על מה העדים מעידים: בנתה"מ (כח, ז) כתב דהוי עדות על דעת המתחייב. ובחי' הגרש"ש (ב"ב יז, ב) כתב "מעידין על ב' דברים על ההלואה ועל כשרות השטר". ובחי' הגר"ח (עדות ה, ו) כתב שנכלל בעדותן שנעשה בכשרות. [וע' סמ"ע (בתחילת סי' מח) שהביא ע"ש דשייך עדות שבטלה מקצתה בשטר שאינו יכול להעיד לענין משועבדים, ומשמע מזה שהעדות על החיוב.][1]
מדוע אין פסול של מפיהם ולא מפי כתבם: בקצה"ח (כח, ו) הביא בזה ד' שיטות: א. כיון דנכתב מדעת המתחייב הוי מפי כתבו. (רש"י גיטין עא. ובעה"מ יבמות לא:). ב. כיון שנכתב בנוסח שטר הו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד. (רמב"ן יבמות לא: ובסה"מ שורש ב). ג. פסול מפי כתבם אינו אלא באינו ראוי להגדה. (ר"ת בתוס' בב"ב לט: ד"ה מחאה, וביבמות לא:, ובכתובות כ). ד. מדרבנן מהני. (רמב"ם עדות ג, ד).
דעת המתחייב: מה שצריך שייכתב השטר מדעת המתחייב - היינו דעת בעל השטר ולאו דוקא המתחייב. (חי' הגר"ח אישות פ"ג).
אם הקנין דשטר הוא מחמת הראיה שבו: בתוס' בכתובות כא. (ד"ה ודוקא) מבואר ששטר העשוי להזדייף שפסול לראיה מ"מ כשר לשטר קנין לדעת ר' אלעזר. ומבואר שהקנין אינו מחמת הראיה. [וא"א לומר שהראיה מכח העדי מסירה דא"כ נימא גם בלי שטר דאם יש עדים שמקנה לו יחול קנין.] אמנם בקוב"ש (ב"ב תרז) כתב "דכל קנין שטר הוא ע"י הראיה שבו." וצ"ע. וע"ע קוב"ש ח"ב (לד, ב בסוגריים), וע' נתה"מ (לו סק"י) שאין קנין אם אין ראיה, וע' קה"י גיטין סי' ד, וצ"ע. [ולדעת הקוב"ש יל"ע אם הקנין משום שע"י הראיה יש גמ"ד או שעי"ז הדבר ברשותו שיכול להוציאה בדיינים (ע' ב"מ ז.), או דהוי הוראת בעלות.] וע' שיעורי הגר"ש שקאפ (גיטין סי' ה).
אם שטר הוא מדאורייתא: דעת הרמב"ם (עדות ג, ד) ששטרות מדרבנן, והיינו שטרי ראיה, אבל שטרי קנין כגון קידושין וגט וקניינים הוו מדאורייתא, וגם מועילים מדאורייתא לראיה. (חי' הגר"ח בהל' עדות פ"ג, וקוב"ש ב"ב אות תרז). וע' רמב"ן רשב"א ריטב"א ור"ן (ב"מ יג:). ודעת הרמב"ן (בסה"מ שרש ב) שגם שטרי ראיה מדאורייתא.
מדאורייתא א"צ קיום דנעשה כמי שנחקרה: רש"י (בגיטין ג.) פי' משום דלא חציף איניש לזיופי. ובקוב"ש (ב"ב תקצ) הקשה דא"כ אינו אלא אנ"ס ואיך יש לזה כח עדות, ולכן פי' דכך הוא דין שטר שלא נחוש שמא מזוייף הוא ונסמוך על החזקה דלא חציף. וצע"ג דא"כ איך כתב רש"י סברא שאינה מספקת והשמיט העיקר שיש גזה"כ. ומה שהקשה איך יש לזה כח עדות לכאורה אפשר להקשות כן על כל עדות דסמכינן על חזקת כשרות שאינם פסולים ויש לעדותן כח עדות.
נעשה כמי שנחקרה: הכונה כמו עדות אחר חקירה שאינם יכולים לחזור בהם כמו"כ בעדות שבשטר אינם יכולים לחזור בהם. (רמב"ן בכתובות יח: ע"פ ירושלמי כתובות פ"ב ה"ג, וכן מבואר בריטב"א שם ובגיטין ג.)
שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו (ב"מ יז. כתובות פה.): בחו"מ תחילת סי' מח בנו"כ הובאה מחלוקת אם גובה מבני חורין. ובנתה"מ (מח, א) ביאר הטעם דאינו גובה ממשועבדים משום שבטל הקול בפירעון הראשון ולהלואה השנייה אין קול, והסוברים דגם מב"ח לא גובה ס"ל דכיון דבטל לענין משועבדים בטל גם לענין ב"ח, ע"ש. ובקוב"ש (ב"ב תרא) כתב שטעם דין זה מובן אם נאמר שצריך שטר קנין לגבות ממשועבדים, וע"ש.
המוחזק בשטר מוחזק במעות: ידוע בשם הגר"ח דהמוחזק בשטר נחשב מוחזק במעות ההלואה. ואולי יש לבאר דהנה בקרקע אמרינן שהמוחזקות נקבעת לפי האפשרות להוכיח בב"ד שעי"ז נחשב הדבר תחת ידו, ובמטלטלין אינו כן משום שיכול להבריח ולהחביא, וזה שיכול להוכיח לא גורם שהחפץ תחת ידו. ולפ"ז י"ל שבהלואה ע"י השטר הוא מוחזק לקבל ממנו איזה ממון דכלפי חפץ מסויים אינו מוחזק, אבל לענין לקבל ממנו סך מסויים ע"ז לא יועיל לו להבריח. וצל"ע בזה.
שטר העומד ליגבות כגבוי: מחלוקת ב" וב"ה (בכתובות פא. וביבמות לח:) אם שטר העומד ליגבות כגבוי. והיינו דוקא כשיש שעבוד נכסים (קצה"ח פג, ה, וע' ריטב"א גיטין לז שהובא בהע' לקצה"ח הע' 133). [לכאורה היה נראה שביאור 'עומד ליגבות כגבוי' שהשעבוד מחשיבו קצת בעלים, אמנם מל' הריטב"א בקידושין לז לכאורה לא משמע כן וצל"ע.]
גם לב"ה (דס"ל דל"א כגבוי) יש דברים שלגביהם מחשיבים שטר כגבוי, כגון שאינו נחשב מיגו להוציא אם יש לו שטר. כך מבואר בכנה"ג (בכללי מגו נז), ובקצה"ח (יב, א, ופג, ה) ע"פ תשובות הרשב"א (מיוחסות ק).
המודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו: מחלוקת בב"מ ז. וע' שבת עח: וע' כתובות יט. ותד"ה מודה, וביאור התוס' בכתובות ע' אבן האזל (מלוה יד, יד) אמנם ע' תוס' רא"ש שם. ונתבאר בקונטרס מ"ל לשקר (סי' ה ענף א).
שטרך ברשותי מאי בעי: יש מהאחרונים שכתבו שאינו כפשוטו (דהיינו ראיה שלא נפרע מזה שהשטר אצלו), אלא כמו אל תפרעיני אלא בעדים, דהיינו שבזה שנתן לו את השטר משמע שמחל על הזכות לטעון פרוע, דזכות לטעון זה דבר ששייך בו מחילה [ואם נאמר דל"ש בזה מחילה צ"ל שהתנו שאם השטר אצלו הפירעון יחשב מתנה.] כ"כ בחי' הגר"ח סטנסיל (קטו), ובאו"ש (סוף הל' עדות ד"ה האחרונים). וי"א שתלוי במה שנחלקו הרי"ף והתוס' (בכתובות כא. תד"ה הוציא) אם בכתב ידו שייך שטרך ברשותי מאי בעי, דאם זו ראיה אף בכתב ידו שייך. ע' אבן האזל (מלוה יא, א ד"ה ונראה דאף), ואבי עזרי (מלוה טו, א). [וביאר באבן האזל דבשטר עם עדים מוכח מדלא הסתפק בעדים ועשה שטר שכוונתו שיהיה כח נאמנות, אבל בכתב ידו אין ראיה שהרי נצרכה הכתיבה להוכיח ההלואה. אך צ"ע דלכאורה גם בשטר רגיל י"ל שנצרך בשביל לגבות ממשועבדים.] אמנם הרמב"ן במלחמות בסוף ב"ב (פב:) ביאר דעת הרי"ף הנ"ל (הסובר שבכת"י אין דין שטרך בידי) שעל שטר שלא גובה ממשועבדים לא מקפידים כ"כ ולפעמים מניחים ביד המלוה, וע"ש. [וע' נתה"מ (סט, ו).] וכעי"ז כתב הרא"ש (כתובות פ"ב יז) שכיון שאין עדים לא חושש להשאירו ביד הלווה או ששוכחו. והש"ך (חו"מ סט, יד) הביא עוד כמה ראשונים שכתבו כעי"ז. והמ"מ (מלוה יד, י) ביאר החילוק בין שטר עם עדים לכתב ידו ש"התם מפני שיש עליו תורת שטר גמור", אמנם נראה שכוונתו כמש"כ בשו"ע (חו"מ סט, ב) "שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור" ומשמע שאם הוא שטר גמור אינו מניחו בידו. וכן מוכח בריב"ש שכתב בסו"ס תעח שלפי השיטות שלא גובה מכתב ידו היינו משום שאינו שטר, ובסי' תנד כתב הטעם דאינו מקפיד שלא להניחו ביד המלוה[2]. [ביאור הדבר שאצל אנשים לא נראה חמור כ"כ להשאיר דבר שאינו שטר גמור ביד המלוה, א"נ כמש"כ הש"ך (חו"מ סט יד) שכשלא גובה ממשועבדים אינו חושש, וזה תלוי אם הוא שטר גמור, ומ"מ שטר גמור שלא גובה ממשועבדים לא מניחים אצל המלוה דלאו כו"ע דינא גמירי לחלק בין שטר לשטר.]
נמצא שמדברי התוס' (בכתובות כא.) והרמב"ן והרא"ש והריב"ש והש"ך בשם נ"י והשו"ע מבואר שענין שטרך ברשותי תלוי אם הרגילות שמניחו בידו. ולכאורה מוכח מזה שענין שטרך ברשותי היינו ראיה כפשוטו. והרמב"ם שממנו הוכיחו האחרונים – הוא דעה יחידאה. אמנם י"ל דאף לפי האחרונים שהענין משום שנותן לו כח נאמנות מ"מ לא נותנים כח נאמנות בדבר שהרגילות להשאיר ביד המלוה דעלול להיגרם הפסד מזה. ולפ"ז גם מהתוס' בכתובות אין סתירה לחידוש האחרונים.
[1] ע' בכתובות יט: שעדים שאומרים שעדי השטר פסולים הוו תרי ותרי. ונחלקו בדבר רש"י והרא"ש, רש"י כתב שהאומרים שהם פסולים סותרים לעדי השטר, והרא"ש כתב שזה נגד חזקה שלא יחתים פסולים, וחזקה זו חשיב' כעדים. (וע"ע בוס' רא"ש שם בדף יח: ובדף יט: ובתוס' שם יח: ד"ה הרי ובדף יט: ד"ה ואם, וצ"ע. ונראה דיסוד מחלוקתם על מה העדים מעידים דלרש"י הם מעידים על כשרות השטר, ולהרא"ש אינם מעידים על כשרותו (אלא על דעת המתחייב או על ההלואה או שניהם). [ויל"ע לרש"י איך הם כשרים לעדות בנידון כשרותם דלכאורה זו עדות על עצמם, וי"ל שכאשר הנידון הוא על כשרות השטר הנפק"מ אינה עליהם ולכן הם אינם נחשבים בע"ד בזה (ע' חת"ס ב"ב לא).] ויל"ע מהיכן נלמד חידוש זה שנחשב עדות על כשרות השטר. ונראה שרש"י סובר שא"א לומר שנחשב עדות על ההלואה שהרי כותבין שטר ללווה אע"פ שאין מלוה עמו והעדים לא ראו הלואה וגם אינם יודעים אם תהיה הלואה, ולכן מוכח מהפס' שמלמד דין שטר - שהם מעידים על כשרות השטר, שע"ז הם יכולים להעיד. [וע' רמב"ן (בסה"מ שרש ב) ששטר מדאורייתא אף שהפס' הוא מדברי קבלה.]
[2] ובקוב"ש (ב"ב תרה) הוכיח מדברי המ"מ והריב"ש בסי' תעח שלא ס"ל כהרמב"ן אלא טענת פרעתי תלוי בדין שטר. וצע"ג היכן כתוב בפס' של שטר שא"א לטעון פרוע הרי הפס' מדבר בשטר קנין. וגם לפ"ז הלשון "מאי בעי" לא מובנת. [ולהאחרונים שביארו שהלווה נותן לו כח נאמנות יל"פ בדוחק דאומר לו לשם מה נתת לי השטר אם תוכל לטעון פרוע]. ועכ"פ זה ודאי מוכח מכל הראשונים שהבאתי דאינם סוברים שזה מדין שטר.
