אם קטן שייך באיסורין ורק מעונשין פטור, או שאין שייך בו חיוב כלל, או שנחשב בר חיובא בעצם אלא דלא שייך להזהירו: בקובץ הערות (עה, ב) הוכיח ממש"כ בסנהדרין (נה:) שבקטן "תקלה איכא" שהיה ראוי להיות אסור גם לקטן אלא שקטן לאו בר קבולי אזהרה, (וכן בקוב"ש ביצה סה). וכעי"ז כתב בשער"י (א, ג ד"ה אמנם) והוכיח מזה שאסור לספות לקטן.[1] ובפמ"ג בפתיחה כוללת (ח"ב אות ג) כתב דבמ"ע פטור לגמרי ובלאוין חייב אלא דלאו בן דיעה הוה. [וע"ע שם באות א שכתב דגם חרש ושוטה הם בני מצוות אלא דלאו בני דיעה נינהו, ואסור להאכילם בידים.] וכ"כ בבית הלוי (ח"א יד) אמנם הוא כתב שהקטן מוזהר ממש ורק אינו נענש, ע"ש שהאריך, וע"ע שם בסי' טו. ובשו"ת רעק"א (ח"ב קלד) כתב שהקטן אינו מוזהר ומה שכתוב בסנהדרין (נה:) שיש תקלה היינו כיון שעושה דבר שבגדלותו יהיה עבירה. [וזה דלא כהבית הלוי הנ"ל, וצל"ע אם סותר לשאר האחרונים]. ובתבואות שור (א, כח) כתב שקטן נקרא בר זביחה משום שמוזהרים לא להאכילו נבילות, ובס"ק מט כתב "אמרינן בסנהדרין נה דקטן וקטנה מזידים לעבירה איסורא הוא", וכתב דה"ה בשוטה, ע"ש. ובמנחת חינוך (רסג, לו) ציין לפמ"ג הנ"ל וכתב להוכיח שלא כדבריו אלא שקטן אינו מצווה כלל. (וכן במצוה רסד, כד). וע' קה"י (יבמות לא) ומה שהביא ממשכנות יעקב (אה"ע מד), ומחלקת יואב (א), ומנאות יעקב [שפירא] (טז), ומאור שמח (איסורי ביאה ג, ב). וע"ע קה"י סוכה (סי' אות ב). וע"ע אג"מ יו"ד ח"א סי' ג. [וע"ע ציוני תורה (כריתות טז.) ודעת משה (פט). וע"ע משנה הלכות ח"ח סי' סא.]
איסור ספייה לקטן: בפמ"ג (או"ח שמג מ"ז א) כתב שלדעת הטור רק בשרצים דם וטומאה יש מקור מה"ת לאיסור ספייה, ובשאר איסורין אפשר שרק מדרבנן, ולדעת הרמב"ם לומדים לכה"ת מהנך ג'. וע' רשב"א וריטב"א (בשבת קנג) שאיסור ספייה באיסורי שבת מדאורייתא. [ובענין לספות לקטן איסור דרבנן: הרשב"א (ביבמות קיד ובשבת קכא ובשו"ת סי' צב) כתב שמותר לספות לקטן איסור דרבנן אם זה לצורך הקטן. וע' שו"ת רעק"א טו, וע' בה"ל סו"ס שמג שהמחבר חולק. וע' ט"ז או"ח שמו ו שהתיר טלטול מפתח ביהכ"נ בכרמלית ע"י קטן וביאר הפמ"ג שזה משום צורך מצוה. ובתפארת ישראל (בפתיחה לעירובין תמה על הרעק"א הנ"ל מדברי הט"ז. וע' חת"ס (ח"ו יג) שכתב שהט"ז מיירי שגם הקטן נכנס עי"ז לביהכ"נ, וע"ש. וע' פרי יצחק ח"א יא.]
