- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,455
- נקודות
- 1,280
התיאור הבא, הופיע בעיתונות התקופה שלפני שישים שנה, מפיו של יהודי ירושלמי ישיש, המספר על תלאות הדרך על שלל פרטיה, המעניינים והבלתי קונבנציונליים, של העלייה למירון בימים עברו.
הרי לנו קטעים נרחבים מתוך התיאור:
"צריך אתה לידע, כי באותם הימים היה ריחן של מצות טריות, שהיו יוצאות מתנורו של ר' חיים טלית'ניק (רבי חיים קופרשמיד ז"ל, מיקירי ירושלים של מעלה, כונה 'טלית'ניק' על שום היותו ראשון בתעשיית הטליתות בירושלים – י.י.ג.), ברחוב 'היהודים' בירושלים העתיקה, נדחה והולך מפני אותו ריח הררי-גלילי, שהיו מביאות עמהן, לסמטאות שבין החומות, המודעות שהיו מדביקים בימים שבין פורים לפסח, בפתחי בתי כנסת ובתי מדרש, ולהבדיל, בדלתות המקוואות ובתי המרחץ. בזו הלשון:
'בשורה טובה!
'הנני לבשר בזה ליקירי קרתא קדישא, כי בעזה"י עלה בידינו להתקשר גם השנה עם בעלי עגלות הגונים, המוכנים לנסוע מירושלים לחיפה במיקח השווה עם אחב"י, המשתוקקים לעלות ולהשתטח על קבר רשב"י זיע"א, בהילולא רבה דל"ג בעומר, ולבקר גם בשאר מקומות הקדושים וקברי התנאים והאמוראים בעיה"ק צפת"ו וטבריה ת"ו. המקומות בצמצום גדול וכל הזריז נשכר'.
"נקיי הדעת שבעיר הקודש, היו נמנים על חבורות קיימות מימים ימימה, העולות מדי שנה בשנה בצוותא אל ההילולא. היתה חבורת חסידי 'קרלין' והיתה חבורת חסידי ברסלב. היו מתפללי בית הכנסת של ר' נישי ב"ק (החסיד והנגיד הרוז'ינאי, רבי ניסן בק ז"ל – י.י.ג.) והיו חסידי סאנדז (צאנז) שבבתי הונגרין ובחצרו של ר' מנדל ראנד, ועוד כהנה וכהנה, חבורות של יהודים אשכנזיים וספרדיים, היוצאים בצוותא ובעסק גדול, בדרך הקשה העולה למירון, מדי שנה בשנה".
לקראת היציאה לדרך היתה התכונה רבה. נשים צדקניות היו כובשות מלפפונים חמוצים בכדי חרס גדולים, צידה לדרך ולהילולא, אלו היו נטענים יחד עם חלות אפויות היטב, למען יהיו כשרות לאכילה, חבילות חלבה, בקבוקי עראק חריף. הכל נארז והוכן לנסיעה הגדולה.
המשא נטען על עגלות הרתומות לסוסים צנומים. על גביו עולים גם הנוסעים עצמם, ובעגלות מיוחדות – הנשים והטף. מאושרים מכולם הם הזאטוטים, שטרם הגיעו לשנת חייהם הרביעית, היוצאים למירון ל'חאלקה'.
עגלות, רכבת, סירות חמורים
בדרכן, חונות השיירות בקברי הצדיקים הפזורים על הדרך, והם אפילו פונים שכמה, להשתטח בהתעוררות מרובה על מצבת קברו של יוסף הצדיק ובניו. כשקוראים את השורות הבאות, מבינים שהמהמורות עלי אורח היו קשים בהרבה ממה שידענו עד עתה. לא רק טלטולים אינסופיים ודרכים בחזקת סכנה: בצאת העגלות משכם ומאוחר יותר מג'נין, מחכה להם קושי נוסף: מדי שנה פורצת מריבה בין עגלוני שכם לעגלוני ירושלים. עגלוני שכם תובעים לעצמם זכות חזקה על הדרכים המוליכות צפונה משכם, ואינם מוכנים לתת לעגלוני ירושלים דריסת פרסה בדרכים אלה. וכרגיל, מסתיימת המחלוקת בכך שהנוסעים מתרצים לעגלוני ירושלים, משלמים מכיסם דמי פיוס לעגלוני שכם וממשיכים בדרכם.
