הקפת שדה ע"י צורות הפתח - שאלה למעשה - חלק ב

הגדרת ההיקף הנצרך לשדה שבתוך העיר: נחזור לענייננו, האם מועיל לדעת הרמב"ם להקיף את השדה שבתוך העיר בצורות הפתח ללא עומד מרובה; מקום הספק כאן הוא כיצד להגדיר את הנושא, שהרי כל מקורות הדין של הקפת מקום בצוה"פ, הם לגבי שיירה שחנתה בבקעה (לפירוש תוס' והרשב"א), ד' קונדסין בבקעה (לא לביאור הר"ח), וצוה"פ בפתח המבוי - עוסקים רק בהיקף החיצוני שמיועד להגדיר היכן מקום רשות היחיד המותרת בטלטול; אך לא דנו במקרה שבתוך העיר ישנו שטח האסור בטלטול וממילא אוסר גם את הטלטול בעיר הפרוצה אליו בלי הפרדה - שמצד אחד ניתן לומר שהנידון זהה, שכפי שהיקף העיר מפריד אותה מרה"ר והכרמלית שסביבה - כך גם מפריד אותה מהכרמלית שבתוכה, אך אפשר גם לומר שאף שההיקף החיצוני יוצר שֵם רשות היחיד, אך הקפת השדה שבתוך העיר אינה מיועדת להגדיר את העיר כרשות היחיד אלא רק להפריד בינה ובין המקום האסור בטלטול, ויתכן שבזה גם הרמב"ם מודה שניתן להקיף רק בצוה"פ בלי עומד מרובה.

בספר ארחות רבינו (עירובין ג') כתב שהוראת החזו"א לגבי השדות שבתוך בני ברק היתה "שיעשה סביב כל אחת צורת הפתח מד׳ רוחותיה" - אך אין ראיה שכוונתו שמועיל גם לדעת הרמב"ם, ושמא דבריו רק בדעת רוב הראשונים שאם מועיל היקף העיר בד' צוה"פ - פשוט שמועיל להקיף את השדה בד' צוה"פ כדי שלא תאסור את העיר, דמאי שנא.

וכך גם ראיתי בהערות דירשו (על המשנ"ב שנ"ח 30) שנחת לחילוק זה, שהרי בשו"ע כתב שלכו"ע להיתר טלטול בבקעה שאין בה דיורין לא די בצוה"פ - וביאר דהיינו דוקא כשבאים להקיפו בכדי להתיר את הטלטול בתוך ההיקף, אבל כאן שההיקף נעשה לשם מחיצה בין העיר לקרפף - הרי זה כמו מחיצה רביעית של שטח העיר, ולכן יכול לגדור בצורת הפתח מכל הד' רוחות. אמנם, עדיין יש לי מקום קל לפקפק שדברים אלו נכונים רק בשיטת הרא"ש, שבעקרון עיר ניתרת בצוה"פ מד' רוחות, וקמ"ל שלהִפרדות העיר מהקרפף שבתוכה גם די בד' צוה"פ - ולא דנים את הקרפף כ'מקום שאין בו דיורין' המצריך גם מחיצות, אלא הוא חלק מהעיר כי סוף סוף לא מתירים את הטלטול בו אלא רק נפרדים ממנו, אבל לדעת הרמב"ם שגם עיר צריכה כמה מחיצות - עדיין אין הוכחה מוחלטת שהתרת קרפף עוד יותר טובה מהתרת העיר עצמה, ואולי כפי שהפרדת העיר מהכרמלית שסביבה צ"ל גם עם מחיצות - ה"ה התרת העיר מפני הכרמלית שבתוכה.

