תנן במס' אבות (פ"ב מי"ג) : "ר' שמעון אומר הווי זהיר בק"ש ובתפילה..." -
ולכאו' תמוה: א) פרקי אבות, ידועים כ"מילי דחסידותא", ומה הקשר של משנה זו- שבפשטות הנה הלכתית ולא מדברים שלפנים משורת הדין, ("חסידותא")?
עי' בתפארת ישראל שביאר וז"ל:
"
הוי זהיר בקרית שמע ובתפלה: אינו ר"ל שיקרא ק"ש ויתפלל, או שלא יעבור עונתן, דזה חיוב גמור הוא, ומכילתן רק מחסידות ידבר [כב"ק ד"ל ע"א]. אבל הזהיר, דמדהן חוב גמור, והאדם אומרם כמה פעמים ביום, לכן מצוי שלא יכוון בהן היטב, לכן הזהיר כאן התנא שיזהר אדם לכוון בהן מאוד. ק"ש מפני שיש בה החזרת אדם לעצמו כל עקרי אמונתינו הקדושה, דהיינו בפרשה ראשונה אמונת יחוד השם ב"ה ואהבתו ויראתו ולימוד התורה, והיינו חיוביו להקב"ה. ופרשה שנייה אית בה אמונת תורה משמים ושמירת מצותיה כדפתח והיה אם שמוע תשמע אשר אנכי מצוה. וגם אמונת השגחה בשכר ועונש בעה"ז, וגם רמז על שכר ועונש עה"ב וכדמסיים למען ירבו ימיכם כימי השמים על הארץ, והרי זה א"א רק בעה"ב, ור"ל רק למען זה תעשו מצותי, ולא עבור עוה"ז. פרשה ג' אזהרה יתירה לבלי להתעות אחר פתויי יצ"ה בתאות או במחשבות אפיקורסים וכמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם היינו יצ"ה ואחרי עיניכם היינו מחשבות תועות שכל חטאי העולם ע"י ב' אלו יהיו. ומדכל הנך שבפרשיות הללו הם עקריים לזרע ישראל וחיוביו בעולם, צונו הקב"ה לחזור עליהם בכל יום. ואם אעפ"כ יאמרם אדם בלי כוונה, הרי כל אמירתו לחנם. וכ"כ בתפלה, מלבד שבכולן מדבר אל המלך כמ"ש ברוך אתה וכו' ואיך יעיז פניו להיות אז אין פיו ולבו שוין, גם בל"ז היאך יוכל לחשוב שיקבל ה' תפלתו, אם לא התחנן כן לפניו בהכנעה יתירה, ותחת זה היו מחשבותיו עפים בכל זויות סכלותיו ותעתועיו, ואפשר גם בדברי עבירה, ואיך לא יתבושש לומר בסוף תפלתו לפני יודע מחשבות יהיו לרצון וכו' והגיון לבי, ומה ישיב אם יענהו ה' בגערה, מה הגית עתה בלבבך. ולכן אמרו חז"ל אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים נפשו בכפו, נפשו היינו המחשבות, בכפו היינו שישגיח עליהן יפה שלא יתעו ושלא תשכח לפני מי אתה עומד, שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים:
