הפשט פשוט לפני'ו (ע"ד לשון ר"ה לג סע"ב) שכל דבר שמחוייב, לא שייך עליו הודאה (ע' רשב"א ח"א ברכות ז: וברבינו יונה אבות ב, ח שהסביר אל תחזיק טובה לעצמך כיסוד הזה וראה תוי"ט ברכות פ"ז ועוד) ואגב היו שהסבירו שלכן צריך דווקא ע"י שליח וכו'. אמנם הערנו על כל הנ"ל בעבר (גם על הלקט יושר הנ"ל) משביעית פ"ד מ"ב עם הרש"ש מיש"כ לכהן, ויש לחלק לפי פי' המטה אפרים (תקצב, יא) שיש הבדל בין ציבור שצריך הכרת טובה ליחיד וכו'. ואין לשאול ממג"א (שמז, ד) שגם לגוי י"ל תצלח מלאכך משורת דרך ארץ, ומקורו בפשט משבת פט. עם רש"י שם, שיש לחלק, בין מה שלא מחוייב אליו אכן אי משום הא - אדרבה כ"ש שעליו לעודדו ודוחק לומר כדי שיעשה לש"ש לגמרי כי לא יודע זאת מראש. ועוד הרי זה לא שמענו חיוב להיות כפוי טובה כדי שהשני לא ירום לבבו. ועוד דע' שו"ת אגרות משה (ג, קסו) שאין ריבית בלהיות ידיד הלווה ויש להביא סייעתא לדבריו מתוספתא שבועות פ"ג שיוצא שעושה בשביל עצמו וראה רשב"א גיטין לח: על מ. שם שזה מפקיע מהגבלת לעולם בהם תעבודו [וע' חולין ז. לגבי בן לוויה ערבי. וע' ב"ק צב: פדר"א (ז). ובחינוך (לג) על כל טעם כאו"א. וברמב"ן על עם נבל וכו' שזה בגלל כפיות טובה ובס"ח (קפה) שבזה ה' לא ממתין אלא מעניש ישר וכו']. שו"ר מ"ש בשו"ת משנת יוסף (ליברמן, ו, קמא). ויש להעיר מעוד דוכתי. ואכ"מ.