אם חיוב חינוך מוטל על האב או על הבן: רש"י (בברכות מח. ד"ה עד שיאכל) כתב שהקטן לא מחוייב ורק על אביו מוטל לחנכו. וכ"כ הרמב"ן (בברכות יב. מדפי הרי"ף). ותוס' (בברכות מח. ד"ה עד) כתבו שדוחק לומר דקטן מיקרי אינו מחוייב. ובחקרי לב (או"ח שמג סי' ע) כתב שתוס' מודים לרש"י שהחיוב לא מוטל על הבן אלא דס"ל שכיון שהוא המקיים בפועל מיקרי בר חיובא[2]. ובחי' ר' ראובן (תחילת סוכה) השיגו וביאר התוס' כפשטותם שהקטן עצמו מחוייב, וע' קה"י (סוכה סי' ב) שלתוס' יש ב' דינים גם אביו מחוייב וגם הוא עצמו, והוכיח שיש גם דין על אביו ממש"כ בנזיר (כט) שאביו מחוייב ולא אמו[3]. [ולכאורה י"ל דאינו חיוב נפרד אלא שהטילו על אביו לדאוג לקיום החיוב של הקטן, וצל"ע.]
[1] אמנם בתרומת הדשן (ח"ב סב) כתב שמה שאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים הטעם כדי שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו. ולפ"ז אין ראיה מזה, ויותר מזה יש להוכיח מהתה"ד דס"ל שאין שום צד איסור על הקטן מדלא מבאר כהשער"י.
[2] בטורי אבן (מגילה כד.) הקשה איך ייתכן שסומא חייב במצוות מדרבנן דאם אינו מחוייב בלא תסור אים רבנן יכולים לחייבו, וכתב שגבי קטן לא קשה כיון שהחיוב מוטל על אביו ולא עליו, ומדלא כתב שזה תלוי במח' רש"י ותוס' נראה קצת דס"ל כהחקרי לב. ונראה שכן סובר גם הגרי"ז דע' בחי' הגר"ח סטנסיל בסופו (אחרי המפתחות עמ' שה) שנדפסו "עניינים חדשים מהגרי"ז" ושם בסי' הראשון כתב "דחכמים חייבו את הקטן במצוה זו ורק דל"ש לחייב את הקטן ולכן הטילו על אביו לחנכו, אבל בעיקרו דדינא הקטן בעצם מחוייב בחפצא של המצוה, כדחזינן דקטן מוציא מחוייב מדרבנן וע"כ דמעשה מצוה שהוא עושה הוי מצוה." [וע"ע שם שחידש ב' דינים בחינוך].
[3] וע"ע תוס' ישנים (יומא פב. סוף ד"ה בן) שכתבו דחינוך ל"ש אלא באב, וע"ש מש"כ גבי הילני, וע' גליון הש"ס (להגרעק"א) בסוכה (ב:), ובפנ"י ובמלא הרועים שם (בסוכה ב:). וע' מ"א (שמג, א) שרק האב מחוייב, (וע"ע שם אם חייב לחנך את בתו). וע' בתו"ש ובפמ"ג ובמחצית השקל שם. ובמ"ב (שמג סק"ב) כתב די"א שמוטל גם על האם. וע' רש"י (בחגיגה ב. ד"ה אי זהו) שכתב "הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו". (וע' גליון מהרש"א שם).
איסור ספייה לקטן: בפמ"ג (או"ח שמג מ"ז א) כתב שלדעת הטור רק בשרצים דם וטומאה יש מקור מה"ת לאיסור ספייה, ובשאר איסורין אפשר שרק מדרבנן, ולדעת הרמב"ם לומדים לכה"ת מהנך ג'. וע' רשב"א וריטב"א (בשבת קנג) שאיסור ספייה באיסורי שבת מדאורייתא. [ובענין לספות לקטן איסור דרבנן: הרשב"א (ביבמות קיד ובשבת קכא ובשו"ת סי' צב) כתב שמותר לספות לקטן איסור דרבנן אם זה לצורך הקטן. וע' שו"ת רעק"א טו, וע' בה"ל סו"ס שמג שהמחבר חולק. וע' ט"ז או"ח שמו ו שהתיר טלטול מפתח ביהכ"נ בכרמלית ע"י קטן וביאר הפמ"ג שזה משום צורך מצוה. ובתפארת ישראל (בפתיחה לעירובין תמה על הרעק"א הנ"ל מדברי הט"ז. וע' חת"ס (ח"ו יג) שכתב שהט"ז מיירי שגם הקטן נכנס עי"ז לביהכ"נ, וע"ש. וע' פרי יצחק ח"א יא.]
