יש כוח תיקון בייסורים מכוח עצם היותם - וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים וגו' (ו, ה)

[אור חדש]

וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל, אשר מצרים מעבידים אותם, ואזכור את בריתי (ו, ה)
לאחר המלים "שמעתי את נאקת בני ישראל", מדוע צריך הפסוק להוסיף עוד ולהדגיש "אשר מצרים מעבידים אותם"? הרי ברור מאליו (על פי כל מהלך הפרשה) באיזו נאקה מדובר, ושהגורם לכך הוא עבדות מצרים (ודבר לא היה חסר אילו נכתב רק "שמעתי את נאקת בני ישראל" בלי התוספת "אשר מצרים מעבידים אותם").

הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין בספרו אמרי דעת, מסביר תוספת זו ("אשר מצרים מעבידים אותם") על פי הגמרא במסכת ברכות ה ע"א, אומרת הגמרא ש"ייסורים ממרקים עוונותיו של אדם". ומובאים שם בגמרא שני מקורות לכך: המקור האחד, הוא לימוד בקל וחומר, מדין "שן ועין" האמור בעבד (עבד שפגע בו אדונו באחד מאבריו, כגון שינו או עינו, יוצא לחירות מעבדותו): אם עבד יוצא לחירות לאחר שנפגע רק באבר אחד, קל וחומר שגדול כוח הייסורים, שפוגעים ומייסרים את האדם בכללותו;

והמקור השני הוא מכך, שהתורה משתמשת במילה "ברית" גם ביחס לייסורים וגם ביחס למליחת בשר [ביסורים – לאחר תיאורי הקללות בספר דברים, נאמר "אלה דברי הברית"; ובמליחת בשר הקרבנות – נאמר בפרשת ויקרא, פרק ב', "ולא תשבית מלח ברית"], ומכאן יש ללמוד על מכנה משותף ביניהם: כשם שמליחת בשר מתקנת אותו ומכשירה אותו, כך ייסורים ממרקים עוונותיו של אדם, כלומר, מתקנים אותו ומעלים אותו (לימוד זה מבוסס על מידה בתורה הנקראת "גזירה שווה – אם בשני עניינים שונים מופיעה מילה שווה, הדבר מלמד על קשר בין שני העניינים; ואף כאן, המילה "ברית" משמשת בשני עניינים, ולמדים מכך). עד כאן דברי הגמרא.

והנה, בין שני המקורות הללו יש הבדל: אם תועלת הייסורים נלמדת רק מדין "שן ועין" של עבד, נמצא שייסורים ממרקים ומתקנים רק אם המתייסר מבין שמקור הייסורים הוא בקב"ה, ויודע לתת להם את משמעותם הנכונה (שהרי גם ב"שן ועין", עבד ייצא לחירות רק אם הוא מבין שהאדון פגע בו; כי אם בעיניו של העבד הדבר קרה במקרה, והוא לא תובע את שחרורו בבית דין, הוא יישאר בעבדותו); לעומת זאת, המקור השני ("ברית – ברית" ממלח) מוסיף ומלמד שיש כוח תיקון בייסורים מכוח עצם מציאות היותם, גם אם האדם אינו יודע לייחס להם את המשמעות הנכונה (כשם שהמלח מתקן את הבשר במציאות, גם אם נפל בדרך אקראית לחלוטין).

וזהו שמדגיש הכתוב בענייננו (בהוספה "אשר מצרים מעבידים אותם"): למרות שנאקת בני ישראל נובעת מכך ש"מצרים מעבידים אותם", דהיינו, בני ישראל מצדם מייחסים את מקור הייסורים למצרים ורואים בם את מקור הצרה (כלשון הפסוק: "נאקת בני ישראל – אשר מצרים מעבידים אותם") ואינם יודעים לתת לייסורים את מלוא המשמעות המתקנת, כתיקון משמיים; על אף זאת יועילו להם הייסורים, ומדוע? ממשיך הכתוב, "ואזכור את בריתי" – המילה "ברית", שמלמדת כמבואר לעיל שיש כוח תיקון בייסורים מכוח עצם מציאותם, גם אם האדם אינו יודע לתת להם את מלוא משמעותם.

[ויש להעיר, שלפי זה יש גם הסבר נוסף לשאלה בהערה הקודמת, מה מדגיש הכתוב באומרו "וגם": גם זעקה כזו, שאין הזועק מבין את עומק סיבת הייסורים, נשמעת לפני הקב"ה].