בג'נין מתחדשת כל הפרשה עם עגלוני ג'נין, ואחרי שניאותו גם הם לוותר במיקח השווה, מגיעה השיירה לאיטה לחיפה, שם סרים למערת אליהו, שאין כמוה מסוגלת לריפוי חולי הנפש, ומשתטחים על קברו של ר' אבדימי דמן חיפה.
למראה הים התיכון שאינו ממראות היום-יום ליהודי ירושלים, מברכים את ברכת 'עושה את הים הגדול' וכאן נפרדים מעגלוני ירושלים, הסובבים על עקבותיהם ועולים לרכבת היוצאת לצמח, בדרכה לדמשק.
השיירות ממשיכות, הפעם ברכבת הראשונה בארץ ישראל, היוצאת מחיפה לדמשק שבסוריה, כשעל אם הדרך ישנה תחנה במושבה 'צמח' שבעמק הירדן, סמוך לטבריה (כיום: סמח' הערבית); בצמח נוטשים היהודים את הרכבת, ויורדים אל שולי נהר הירדן הזורם לכיוון הכינרת. מכאן הם עושים את הדרך בסירות משוטים, במטרה להגיע במהירות אל קצה הכינרת, אחרי טבריה, משם ימשיכו שוב בעגלות ולאחר מכן על גבי חמורים, את דרכם הארוכה בואכה חלקת מחוקק ספון, ציון התנא האלוקי.
הדרך למירון לא היתה אלא שביל צר שנכבש בהר. כאן היו יקירי ירושלים ונכבדיה עולים על גבם של חמורים צנומים, שיסיעום עד מירון. משני עברי השביל ניצבים יהודים מחסידי צפת ומנשים צדקניות שבה, והם מוזגים כוסות של משקאות קרים ומשיבי נפש לעולים, השותים ומברכים: "יהי רצון שתזכו לקיים מצווה זו לעולי רגל לבית מקדשנו בירושלים הבנויה".
רק אז, זוכים המגיעים למירון עצמה ולגולת הכותרת של המסע כולו – ההילולא, הנערכת ברוב עם וברוב עמים, שכן גם צ'רקסים ודרוזים לוקחים חלק בשמחה. את ההילולא לא נרבה לתאר, שכן נאמר כבר: "מי שלא ראה את שמחת רשב"י במירון, לא ראה שמחה מימיו!". (הרב יקותיאל יהודה גנזל)
הרי לנו קטעים נרחבים מתוך התיאור:
"צריך אתה לידע, כי באותם הימים היה ריחן של מצות טריות, שהיו יוצאות מתנורו של ר' חיים טלית'ניק (רבי חיים קופרשמיד ז"ל, מיקירי ירושלים של מעלה, כונה 'טלית'ניק' על שום היותו ראשון בתעשיית הטליתות בירושלים – י.י.ג.), ברחוב 'היהודים' בירושלים העתיקה, נדחה והולך מפני אותו ריח הררי-גלילי, שהיו מביאות עמהן, לסמטאות שבין החומות, המודעות שהיו מדביקים בימים שבין פורים לפסח, בפתחי בתי כנסת ובתי מדרש, ולהבדיל, בדלתות המקוואות ובתי המרחץ. בזו הלשון:
'בשורה טובה!
'הנני לבשר בזה ליקירי קרתא קדישא, כי בעזה"י עלה בידינו להתקשר גם השנה עם בעלי עגלות הגונים, המוכנים לנסוע מירושלים לחיפה במיקח השווה עם אחב"י, המשתוקקים לעלות ולהשתטח על קבר רשב"י זיע"א, בהילולא רבה דל"ג בעומר, ולבקר גם בשאר מקומות הקדושים וקברי התנאים והאמוראים בעיה"ק צפת"ו וטבריה ת"ו. המקומות בצמצום גדול וכל הזריז נשכר'.
"נקיי הדעת שבעיר הקודש, היו נמנים על חבורות קיימות מימים ימימה, העולות מדי שנה בשנה בצוותא אל ההילולא. היתה חבורת חסידי 'קרלין' והיתה חבורת חסידי ברסלב. היו מתפללי בית הכנסת של ר' נישי ב"ק (החסיד והנגיד הרוז'ינאי, רבי ניסן בק ז"ל – י.י.ג.) והיו חסידי סאנדז (צאנז) שבבתי הונגרין ובחצרו של ר' מנדל ראנד, ועוד כהנה וכהנה, חבורות של יהודים אשכנזיים וספרדיים, היוצאים בצוותא ובעסק גדול, בדרך הקשה העולה למירון, מדי שנה בשנה".