אם חיוב חינוך מוטל על האב או על הבן: רש"י (בברכות מח. ד"ה עד שיאכל) כתב שהקטן לא מחוייב ורק על אביו מוטל לחנכו. וכ"כ הרמב"ן (בברכות יב. מדפי הרי"ף). ותוס' (בברכות מח. ד"ה עד) כתבו שדוחק לומר דקטן מיקרי אינו מחוייב. ובחקרי לב (או"ח שמג סי' ע) כתב שתוס' מודים לרש"י שהחיוב לא מוטל על הבן אלא דס"ל שכיון שהוא המקיים בפועל מיקרי בר חיובא[2]. ובחי' ר' ראובן (תחילת סוכה) השיגו וביאר התוס' כפשטותם שהקטן עצמו מחוייב, וע' קה"י (סוכה סי' ב) שלתוס' יש ב' דינים גם אביו מחוייב וגם הוא עצמו, והוכיח שיש גם דין על אביו ממש"כ בנזיר (כט) שאביו מחוייב ולא אמו[3]. [ולכאורה י"ל דאינו חיוב נפרד אלא שהטילו על אביו לדאוג לקיום החיוב של הקטן, וצל"ע.]
[1] אמנם בתרומת הדשן (ח"ב סב) כתב שמה שאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים הטעם כדי שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדל יבקש לימודו. ולפ"ז אין ראיה מזה, ויותר מזה יש להוכיח מהתה"ד דס"ל שאין שום צד איסור על הקטן מדלא מבאר כהשער"י.
[2] בטורי אבן (מגילה כד.) הקשה איך ייתכן שסומא חייב במצוות מדרבנן דאם אינו מחוייב בלא תסור אים רבנן יכולים לחייבו, וכתב שגבי קטן לא קשה כיון שהחיוב מוטל על אביו ולא עליו, ומדלא כתב שזה תלוי במח' רש"י ותוס' נראה קצת דס"ל כהחקרי לב. ונראה שכן סובר גם הגרי"ז דע' בחי' הגר"ח סטנסיל בסופו (אחרי המפתחות עמ' שה) שנדפסו "עניינים חדשים מהגרי"ז" ושם בסי' הראשון כתב "דחכמים חייבו את הקטן במצוה זו ורק דל"ש לחייב את הקטן ולכן הטילו על אביו לחנכו, אבל בעיקרו דדינא הקטן בעצם מחוייב בחפצא של המצוה, כדחזינן דקטן מוציא מחוייב מדרבנן וע"כ דמעשה מצוה שהוא עושה הוי מצוה." [וע"ע שם שחידש ב' דינים בחינוך].
[3] וע"ע תוס' ישנים (יומא פב. סוף ד"ה בן) שכתבו דחינוך ל"ש אלא באב, וע"ש מש"כ גבי הילני, וע' גליון הש"ס (להגרעק"א) בסוכה (ב:), ובפנ"י ובמלא הרועים שם (בסוכה ב:). וע' מ"א (שמג, א) שרק האב מחוייב, (וע"ע שם אם חייב לחנך את בתו). וע' בתו"ש ובפמ"ג ובמחצית השקל שם. ובמ"ב (שמג סק"ב) כתב די"א שמוטל גם על האם. וע' רש"י (בחגיגה ב. ד"ה אי זהו) שכתב "הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו". (וע' גליון מהרש"א שם).