הבדל במטרת צוה"פ: יסוד זה שיש הבדל במטרת צוה"פ מבואר בתוס' (עירובין י"א. ד"ה אילימא) בשם הריצב"א, שבכך יישב מדוע לא הסתפקו בצוה"פ מד' כיוונים אלא הצריכו פסי ביראות כדי להתיר לבהמות לשתות מהבאר, וכן הצריכו דוקא מחיצות לשיירה שחנתה בבקעה, וביאר שכל שהתירו בגמ' ד' צוה"פ ע"י קונדסין הוא רק לכלאים, אבל כדי להתיר לטלטל בשבת הצריכו שתי צוה"פ שנמצאות בין מחיצות [כמבוי מפולש] "דב' מחיצות לענין שבת הוי כד' מחיצות לענין כלאים - דבכלאים אין חילוק בין ב' לד'"; יותר מבואר בריטב"א (עירובין י"א.) "ובכלאים לא שייכי ד' מחיצות דבמחיצה אחת די שנעשית צורת הפתח כגדר - זה סומך מכאן וזה סומך מכאן... וגם לענין שבת כשאמרנו שנוהג או אינו נוהג - לא דברנו אלא לענין מחיצה אחת ובשאר הרוחות עומדין, או שהוא עומד כפרוץ" - הרי ששונה תפקיד צוה"פ בין שבת ובין כלאים; ביאר המקדש דוד (זרעים ו' ד"ה אמרינן בעירובין) את החילוק בין שבת לכלאים לדעת הריצב"א המצריך בשבת לפחות שתי מחיצות, וכתב שלשבת צריך להפוך את המקום לרה"י באמצעות היקף מחיצות סביב, והיקף מחיצות צריך לכלול לפחות שתי מחיצות שלמות ולא די בהיקף של צוה"פ; אבל כדי להפריד בין הכרם לזרעים לא צריך שהזרעים יהיו ברשות אחרת מהגפנים אלא די במחיצה מפרידה בין הכרם והזרעים "לא בעינן מקום בפ"ע שיהא מוקף מחיצות מכל צד - רק בין זרעים לכרם בעינן מחיצה, וכשיש כרם רק מצד אחד - בעינן גדר רק מצד אחד", אך אין צורך שיהיה מקום בפני עצמו המוקף מחיצות "א"כ אין כל מחיצה שייכת להשניה" וכל מחיצה נידונה לעצמה, וממילא יכול להפריד בין הכרמים והזרעים בד' צוה"פ מכל כיוון בלא מחיצות "בכלאים לא שייך זה הדין דעכ"פ בעינן ב' מחיצות" [אמנם סיים בסוגרים "אבל הדין של פרוץ מרובה על העומד דשייך אף במחיצה אחת - איכא אף בכלאים", ולא זכיתי להבין את כוונתו].

מטרת צוה"פ בהפרדת הכלאים: המקור שממנו למדו שתתכן מהות אחרת לצורת פתח היא הגמ' שהובאה לעיל שהתירו להקיף את הכרם בד' קונדסין כדי להתיר לזרוע מעבר לצוה"פ, ולמסקנת הגמ' היתר זה כולל אפילו שימוש בצוה"פ שעשאה מן הצד [אם רחבה פחות מי' אמות]; וכך בפשטות הבין החזו"א שהתיר להפריד בין המינים בכלאי זרעים באמצעות צוה"פ למרות שסוף סוף המינים נראים מעורבבים, כי סבר שצוה"פ יוצרת הפרדה בין המינים, כמ"ש להדיא שבכלאים צריכים הבדלה בין המינים (חזו"א כלאים י"א ח' בשם תוס') "בכלאים בעינן רק מחיצה מבדלת שלא יהא ערבוב, והכל תלוי במראית העין" - וממילא אם החזו"א התיר להפריד ביניהם בצוה"פ הרי שסבר שהיא יוצרת הפרדה, וכ"כ להדיא (חזו"א עירובין ע' י"ד) "אע"ג דלענין כלאים משמע דאף אם עושה צו"ה באויר [=בלא חיבור למחיצה] מהני לענין שמותר מכאן לנטוע גפנים ומכאן לזרוע - שאני כלאים שא"צ יחוד רשות אלא מחיצה מבדלת, אבל לענין שבת דצריך שם רה"י מוקף וגדור מכל רוח, צריך לחול על הפרצה הנשארת שם פתח של כניסה ויציאה של רשות המוקף [=ולכן צוה"פ צ"ל צמודה לדופן]". הרי להבנת החזו"א מצאנו מקור בגמ' שמגדיר שצוה"פ לכלאים מיועדת רק להפריד ולא ליצור רשות, ולפ"ז הרי מפורש בגמ' שהתירו בצוה"פ מכל הרוחות, ואם הקפת הקרפף שבתוך העיר נחשבת רק כהפרדה מאיסור ולא כהגדרת רשות - אזי יש מקור מהגמ' שמועיל להקיף בצוה"פ ללא מחיצות; מעניין לציין שמצאנו בחזו"א חילוק בין כלאי הכרם וכלאי זרעים - שבכלאי זרעים די שיהיה היכר שאינם מעורבבים, משא"כ בכלאי הכרם אינם מעורבבים ועם זאת הצריכו הפרדה, שכתב (כלאים י"ב כ"ד) לגבי זריעה בכותל "...דבכלאי זרעים כל דאיכא היכירא לאו כלאים הוא שהרי זריעה שתי מותר לזרוע ערב, וריש תור מתיר, וה"ה כותל זקוף והמישור שלמטה איכא היכירא, אבל בכלאי הכרם לעולם הכרם ניכר לעצמו [=ועם זאת (י.ש.)] וצריך להרחיק מן הכרם - גם כה"ג אסור".

