תהלים שִֽׁירוּ־ל֭וֹ זַמְּרוּ־ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכׇל־נִפְלְאוֹתָֽיו (1 צופה)

[הייליג]

שירה, זימרה, שיחה​

שִֽׁירוּ־ל֭וֹ זַמְּרוּ־ל֑וֹ שִׂ֝֗יחוּ בְּכׇל־נִפְלְאוֹתָֽיו.​

השירה היא בפה, והזימרה היא בכלי, לדוד המלך היה כנור שעמו היה מנגן לפני ה', נעים זמירות ישראל שהיה בדחא דמלכא (זוהר משפטים צט, ב) היה מעורר שמחה והשפעות בעולמות העליונים והתחתונים על ידי שמחתן של ישראל, שהיא הדבקות בחי החיים בו יתברך, שהוא מקור השמחה. אין אדם אומר שירה אלא אם כן שורה עליו רוח הקודש, אותה רוח הבאה מקודש, ניתנת לכל יהודי כאשר דוד פונה אל נשמות ישראל ואומר להם 'שירו לו', השירה היא אמירת תוכן באופן שמעורר ומלהיב את השומע והמשורר, בשבירת רצף הדיבור הרגיל, ומעמיק עמם בניגון השירה.

כי בהיות הדברים דורשים שימת לב של כל ההויה של האדם, שכאשר הוא משורר הוא מצליח להבין, כי כל העולם כולו והבריאה שרים את שיר ה', היינו כמלך שהכל משוררים לפניו, הרי שעצם קיומו של העם הקדוש בבריאה הזו, הוא למען שיהיו אנשים שיאמרו בריותיך אנחנו, כדברי הרמב"ן הידועים, ויוציאו מכח אל הפועל בשירת חייהם את שירת הבריאה, למען שמו באהבה, וכל שמחת החיים שיש לבני אדם היא בחינת שירה, ומכוון אותנו מלכא משיחא, שכל החיות והשירה תהיינה אך ורק מופנות אל היוצר כל יתברך שמו, שעשה עמנו ניסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע, ומזה אנו למדים שגם הקיום הפשוט הנקרא אצלנו טבע, אינו כי אם התגלות נסתרת של היוצר כל ית"ש. ואחר כך אומר – זמרו לו, שזהו בכינור, וכלי זמר.

והנה כנור הוא אותיות נ"ר הוי"ה, ונר ה' נשמת האדם משוררת ככלי נגינה להשם יתברך, שכאשר הנימים שלו מתוקנים יוצאת שירה עריבה ותענוג עצום ונפלא עד מאד, שאין לתאר ולשער בגדרי הגשמיות דהאי עלמא, [וגם נ"ר הוא בסוד השלושה יחודים, הוי"ה אלוקים, הוי"ה אהיה, הוי"ה אדני], היינו שהזמרה לה' אחד, מתקנת תיקונים נפלאים בסוד כנור של דוד, שממנו היה משבר את השינה ומזמר זמירות ושירים, בבחינת זמירות היו לי חוקיך, שעצם קיום התורה וחוקיה, היא הזמר הנאה היוצאת מהכלי, כי האדם הוא בסוד אור וכלי, נשמה וגוף, וכשכופה או מלמד ומהפך את טבע גופו לחוש ולהרגיש את נפלאות ה' אשר עשה, ולהיות דבוק בו בדרך ממילא על ידי החדרת המודעות האלוקית, שאין עוד מלבדו ממש, והכל ממנו יתברך, הרי שבזה הוא מזמר את כל העריצים, כמובא על פסוקי דזמרה, שהוא מלשון מזמר עריצים היינו את ההסתרות שיש על הענין האלוקי,

וזה בא לאחר ה'שירו לו', אחר שיודעים איך לנתב את שמחת החיים הטבעית ושירת הפה, כל דיבורי בני אדם [כל שיח עם אנשים, יש בו את הניגון הפנימי, וללא הפרת הרצף המונוטוני של שיחה אין מובנות הברות המלים, וגם כשאינו מנגן אותם או שהם כתובים בספר, המוח מנגן את השאלה ואת התשובה, את הזעף ואת הלהט, את ההתעוררות ואת הכבוי, וכו' כידוע למבין], ואם עיקר השירה שבפה יהיה מושאל רק אל הענין האלוקי, הרי שהכלי של האדם יוכל לזמר את כל הזמורות הסוטות מן הכרם הקדוש שלו, ולהיות נקי אך ורק אל הדבקות הנרצית. וגם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שכל השמחות וכל הזמירות והניגונים אם אין בהם את הענין האלוקי, לשמחה זֹה מה עושה, וסופם חדלון ואין עוד, מה שאין כן מי שמרגיל את עצמו לשמוח בה', כמו שכתוב ואנכי אשמח בה', אם יש את אנכי, את זמירות חוקיך, הרי כשזוכים לשמוח בה', אשר עוז וחדוה במקומו, ואם כן, זוכים לשמחת החיים שאינה אלא המציאות של חי החיים אשר כביכול חי מתוכנו.

וזהו שיחו בכל נפלאותיו, כי הנפלאות שעושה ה' עמנו בכל עת, כמו שאנו אומרים ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו', מתגלים לאדם שזוכה להפנות מבטו אל השורש העליון של כל דבר, ואם רציפות שלות החיים תהיה בנויה מאור אמונה ודבקות, שירה וזימרה לה', הרי שכל השיח והשיג של האדם השלם הזה יהיו כמספר עיזוז גבורותיו של יוצר בראשית, וזו מצוה גדולה לשוח בנפלאותיו יתברך מתוך שירה וזימרה ושמחה, שבכך נבנית אצלו ההתקרבות אל ה', וזוכה לישועות וחסדים מגולים, וכל השיח צריך להיות בכל נפלאותיו, וכי אדם יכול להקיף את כל הנפלאות של השם יתברך, אתמהה, אלא רק ממה שנגלה לנו, ועל כן אם נשוח ונספר בזה עם זולתנו, נהיה שומע ומוסיף עוד לשמוע, וכל הגישה של התבוננות בנפלאות ה' מפתחת את העין הרוחנית להביט בנפלאות ה' שבבריאה ובכל העולמות, וכפי דברי הרמב"ם כך זוכה האדם לאהבתו וליראתו ית"ש.
ועוד יש לומר, כי שירו לו וזמרו לו, הוא לו! אבל שיחו - הוא בכל נפלאותיו, כי ממנו אי אפשר לשוח, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, ואנו יודעים מגדלו ותפארתו על ידי עולמו שברא והנפלאות אשר עשה.​