”ם שביו”ט צריך להיות שמח וטוב לב, והיינו ששמח
וטוב לב בתורה ועבודת ה’ ויודע שזה הדבר הטוב ביותר בבריאה,
ולא חסר לו דבר מעניני העולם כיון ש זוכה להיות דבוק
בחיים האמיתיים.

 

[התורה]

מובא כאן מאמר בנושא זה מאת הגאון ר' יוסף קסלר שליט''א [מודיעין עילית]

א. העמק ברכה )עמוד קח( כתב להעיר על מה שנוהגים בשמיני עצרת לשמוח בגמרה של תורה
ושוכחים בעת מעשה משמחת החג, דאין יוצאים שמחת החג בזה. שהרי בערכין )יא.( מבואר מקור
לעיקר שירה מן התורה מהפסוק ”בשמחה ובטוב לבב” – איזוהי עבודה שבשמחה ובטוב לבב הוי אומר
זה שירה, ושואלת הגמרא ואימא דברי תורה דכתיב ”פקודי ה’ ישרים משמחי לב”, ומשני משמחי לב
איקרי טוב לא איקרי. ועי”ש בתוס’ דאף דתורה ודאי דנקרא טוב כדכתיב ”טוב לי תורת פיך וכו’” אך
לא הוי ”טוב הסמוך לשמחה” ובהמשך התוס’ כתבו דודאי תורה הוי שמחה הסמוך לטוב אך לא כתיב
בקרא בהדיא.

והנה מבואר ברמב”ם )הל’ יו”ט פ”ו הי”ז( שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר יו”ט חייב אדם
להיות בהן שמח וטוב לב עכ”ל הרי מתבאר ברמב”ם שהשמחה המבוקשת ביום טוב היא בבחינת ”שמח
וטוב לב” והיינו מדרגה של שירה שהוא שמחה וטוב לבב. וכיון שגדר השמחה המבוקשת ביום טוב
שיהא שמחה וטוב לבב הרי כששמחים בתורה יש כאן מיעוט בשמחה כיון דלא איקרי שמחה וטוב לבב
ואנן בעינן ביום טוב שמחה וטוב לבב. ע”כ דבריו.

ובודאי שהדברים קשים מאד שהרי אדרבה זוהי השמחה המבוקשת בשמיני עצרת לשמוח בשמחת
התורה, והן דברי הילקוט על שמע”צ )פנחס רמז תשפב( ”נגילה ונשמחה בך” בך בתורתך בך בישועתך.
ועוד איתא ”בך בכ”ב אותיות. וכבר מבואר בזוה”ק )פר’ פנחס רע”מ רנ”ו( דשמ”ע איקרי שמחת תורה.
ב. ובאמת יש להבין שהרי פשוט שפסוק זה שנאמר בו ”אשר לא עבדת בשמחה ובטוב לבב” נאמר על
עבודת ה’, וכמו שרש”י מפרש שם בסוגיא בערכין שאין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב
דכתיב )ישעיה סה( ”הנה עבדי ירונו מטוב לב” עכ”ל, ושם הפסוקים מפורשים שדוקא עבדי ה’ הם ירונו
עיי”ש וזה מה שהביא רש”י כאן.

וכבר כתב הרמב”ם )פ”ח מהל’ לולב הט”ו( השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת הקל
שציוה בהם עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר ”תחת אשר לא
עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב” עכ”ל. והמגיד משנה מרחיב לפרש יסוד השמחה במצוות וז”ל
וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו ישמח ויגיל לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן
קיימים אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית.

ג. ותחילה יש לפרש את עצם דברי הגמרא דדברי תורה לא איקרי טוב ומפרשים תוס’ טוב הסמוך
לשמחה או טוב הסמוך ללב. והדברים צ”ב טובא דמה יש בבריאה יותר דבר טוב מתורה שהיא יסוד
הבריאה וכל קיומה ומקור השפע, והיאך נאמר שחסר בתורה שלא נקרא בה טוב הסמוך לשמחה.
ובאמת שהתוס’ שם הקשו מדברי המד”ר )רות ה, טו( עה”פ וייטב לבו בדברי תורה, וכן בגמ’ בשבת
סג: דרשו על הפסוק ויטיבך לבך על ת”ת, ותירצו דלא כתיבי בהדיא, ולפי”ז יוצא דבודאי שייך טוב לב
הסמוך לשמחה בדברי תורה אלא דלא כתיב בהדיא בפסוק ויש לעיין בזה.