מדוע אין פסול של מפיהם ולא מפי כתבם: בקצה"ח (כח, ו) הביא בזה ד' שיטות: א. כיון דנכתב מדעת המתחייב הוי מפי כתבו. (רש"י גיטין עא. ובעה"מ יבמות לא:). ב. כיון שנכתב בנוסח שטר הו"ל כמי שנחקרה עדותן בב"ד. (רמב"ן יבמות לא: ובסה"מ שורש ב). ג. פסול מפי כתבם אינו אלא באינו ראוי להגדה. (ר"ת בתוס' בב"ב לט: ד"ה מחאה, וביבמות לא:, ובכתובות כ). ד. מדרבנן מהני. (רמב"ם עדות ג, ד).
דעת המתחייב: מה שצריך שייכתב השטר מדעת המתחייב - היינו דעת בעל השטר ולאו דוקא המתחייב. (חי' הגר"ח אישות פ"ג).
אם הקנין דשטר הוא מחמת הראיה שבו: בתוס' בכתובות כא. (ד"ה ודוקא) מבואר ששטר העשוי להזדייף שפסול לראיה מ"מ כשר לשטר קנין לדעת ר' אלעזר. ומבואר שהקנין אינו מחמת הראיה. [וא"א לומר שהראיה מכח העדי מסירה דא"כ נימא גם בלי שטר דאם יש עדים שמקנה לו יחול קנין.] אמנם בקוב"ש (ב"ב תרז) כתב "דכל קנין שטר הוא ע"י הראיה שבו." וצ"ע. וע"ע קוב"ש ח"ב (לד, ב בסוגריים), וע' נתה"מ (לו סק"י) שאין קנין אם אין ראיה, וע' קה"י גיטין סי' ד, וצ"ע. [ולדעת הקוב"ש יל"ע אם הקנין משום שע"י הראיה יש גמ"ד או שעי"ז הדבר ברשותו שיכול להוציאה בדיינים (ע' ב"מ ז.), או דהוי הוראת בעלות.] וע' שיעורי הגר"ש שקאפ (גיטין סי' ה).
אם שטר הוא מדאורייתא: דעת הרמב"ם (עדות ג, ד) ששטרות מדרבנן, והיינו שטרי ראיה, אבל שטרי קנין כגון קידושין וגט וקניינים הוו מדאורייתא, וגם מועילים מדאורייתא לראיה. (חי' הגר"ח בהל' עדות פ"ג, וקוב"ש ב"ב אות תרז). וע' רמב"ן רשב"א ריטב"א ור"ן (ב"מ יג:). ודעת הרמב"ן (בסה"מ שרש ב) שגם שטרי ראיה מדאורייתא.
מדאורייתא א"צ קיום דנעשה כמי שנחקרה: רש"י (בגיטין ג.) פי' משום דלא חציף איניש לזיופי. ובקוב"ש (ב"ב תקצ) הקשה דא"כ אינו אלא אנ"ס ואיך יש לזה כח עדות, ולכן פי' דכך הוא דין שטר שלא נחוש שמא מזוייף הוא ונסמוך על החזקה דלא חציף. וצע"ג דא"כ איך כתב רש"י סברא שאינה מספקת והשמיט העיקר שיש גזה"כ. ומה שהקשה איך יש לזה כח עדות לכאורה אפשר להקשות כן על כל עדות דסמכינן על חזקת כשרות שאינם פסולים ויש לעדותן כח עדות.
נעשה כמי שנחקרה: הכונה כמו עדות אחר חקירה שאינם יכולים לחזור בהם כמו"כ בעדות שבשטר אינם יכולים לחזור בהם. (רמב"ן בכתובות יח: ע"פ ירושלמי כתובות פ"ב ה"ג, וכן מבואר בריטב"א שם ובגיטין ג.)
שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו (ב"מ יז. כתובות פה.): בחו"מ תחילת סי' מח בנו"כ הובאה מחלוקת אם גובה מבני חורין. ובנתה"מ (מח, א) ביאר הטעם דאינו גובה ממשועבדים משום שבטל הקול בפירעון הראשון ולהלואה השנייה אין קול, והסוברים דגם מב"ח לא גובה ס"ל דכיון דבטל לענין משועבדים בטל גם לענין ב"ח, ע"ש. ובקוב"ש (ב"ב תרא) כתב שטעם דין זה מובן אם נאמר שצריך שטר קנין לגבות ממשועבדים, וע"ש.
