מצאתי כאן רשימה שלו על ערב ראש השנה ב'ספורי מעשיות' זה רשימה משנת תשס"ט תש"ע
היום האחרון
רעיונות כמוסים לערב ראש השנה <אוצר כתבי הייליג של פורסמו עדיין>
בראשון מסיפוריו המפעימים וכמוסי הרעיון מקריא לנו רבי נחמן - - - "וסיפר לה, שאביה מצטער מאד, ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה: איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום, ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת. והלך ועשה כן"...
לא נוכל להשתחרר מהחשיבה כי כאן אנו עומדים מול מסע החיפוש ההרואי של הנשמה אחר עצמה, בו נתקלת במפגש שרשים הקוראים לה לשוב וביום האחרון מהשנה...
- "מָתַי תַעֲלֶה, בִּתְּךָ מִבּוֹר. וּמִבֵּית כֶּלֶא, עֻלָּהּ תִשְׁבֹּר" (מפיוט אחות קטנה).
מה יש בו ביום האחרון של השנה המעורר געגועים רדומים בלבנו? היום האחרון ערב ראש השנה, הסיכום של כל השנה, ערימת ימים שהצטברו לכדי גובה מרשים, לא כל כך מעודד מבחינת תוכנם ומהותם, היו פאשלות הימים כאן? איזו בושה!
כל החיים הם ליקוטי געגועים!
– 'כל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי' אמרה בת המלך...
הרי הרדיפה אחר הסיפוק והעונג המאשר הבלתי מושגים, מקורה בגעגוע העמוק בנפש האלוקית המתגעגעת, אבל רובן של הנפשות אינו מכיר את נשוא הגעגוע האמיתי, ומחפשים אותו בכל אשפה אפשרית... ועם כל אסיפת הגעגועים הזאת אנו באים ליום הגדול הזה.
אולי יבוא יום אחד, בו נבין, כי אנו מתגעגעים אחרי משהו מאד מסויים, נעלם, מכוסה, נסתר ומוחבא שהוא השורש לעץ השאיפות האחרות שלנו... לכן אנו מתגעגעים כל השנה, ממש כך.
וביום האחרון, ערב ראש השנה, כאשר 'אחות קטנה תפילותיה עורכה' - כששעון החול האוזל מתקרב לקראת סיומו, ופעמי חג ההכתרה ממשמשים ובאים, קול פעמונם מקשקש בישימון הלבבות מכה בנו ההכרה החדה והחותכת:
לְמַה התגעגענו?
מה רצינו?
"וסיפר לה, שאביה מצטער מאד, ושהוא מבקשה כמה שנים"...
קול הגעגוע המצטער הזה מהדהד ברחבי מדבר הנפש, לא נותן מנוח.
הד זעקת האב המחפש את בתו האובדת מפלח כליות ולב. כמה זמן מחפשים אחרינו? ואנו, בשאננות נערית איננו מודעים לכך, איננו מתעניינים כלל בשורש, ביסוד ובמקור... הכל כאילו סתם כך. בושה!
והנה שקט... דממה של ערב ראש השנה!
היום האחרון, אין עוד יום, הם אזלו מסל הימים ועד ארגיעה - תכלה שנה.
וכמתוך חלום שפג, מתעוררת הנפש מעלפונה.
הקול הבוקע מהיכלות טמירים אופף את היקום אשר היום יעמוד למשפט ודין, האוזן הרוחנית מתחילה להקשיב... מדברים אֵלַי קוראים לי...
האם הלב האטום הזה, סוף סוף יתחיל להרגיש?
האם יבין מדוע אנו מכים עליו הכה ושוב בימי הסליחות?
האם ירעדו נימיו החבויים מאימת הדין?
וכי לא יילפת מעומק החרפה להיות שרויים בים הגעגועים הלא-נכון?
געגועים כן! השאלה היא לְמַה?
אולי היום הזה מוקדש בכלל לאוורר את תכונת הגעגוע האנושית, זו שחייבת להתגעגע, ולא משנה לְמַה. כאיש רעב שיאכל כל דבר, אם לא יציעו לו אוכל בריא ומזין.
הבו אוכל לנשמה הרעבה, תנו מזון לחלק אלו'ה ממעל, היום זה הוא היום שלה, היא לא תאכל ותשתה היום מהתזונה החומרית, היא מחפשת את הנכון והאמיתי, היא תימצא על ידי השכינה המסתתרת והחבויה, המבקשת מקום לשכון אצל המתגעגע אליה.
חישבו על 'ערב ראש השנה' מתאים לכך, היום המסכם של 'אחות קטנה תפילותיה עורכה'.
