- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,035
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם (כא ב)
במכילתא יצא לחפשי למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים טו יג) וכי תשלחנו חפשי וגו', שומע אני שיכתוב לו גט שחרור, ת"ל יצא לחפשי. ויש לעיין איך ס"ד שיוצא בשש צריך שטר שחרור, ודין יציאת שש היינו שרבו חייב לכתוב לו שטר שחרור, הרי בגיטין מב: מבואר שלמ"ד שעבד כנעני היוצא בשן ועין צריך גט שחרור, הרי הוא "מעוכב גט שחרור", והיינו דקנין הממון פקע מיד ואינו חייב לעבוד וכו', א"כ בעבד עברי לשיטת התוס' קידושין טז. ד"ה לימא, בעבד עברי ליכא קנין איסור, עי"ש שכתבו דהמפקיר עבד עברי לכו"ע יצא לחירות ואי"צ שטר שחרור. ואין לומר שהשטר לאוסרו בשפחה כנענית, דלשיטתם היתר השפחה אינו משום קנין איסור אלא תלוי בקנין הממון וכיון דקנין הממון פקע ואינו חייב לעבוד, ממילא ליכא היתר בשפחה כנענית.
ולשיטת הרמב"ן שם דגם בעבד עברי המפקיר עבדו צריך שטר שחרור לאוסרו בשפחה, דאיכא קנין איסור לענין שפחה, א"ש דס"ד שצריך שטר לאוסרו בשפחה, אבל להתוס' קשה, וצ"ע.
והנה יש חילוק בין מפקיר עבדו למ"ד שצריך שטר שחרור, לבין יוצא בשן ועין למ"ד שצריך גט שחרור, דאע"פ ששניהם נחשבים מעוכבי גט שחרור, מ"מ במפקיר עבדו פקע קנין הממון לגמרי, אבל ביוצא בשן ועין לא פקע הקנין ממון אלא דכיון דהאדון חייב לשחררו אין העבד חייב לעבוד ומעשה ידיו לעצמו. כדחזינן לאמימר דס"ל דמפקיר עבדו אין לו תקנה בשטר וביוצא בשן ועין מועיל, וכן מוכח מהא גופא דאליבא דשמואל המפקיר עבדו אי"צ גט שחרור משום דאינו "עבד איש" וכיון דפקע הממון פקע קנין איסור, ואילו יוצא בשן ועין צריך גט שחרור, ועל כרחך דלא פקע קנין הממון לגמרי, אלא רק אינו חייב לעבוד משום שהאדון מחויב לשחררו, וכנ"ל.
אבל עדיין קשה הכא לענין עבד עברי לפי הס"ד דיוצא בשש צריך גט שחרור, מה הנפק"מ בזה, דסו"ס הרי אינו חייב לעבוד ומעשה ידיו לעצמו גם מבלי שטר שחרור. ואולי י"ל, דבזה גם התוס' מודים שיהיה מותר בשפחה כנענית, כיון דקנין הממון לא פקע בהפקר אלא רק אינו חייב לעבוד משום שהאדון מחוייב לשחררו, וצ"ע.
כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם (כא ב)
במכילתא יצא לחפשי למה נאמר, לפי שהוא אומר (דברים טו יג) וכי תשלחנו חפשי וגו', שומע אני שיכתוב לו גט שחרור, ת"ל יצא לחפשי. ויש לעיין איך ס"ד שיוצא בשש צריך שטר שחרור, ודין יציאת שש היינו שרבו חייב לכתוב לו שטר שחרור, הרי בגיטין מב: מבואר שלמ"ד שעבד כנעני היוצא בשן ועין צריך גט שחרור, הרי הוא "מעוכב גט שחרור", והיינו דקנין הממון פקע מיד ואינו חייב לעבוד וכו', א"כ בעבד עברי לשיטת התוס' קידושין טז. ד"ה לימא, בעבד עברי ליכא קנין איסור, עי"ש שכתבו דהמפקיר עבד עברי לכו"ע יצא לחירות ואי"צ שטר שחרור. ואין לומר שהשטר לאוסרו בשפחה כנענית, דלשיטתם היתר השפחה אינו משום קנין איסור אלא תלוי בקנין הממון וכיון דקנין הממון פקע ואינו חייב לעבוד, ממילא ליכא היתר בשפחה כנענית.
ולשיטת הרמב"ן שם דגם בעבד עברי המפקיר עבדו צריך שטר שחרור לאוסרו בשפחה, דאיכא קנין איסור לענין שפחה, א"ש דס"ד שצריך שטר לאוסרו בשפחה, אבל להתוס' קשה, וצ"ע.
והנה יש חילוק בין מפקיר עבדו למ"ד שצריך שטר שחרור, לבין יוצא בשן ועין למ"ד שצריך גט שחרור, דאע"פ ששניהם נחשבים מעוכבי גט שחרור, מ"מ במפקיר עבדו פקע קנין הממון לגמרי, אבל ביוצא בשן ועין לא פקע הקנין ממון אלא דכיון דהאדון חייב לשחררו אין העבד חייב לעבוד ומעשה ידיו לעצמו. כדחזינן לאמימר דס"ל דמפקיר עבדו אין לו תקנה בשטר וביוצא בשן ועין מועיל, וכן מוכח מהא גופא דאליבא דשמואל המפקיר עבדו אי"צ גט שחרור משום דאינו "עבד איש" וכיון דפקע הממון פקע קנין איסור, ואילו יוצא בשן ועין צריך גט שחרור, ועל כרחך דלא פקע קנין הממון לגמרי, אלא רק אינו חייב לעבוד משום שהאדון מחויב לשחררו, וכנ"ל.
אבל עדיין קשה הכא לענין עבד עברי לפי הס"ד דיוצא בשש צריך גט שחרור, מה הנפק"מ בזה, דסו"ס הרי אינו חייב לעבוד ומעשה ידיו לעצמו גם מבלי שטר שחרור. ואולי י"ל, דבזה גם התוס' מודים שיהיה מותר בשפחה כנענית, כיון דקנין הממון לא פקע בהפקר אלא רק אינו חייב לעבוד משום שהאדון מחוייב לשחררו, וצ"ע.