המוחזק בשטר מוחזק במעות: ידוע בשם הגר"ח דהמוחזק בשטר נחשב מוחזק במעות ההלואה. ואולי יש לבאר דהנה בקרקע אמרינן שהמוחזקות נקבעת לפי האפשרות להוכיח בב"ד שעי"ז נחשב הדבר תחת ידו, ובמטלטלין אינו כן משום שיכול להבריח ולהחביא, וזה שיכול להוכיח לא גורם שהחפץ תחת ידו. ולפ"ז י"ל שבהלואה ע"י השטר הוא מוחזק לקבל ממנו איזה ממון דכלפי חפץ מסויים אינו מוחזק, אבל לענין לקבל ממנו סך מסויים ע"ז לא יועיל לו להבריח. וצל"ע בזה.
שטר העומד ליגבות כגבוי: מחלוקת ב" וב"ה (בכתובות פא. וביבמות לח:) אם שטר העומד ליגבות כגבוי. והיינו דוקא כשיש שעבוד נכסים (קצה"ח פג, ה, וע' ריטב"א גיטין לז שהובא בהע' לקצה"ח הע' 133). [לכאורה היה נראה שביאור 'עומד ליגבות כגבוי' שהשעבוד מחשיבו קצת בעלים, אמנם מל' הריטב"א בקידושין לז לכאורה לא משמע כן וצל"ע.]
גם לב"ה (דס"ל דל"א כגבוי) יש דברים שלגביהם מחשיבים שטר כגבוי, כגון שאינו נחשב מיגו להוציא אם יש לו שטר. כך מבואר בכנה"ג (בכללי מגו נז), ובקצה"ח (יב, א, ופג, ה) ע"פ תשובות הרשב"א (מיוחסות ק).
המודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו: מחלוקת בב"מ ז. וע' שבת עח: וע' כתובות יט. ותד"ה מודה, וביאור התוס' בכתובות ע' אבן האזל (מלוה יד, יד) אמנם ע' תוס' רא"ש שם. ונתבאר בקונטרס מ"ל לשקר (סי' ה ענף א).
שטרך ברשותי מאי בעי: יש מהאחרונים שכתבו שאינו כפשוטו (דהיינו ראיה שלא נפרע מזה שהשטר אצלו), אלא כמו אל תפרעיני אלא בעדים, דהיינו שבזה שנתן לו את השטר משמע שמחל על הזכות לטעון פרוע, דזכות לטעון זה דבר ששייך בו מחילה [ואם נאמר דל"ש בזה מחילה צ"ל שהתנו שאם השטר אצלו הפירעון יחשב מתנה.] כ"כ בחי' הגר"ח סטנסיל (קטו), ובאו"ש (סוף הל' עדות ד"ה האחרונים). וי"א שתלוי במה שנחלקו הרי"ף והתוס' (בכתובות כא. תד"ה הוציא) אם בכתב ידו שייך שטרך ברשותי מאי בעי, דאם זו ראיה אף בכתב ידו שייך. ע' אבן האזל (מלוה יא, א ד"ה ונראה דאף), ואבי עזרי (מלוה טו, א). [וביאר באבן האזל דבשטר עם עדים מוכח מדלא הסתפק בעדים ועשה שטר שכוונתו שיהיה כח נאמנות, אבל בכתב ידו אין ראיה שהרי נצרכה הכתיבה להוכיח ההלואה. אך צ"ע דלכאורה גם בשטר רגיל י"ל שנצרך בשביל לגבות ממשועבדים.] אמנם הרמב"ן במלחמות בסוף ב"ב (פב:) ביאר דעת הרי"ף הנ"ל (הסובר שבכת"י אין דין שטרך בידי) שעל שטר שלא גובה ממשועבדים לא מקפידים כ"כ ולפעמים מניחים ביד המלוה, וע"ש. [וע' נתה"מ (סט, ו).] וכעי"ז כתב הרא"ש (כתובות פ"ב יז) שכיון שאין עדים לא חושש להשאירו ביד הלווה או ששוכחו. והש"ך (חו"מ סט, יד) הביא עוד כמה ראשונים שכתבו כעי"ז. והמ"מ (מלוה יד, י) ביאר החילוק בין שטר עם עדים לכתב ידו ש"התם מפני שיש עליו תורת שטר גמור", אמנם נראה שכוונתו כמש"כ בשו"ע (חו"מ סט, ב) "שאינו חושש להניחו בידו כיון שאינו שטר גמור" ומשמע שאם הוא שטר גמור אינו מניחו בידו. וכן מוכח בריב"ש שכתב בסו"ס תעח שלפי השיטות שלא גובה מכתב ידו היינו משום שאינו שטר, ובסי' תנד כתב הטעם דאינו מקפיד שלא להניחו ביד המלוה[2]. [ביאור הדבר שאצל אנשים לא נראה חמור כ"כ להשאיר דבר שאינו שטר גמור ביד המלוה, א"נ כמש"כ הש"ך (חו"מ סט יד) שכשלא גובה ממשועבדים אינו חושש, וזה תלוי אם הוא שטר גמור, ומ"מ שטר גמור שלא גובה ממשועבדים לא מניחים אצל המלוה דלאו כו"ע דינא גמירי לחלק בין שטר לשטר.]