לקראת היציאה לדרך היתה התכונה רבה. נשים צדקניות היו כובשות מלפפונים חמוצים בכדי חרס גדולים, צידה לדרך ולהילולא, אלו היו נטענים יחד עם חלות אפויות היטב, למען יהיו כשרות לאכילה, חבילות חלבה, בקבוקי עראק חריף. הכל נארז והוכן לנסיעה הגדולה.
המשא נטען על עגלות הרתומות לסוסים צנומים. על גביו עולים גם הנוסעים עצמם, ובעגלות מיוחדות – הנשים והטף. מאושרים מכולם הם הזאטוטים, שטרם הגיעו לשנת חייהם הרביעית, היוצאים למירון ל'חאלקה'.
עגלות, רכבת, סירות חמורים
בדרכן, חונות השיירות בקברי הצדיקים הפזורים על הדרך, והם אפילו פונים שכמה, להשתטח בהתעוררות מרובה על מצבת קברו של יוסף הצדיק ובניו. כשקוראים את השורות הבאות, מבינים שהמהמורות עלי אורח היו קשים בהרבה ממה שידענו עד עתה. לא רק טלטולים אינסופיים ודרכים בחזקת סכנה: בצאת העגלות משכם ומאוחר יותר מג'נין, מחכה להם קושי נוסף: מדי שנה פורצת מריבה בין עגלוני שכם לעגלוני ירושלים. עגלוני שכם תובעים לעצמם זכות חזקה על הדרכים המוליכות צפונה משכם, ואינם מוכנים לתת לעגלוני ירושלים דריסת פרסה בדרכים אלה. וכרגיל, מסתיימת המחלוקת בכך שהנוסעים מתרצים לעגלוני ירושלים, משלמים מכיסם דמי פיוס לעגלוני שכם וממשיכים בדרכם.
בג'נין מתחדשת כל הפרשה עם עגלוני ג'נין, ואחרי שניאותו גם הם לוותר במיקח השווה, מגיעה השיירה לאיטה לחיפה, שם סרים למערת אליהו, שאין כמוה מסוגלת לריפוי חולי הנפש, ומשתטחים על קברו של ר' אבדימי דמן חיפה.
למראה הים התיכון שאינו ממראות היום-יום ליהודי ירושלים, מברכים את ברכת 'עושה את הים הגדול' וכאן נפרדים מעגלוני ירושלים, הסובבים על עקבותיהם ועולים לרכבת היוצאת לצמח, בדרכה לדמשק.
השיירות ממשיכות, הפעם ברכבת הראשונה בארץ ישראל, היוצאת מחיפה לדמשק שבסוריה, כשעל אם הדרך ישנה תחנה במושבה 'צמח' שבעמק הירדן, סמוך לטבריה (כיום: סמח' הערבית); בצמח נוטשים היהודים את הרכבת, ויורדים אל שולי נהר הירדן הזורם לכיוון הכינרת. מכאן הם עושים את הדרך בסירות משוטים, במטרה להגיע במהירות אל קצה הכינרת, אחרי טבריה, משם ימשיכו שוב בעגלות ולאחר מכן על גבי חמורים, את דרכם הארוכה בואכה חלקת מחוקק ספון, ציון התנא האלוקי.
הדרך למירון לא היתה אלא שביל צר שנכבש בהר. כאן היו יקירי ירושלים ונכבדיה עולים על גבם של חמורים צנומים, שיסיעום עד מירון. משני עברי השביל ניצבים יהודים מחסידי צפת ומנשים צדקניות שבה, והם מוזגים כוסות של משקאות קרים ומשיבי נפש לעולים, השותים ומברכים: "יהי רצון שתזכו לקיים מצווה זו לעולי רגל לבית מקדשנו בירושלים הבנויה".
רק אז, זוכים המגיעים למירון עצמה ולגולת הכותרת של המסע כולו – ההילולא, הנערכת ברוב עם וברוב עמים, שכן גם צ'רקסים ודרוזים לוקחים חלק בשמחה. את ההילולא לא נרבה לתאר, שכן נאמר כבר: "מי שלא ראה את שמחת רשב"י במירון, לא ראה שמחה מימיו!". (הרב יקותיאל יהודה גנזל)