אכן הוא מנהג כפי הנראה שהשתרש בדורות האחרונים, ולכן אמר הגרש"ז אויערבך שמנהג בתי הכנסיות הלטאיים ובישיבות שהש"ץ עומד אצל הבימה ולא אצל עמוד הש"ץ להראות שאין זה מסדר התפילה אלא מנהג שנהגו בדורות האחרונים. ורק מזמור שיר ליום השבת נפסק בשו"ע (סי' רס"ג ס"י) שיש לאומרו. ובספרי הקדמונים כהאבודרהם ור' אייזיק טירנא מובא שאחרי מנחה בערב שבת מתחילים להתפלל ערבית באמירת ברכו. וכן דייק הגר"ש דבילצקי מדברי המעשה רב שכתב דערבית של שבת מתחילין באמירת ברכו - לאפוקי שלא אמר בקבלת שבת את המזמורים, וזאת הגר"א לשיטתו שאין לקבוע פסוקים ומזמורים בציבור שלא הוזכרו בש"ס. אמנם פשט מנהג זה בכלל ישראל, וביסוד ושורש העבודה (שער העליון) כתב על המזמור "מזמור לדוד הבו לה' בני וגו'" - שיכוון האדם לקבל בזה תוספת נפש יתירה, ובערוך השולחן (סי' רס"ז ס"ב) כתב שבמזמור זה יש ז' קולות והוא כנגד ז' ברכות של תפילה בשבת עיי"ש. [ועיי' עוד בספר שמחת השבת].