היום האחרון
רעיונות כמוסים לערב ראש השנה <אוצר כתבי הייליג של פורסמו עדיין>
בראשון מסיפוריו המפעימים וכמוסי הרעיון מקריא לנו רבי נחמן - - - "וסיפר לה, שאביה מצטער מאד, ושהוא מבקשה כמה שנים. ושאל אותה: איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום, ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת. והלך ועשה כן"...
לא נוכל להשתחרר מהחשיבה כי כאן אנו עומדים מול מסע החיפוש ההרואי של הנשמה אחר עצמה, בו נתקלת במפגש שרשים הקוראים לה לשוב וביום האחרון מהשנה...
- "מָתַי תַעֲלֶה, בִּתְּךָ מִבּוֹר. וּמִבֵּית כֶּלֶא, עֻלָּהּ תִשְׁבֹּר" (מפיוט אחות קטנה).
מה יש בו ביום האחרון של השנה המעורר געגועים רדומים בלבנו? היום האחרון ערב ראש השנה, הסיכום של כל השנה, ערימת ימים שהצטברו לכדי גובה מרשים, לא כל כך מעודד מבחינת תוכנם ומהותם, היו פאשלות הימים כאן? איזו בושה!
כל החיים הם ליקוטי געגועים!
– 'כל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי' אמרה בת המלך...
הרי הרדיפה אחר הסיפוק והעונג המאשר הבלתי מושגים, מקורה בגעגוע העמוק בנפש האלוקית המתגעגעת, אבל רובן של הנפשות אינו מכיר את נשוא הגעגוע האמיתי, ומחפשים אותו בכל אשפה אפשרית... ועם כל אסיפת הגעגועים הזאת אנו באים ליום הגדול הזה.
אולי יבוא יום אחד, בו נבין, כי אנו מתגעגעים אחרי משהו מאד מסויים, נעלם, מכוסה, נסתר ומוחבא שהוא השורש לעץ השאיפות האחרות שלנו... לכן אנו מתגעגעים כל השנה, ממש כך.
וביום האחרון, ערב ראש השנה, כאשר 'אחות קטנה תפילותיה עורכה' - כששעון החול האוזל מתקרב לקראת סיומו, ופעמי חג ההכתרה ממשמשים ובאים, קול פעמונם מקשקש בישימון הלבבות מכה בנו ההכרה החדה והחותכת:
לְמַה התגעגענו?
מה רצינו?
"וסיפר לה, שאביה מצטער מאד, ושהוא מבקשה כמה שנים"...
קול הגעגוע המצטער הזה מהדהד ברחבי מדבר הנפש, לא נותן מנוח.
הד זעקת האב המחפש את בתו האובדת מפלח כליות ולב. כמה זמן מחפשים אחרינו? ואנו, בשאננות נערית איננו מודעים לכך, איננו מתעניינים כלל בשורש, ביסוד ובמקור... הכל כאילו סתם כך. בושה!
והנה שקט... דממה של ערב ראש השנה!
היום האחרון, אין עוד יום, הם אזלו מסל הימים ועד ארגיעה - תכלה שנה.
וכמתוך חלום שפג, מתעוררת הנפש מעלפונה.
הקול הבוקע מהיכלות טמירים אופף את היקום אשר היום יעמוד למשפט ודין, האוזן הרוחנית מתחילה להקשיב... מדברים אֵלַי קוראים לי...
האם הלב האטום הזה, סוף סוף יתחיל להרגיש?
האם יבין מדוע אנו מכים עליו הכה ושוב בימי הסליחות?
האם ירעדו נימיו החבויים מאימת הדין?
וכי לא יילפת מעומק החרפה להיות שרויים בים הגעגועים הלא-נכון?
געגועים כן! השאלה היא לְמַה?
אולי היום הזה מוקדש בכלל לאוורר את תכונת הגעגוע האנושית, זו שחייבת להתגעגע, ולא משנה לְמַה. כאיש רעב שיאכל כל דבר, אם לא יציעו לו אוכל בריא ומזין.
הבו אוכל לנשמה הרעבה, תנו מזון לחלק אלו'ה ממעל, היום זה הוא היום שלה, היא לא תאכל ותשתה היום מהתזונה החומרית, היא מחפשת את הנכון והאמיתי, היא תימצא על ידי השכינה המסתתרת והחבויה, המבקשת מקום לשכון אצל המתגעגע אליה.
חישבו על 'ערב ראש השנה' מתאים לכך, היום המסכם של 'אחות קטנה תפילותיה עורכה'.