נמצא שמדברי התוס' (בכתובות כא.) והרמב"ן והרא"ש והריב"ש והש"ך בשם נ"י והשו"ע מבואר שענין שטרך ברשותי תלוי אם הרגילות שמניחו בידו. ולכאורה מוכח מזה שענין שטרך ברשותי היינו ראיה כפשוטו. והרמב"ם שממנו הוכיחו האחרונים – הוא דעה יחידאה. אמנם י"ל דאף לפי האחרונים שהענין משום שנותן לו כח נאמנות מ"מ לא נותנים כח נאמנות בדבר שהרגילות להשאיר ביד המלוה דעלול להיגרם הפסד מזה. ולפ"ז גם מהתוס' בכתובות אין סתירה לחידוש האחרונים.
[1] ע' בכתובות יט: שעדים שאומרים שעדי השטר פסולים הוו תרי ותרי. ונחלקו בדבר רש"י והרא"ש, רש"י כתב שהאומרים שהם פסולים סותרים לעדי השטר, והרא"ש כתב שזה נגד חזקה שלא יחתים פסולים, וחזקה זו חשיב' כעדים. (וע"ע בוס' רא"ש שם בדף יח: ובדף יט: ובתוס' שם יח: ד"ה הרי ובדף יט: ד"ה ואם, וצ"ע. ונראה דיסוד מחלוקתם על מה העדים מעידים דלרש"י הם מעידים על כשרות השטר, ולהרא"ש אינם מעידים על כשרותו (אלא על דעת המתחייב או על ההלואה או שניהם). [ויל"ע לרש"י איך הם כשרים לעדות בנידון כשרותם דלכאורה זו עדות על עצמם, וי"ל שכאשר הנידון הוא על כשרות השטר הנפק"מ אינה עליהם ולכן הם אינם נחשבים בע"ד בזה (ע' חת"ס ב"ב לא).] ויל"ע מהיכן נלמד חידוש זה שנחשב עדות על כשרות השטר. ונראה שרש"י סובר שא"א לומר שנחשב עדות על ההלואה שהרי כותבין שטר ללווה אע"פ שאין מלוה עמו והעדים לא ראו הלואה וגם אינם יודעים אם תהיה הלואה, ולכן מוכח מהפס' שמלמד דין שטר - שהם מעידים על כשרות השטר, שע"ז הם יכולים להעיד. [וע' רמב"ן (בסה"מ שרש ב) ששטר מדאורייתא אף שהפס' הוא מדברי קבלה.]
[2] ובקוב"ש (ב"ב תרה) הוכיח מדברי המ"מ והריב"ש בסי' תעח שלא ס"ל כהרמב"ן אלא טענת פרעתי תלוי בדין שטר. וצע"ג היכן כתוב בפס' של שטר שא"א לטעון פרוע הרי הפס' מדבר בשטר קנין. וגם לפ"ז הלשון "מאי בעי" לא מובנת. [ולהאחרונים שביארו שהלווה נותן לו כח נאמנות יל"פ בדוחק דאומר לו לשם מה נתת לי השטר אם תוכל לטעון פרוע]. ועכ"פ זה ודאי מוכח מכל הראשונים שהבאתי דאינם סוברים שזה מדין שטר.