ומצאנו לחת”ס )דרשות ח”ג עמוד מ”ז( שמפרש דברי הגמ’ בערכין, שהמושג ”שמח וטוב לב” נאמר
במצב שמסתפק במה שיש לו ולא חסר דבר ולא מרגיש שחסר לו, ולכן כתב החת”ס וז”ל אמנם בדברי
תורה לא שייך הסתפקות כי אם בכל יום יוסיף אומץ ותאוה וחשק והשתוקקות ודבקות בה’ אלקיו, וכל
שהוגה בה מוצא בה טעם ושמח בעמלו ומתאוה למדרגה שאחריה, וכשמשיגה שמח בזה ומתאוה למה
שאחרי זאת המדרגה, כי התורה טוב בעצם והחלט, ולכן לא ייטב לבו בה לעולם כי יכסוף ויתאוה להטוב
ההוא לכן משמחי לב אקרי טוב לב לא אקרי, אם כי היא טוב לא ייטב לבו בה לעולם, עכ”ל.

הרי מבואר שהגדרת ”טוב לב” הוא על מי ששמח בחלקו ואין דעתו טרודה להשיג דברים אחרים
ואז הוא טוב לב משתה תמיד, וא”כ שפיר מובנים דברי הגמרא בערכין דאף בת”ת למרות כל שמחתו
העצומה בדברי התורה אך עדיין משתוקק הוא להשיג עוד ועוד דברי תורה ועל כן חסר ב”טוב לב”
ששייך דוקא כשאינו משתוקק לשום דבר אחר. וזה דברי הגמ’ שטוב לב לא איקרי דאף ששמח בדברי
התורה שהם משמחי לב בעצמותם אך עדיין משתוקק לעוד דברי תורה וכל שעה הוא חפץ לזכות בעוד
דברי תורה ועל כן לא נקרא טוב לב.

ד. ומעתה יש לבאר שיש לחלק בין שני סוגי שמחה והנאה מהלימוד, ובאמת ישנם שני עניני שמחה
בתורה דודאי יש הנאה ושמחה מהד”ת עצמם שיש בהם כח שהם משמחי לב וכדברי רבי אברהם מן
ההר )נדרים מ”ח( שעיקר מצות תלמוד תורה ”לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע ולשמח לבבו ושכלו
כדכתיב ”פקודי ה’ ישרים משמחי לב”. ורבנו יונה )משלי יב,כה( כתב, כאשר ישכיל אדם בדבר חכמה
ויגלה אליו מחשוף האמת וסוד הנכוחה ישמח לבו וכו’ כי שמחת הלב כאשר תפקחנה עיני רעיוניו וכו’.
וראה בהגהות היעב”ץ )ברכות ו:( סברא עצמה אגרא היא שאין הנאה רבה ממנה שמחה ושעשוע לנפש
עיי”ש.

ומלבד זה יש ענין נכבד נוסף שהרי השמחה עצומה על עצם הדבר שזוכה האדם להידבק בתורת ה’
שהיא אצולה ממנו יתברך והיא סוד כל הבריאה, וכדברי המסילת ישרים )פי”ט( וז”ל והנה ענין האהבה
הוא שיהיה האדם חושק ומתאוה ממש אל קרבתו יתברך ורודף אחר קדושתו כאשר ירדוף איש אחר
דבר הנחמד ממנו חמדה עזה עד שיהיה לו הזכרת שמו יתברך ודבור בתהלותיו והעסק בדברי תורתו
ואלקותו יתברך שעשוע ועונג ממש כמי שאוהב את אשת נעוריו או בנו יחידו אהבה חזקה אשר אפילו
הדיבור בם יהיה לו לנחת ותענוג וכו’ עכ”ל. ועי’ רש”י ברכות )יא:( שברכת והערב נא - יערבו עלינו
לעסוק בהם מאהבה, הרי שהערבות היא מאהבת ה’.

