עשי"ת, יום כיפורים תוהה על הראשונות נחשב כאינו מצווה ועושה? (1 צופה)

[נדיב לב]

מפורסמת קושיית ר' אלחנן ווסרמן בחידושי אגדות (סימן ג') לפי מש"כ במסילת ישרים פ"ד שלפי שורת הדין ממש, היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל ואין החרטה עוקרת המעשה אלא לפנים משורת הדין. והעיר מדין תוהא על הראשונות המבואר בגמ' קידושין מ: שמאבד זכויותיו, וא"כ למה לא תועיל גם תשובה מצד הדין לעקור עונות ע"כ.

ור' אלחנן כתב ליישב שם על פי מש"כ בדרך ה' פרק רביעי, שבכל מצוה או עבירה ישנם ב' דברים א. תועלת ותיקון הנעשה מהמצווה ב. קיום ציווי השי"ת. ולפי זה מבאר "דהא דאמרינן בתוהא על הראשונות שאיבד מצוותיו היינו חלק השני מה שקיים ציויוי השי"ת אבל התיקון שנעשה מכל מצוה שקיים זה לא נאבד כלל ע"י חרטתו ונשאר כאינו מצווה ועושה. וכן הוא לענין עבירה שהחרטה מועלת לעקור מה שעבר על ציווי השי"ת אבל הקלקול וההפסד, שיצא מהמעשה עצמו זה אינו נעקר מצד הדין על ידי חרטה, ורק לפנים משורת הדין נמחק העון לגמרי ע"י תשובה" עיי"ש.

וצריך עיון מה שכתב שבתוהא על הראשונות נחשב כאינו מצווה ועושה. חדא מסברא, דיש חילוק בין אינו מצווה ועושה שמכל מקום עניינו לעשות רצון ה' ולכן גם כשלא נצטווה נחשב למצוה משא"כ בתוהא על הראשונות שבטל כלפיו צויי השם הרי זה כמו אדם שרצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג דלא נחשב לו למצווה.

יתירה מכך מדברי הרמב"ם הלכות תשובה פרק ג' הלכה ג' שכתב בתוהא על הראשונות "הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם", משמע דלא חשיב כלל מצווה גם לא כאינו מצווה ועושה, כי אם לא כן מדוע אין מזכירין לו זכות עכ"פ כאינו מצווה ועושה. ובכלל מלישנא דגמ' "אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", מבואר דלא נחשב כלל. ואמנם היה מקום לדחות דלא חשיב בעולם הבא אבל משלם על פניו להאבידו. אבל מלשון הרמב"ם שכתב ואין מזכירין לו שום זכות בעולם מבואר להדיא דליתא בשם מצווה כלל וצ"ע. אמנם עצם לכאורה אפשר לתמוך דבריו מתוס' בסנהדרין ל"ז: ראה מש"נ כאן.

 

[יאשע בער]

אולי יש מקום לומר [מסתמא לא לזה נתכון הגרא"ו זללה"ה] ע"פ מש"כ המהר"ל בנתיב התשובה לבאר את הפסוק 'ארפא משובותם אוהבם נדבה', שבעושה תשובה יש בחינה של נדבה, משום שהוא כבר בפקיע את עצמו מקיום המצוות לגמרי ובמצב שלו הוא כביכול לא מצווה לעשות תשובה [וזה הביאור בהא דאמר ר' הונא דבחזר ושנה נעשית לו כהיתר, שאין הכונה שסתם נהיה כלפיו כהיתר אלא באמת חל כלפיו איזה היתר מסוים משום שהופקע מקיום מצוה זו], ולכך בתוהא על הראשונות באמת יש פה בחינה של הפקעה מחיובו בכל המצוות ולכן נחשב לאינו מצווה ועושה.