וכיון שיש שמחה והנאה בעצם הד”ת בבחינת ”משמחי לב”, ויש שמחה והנאה על עצם הזכיה שזוכה
להיות מחובר ודבוק בתורת ה’, ממילא יש לבאר דמ”ש בגמ’ דד”ת לא איקרו טוב הסמוך לשמחה היינו
דוקא לענין ההנאה תוך כדי הלימוד עצמו דאז יש תשוקה לידע ולהבין ולא שייך טוב לב וכמתבאר,
אך בודאי כשמתבונן האדם על עצם הזכיה להיות דבוק בתורת ה’ שזה החיים האמיתיים ודאי יש לו
להתמלא שמחה וטוב לב, והוא אינו חסר דבר מכל עניני העולם כיון שזהו התענוג האמיתי והוא
דבוק בחיים האמיתיים, נמצא שביחס לחיי עוה”ז ודאי הוא שמח וטוב לב, אלא שאם נדון על שעת
הלימוד עצמו ומצד תכונת הד”ת בעצמם שהם משמחי לב אז יש חסרון בשמחה וטוב לבב כיון שעל
אף שמחתו במה שהוא לומד הרי מתעורר רצונו ללמוד עוד ועוד.

ה. ומ”ש בערכין דטוב לא אקרי היינו על השמחה מהד”ת עצמם שנאמר בהם משמחי לב
שזהו הסגולה שד”ת עצמם הם משמחי לב, ובזה אמרינן דלא שייך על כך שמחה וטוב
לבב כיון שעדיין חסר דברי תורה אלא השמחה באה על עצם הזכיה להיות
מעבדי ה’ ועוסקי תורתו היא הסיבה לשמחה וטוב לבב.
נמצא שודאי מתקיים ”בשמחה וטוב לבב” על קיום המצוות ולימוד התוה”ק
כמבואר בפסוק ובחז”ל ובראשונים אלא שהשמחה וטוב לבב היא על עצם
הזכיה להיות עובד ה’ בתורתו ובמצוותיו, וכמש”כ רש”י בערכין שאין אדם שר
שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב והביא את הפסוק ”הנה עבדי ירונו מטוב לב”
שהסיבה לטוב לב היא שייכת דוקא מכח שהם עבדי ה’.

והן הן דברי הרמב”ם על השמחה בעשיית המצוות והמ”מ מפרש שזה שייך
אף לתורה, כיון שהרי הרמב”ם מדבר שם על שמחת חג הסוכות שהיה במקדש
באופן מיוחד בשמחת בית השואבה, והרי מתבאר בסוכה שהשמחה היתה על
הזכיה בעבודת ה’ וכמבואר שם ”אשרי מי שלא חטא” וכו’.

ו. וממילא מובן ברור דהשמחה בשמחת תורה ששמחים במה שזכינו לקבל
תורה ולהיות עסוקים בתורת ה’ היא השמחה הראויה ביו”ט ובפרט בשמיני
עצרת, ועל כך נאמר בשמחה וטוב לבב שהיא השמחה והאושר על הזכיה
להיות דבוקים בה’ יתברך ובתורתו הקדושה. וכמו שמוכח ברמב”ם שהביא
פסוק זה ”בשמחה ובטוב לבב” על שמחת יו”ט ומפרש על עבודת ה’ בשמחה
והיינו השמחה שזכינו לתורה ועבודת ה’ כמבואר שם במ”מ.

וראה בלשון
הכוזרי )מאמר שני ד”ה אמר החבר( ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה
אל האלקים משמחתך בימי השבתות והמועדים כשתהיה שמחתך בכונה ולב
שלם. וע”ע בקרן אורה )מו”ק ח:( על שמח”ת. ומכל זה מתבאר שזהו הקיום
המהודר לדברי הרמב”ם שביו”ט צריך להיות שמח וטוב לב, והיינו ששמח
וטוב לב בתורה ועבודת ה’ ויודע שזה הדבר הטוב ביותר בבריאה,
ולא חסר לו דבר מעניני העולם כיון ש זוכה להיות דבוק
בחיים האמיתיים.

לחץ כדי לכווץ...

אין בדבריו בכדי לפרס עיקר הקושיא אימת אומרים אין מערבין שמחה בשמחה, והיכן לא,

שהרי כל המצוות ענינם קירבת אלוקים,

וא"כ היכן נאמר זה והיכן זה

 

[דרך המלך]

מהיכי תיתי שיש דין שמחה בשמיני עצרת הרי כל הנאמר הוא על שלושת הרגלים ?