הסתייגות החזו"א מהיתר כלאים רק בצוה"פ: אמנם, החזו"א (דיני כלאים ה', כ"ח) המליץ שאם מפריד בצורת הפתח בין מיני הזרעים או בין הזרעים לכרם - נכון להוסיף ולהרחיק ביניהם את שיעור ההרחקה שמן התורה [בכלאי זרעים - טפח, ובכלאי הכרם - ששה טפחים] "הזורע שני מיני קטניות או תבואה [לאו דוקא, ה"ה גפנים וכן זרעים]: אף שעושה צורת הפתח, נכון להחמיר שיהיו רחוקים מין זה ממין זה ששה טפחים אם אפשר" - ולענ"ד מה שהסתייג מהיתר זה והצריך עכ"פ הרחקה שמועילה מן התורה הוא כי סוף סוף עדיין ניכרת ערבוביא בין המינים כי אין זו מחיצה מלאה [ולא נראה שהסתייג מההיתר כי היתר צוה"פ לכלאים לא נזכר ברמב"ם, שהרי נראה שלדעת החזו"א הרמב"ם לא ביאר את הסוגיא כהבנת הר"ח, כמש"כ בעמ' ד]; בעניין היתר קרפף - הרי הנידון הוא בדרבנן, ואין צורך להסתייג מההקפה בצוה"פ.

מנחת שלמה - צוה"פ רק מגדירה רשות: אמנם, רוח אחרת עם המנחת שלמה (א' ל"ו) שכתב שההיתרים להפריד בין המינים על ידי צוה"פ [וכן ההיתר להפריד באמצעות פי תקרה יורד וסותם ובאמצעות חצר קטנה וגדולה] נאמרו בחז"ל רק לענין כלאי הכרם ולא בכלאי זרעים, ואילו ההיתרים של מֵישר, ערוגה וראש תור - נאמרו רק לגבי כלאי זרעים ולא בכלאי הכרם, וביאר שהם נושאים שונים, שבכלאי הכרם עיקר ההקפדה היא שלא לזרוע תבואה וירקות במקום שיש עליו שֵם כרם, ולכן צוה"פ [וכן פי תקרה וחצר גדולה וקטנה] מגדירה את רשות הכרם שאסור לזרוע בה [וכן מוכח בתוס' עירובין צ"ב: ד"ה גפנים, שאינו מועיל לזרוע במרחק שלש אמות מהכרם או באמצעות ראש תור למרות שאינם נראים כמעורבים (וצל"ע שלכאורה מפורש ברש"י ב"ב י"ט: ותוס' ב"ב י"ט. שכלאים בכרם גם אסורים משום ערבוביא)], ואילו בכלאי זרעים עיקר ההקפדה היא שלא יהיו נראים כמעורבים [כמפורש בכלאים ג' ה' "שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין", ולכן מועילה זריעת מינים שונים כשהם מקורבים על ידי היתר של ראש תור כי ניכר שאינם מעורבים יחד], ולכן לא תועיל זריעה משני עברי צורת הפתח כי אין היא ממחישה את ההפרדה; ולאור ביאורו המנח"ש הסביר שמה שהחזו"א הסתייג מהיתר צוה"פ ולכן הצריך להרחיק בין הכרם ובין הזרעים ובין זרעים וזרעים את שיעור הרחקה המועיל מן התורה - היה כי סבר שלדעת הרמב"ם אין לטלטל בהיקף על סמך צורת הפתח כשהפרוץ מרובה על העומד - וממילא לדבריו, החזו"א הבין בדעת הרמב"ם שלא די בצוה"פ ללא מחיצות גם בהרחקה בין כלאי זרעים, שהיא הפרדה בעלמא; אמנם המנחת שלמה עצמו פקפק על חומרת החזו"א כי מוכח מהראשונים שאין צורך בהרחקה נוספת של הזרעים משני עברי החוט [ואף לענין שבת רבו המתירים]. אמנם, לעיל הבאתי מהמקדש דוד שגם לכלאי הכרם די בצוה"פ בלי מחיצות כי יש צורך רק בהפרדה ואין צורך להגדיר רשות שאסור לזרוע בה (דלא כמנחת שלמה).

קדמון הסובר שצוה"פ מועילה לכלאי זרעים: מצאתי שלהדיא כתב אחד הקדמונים (קובץ שיטות קמאי עירובין י"א. בשם רבו של הרוקח) שצוה"פ מועילה בכלאי זרעים "במתיחת זמורה עם צורת הפתח דברי הכל מצלת בכלאים ואין חוששין ליניקה", אם כי הוא תמה הכיצד, אבל פשוט לו שכך מבואר בגמ' לגבי כלאי זרעים, והוא כהבנת החזו"א ודלא כמנחת שלמה.

השמטת הרמב"ם להיתר צוה"פ: עוד נקודה שדורשת העמקה היא מדוע הרמב"ם השמיט את היתר צוה"פ בהלכות כלאים, אף שלכאורה היתרו מפורש בגמרא, ויש כמה אופנים שניתן לבאר זאת: א'- יתכן שהרמב"ם כלל לא העמיד את הגמ' בד' צוה"פ, אלא כהבנת הר"ח שהקיף במחיצות של עומד מרובה, וכ"כ הבה"ל (ס"ב ד"ה כשכל) בהבנת רב האי שהוא מקור פירוש הרי"ף ש'צורת הפתח שעשאה מן הצד' מדובר כשהיא בסוף הכותל, ומכיון שהוא פירוש לגמ' זו - הרי שהבין רב האי שיש מחיצה גמורה עד צוה"פ שבזוית, וממילא לא מדובר כשהקיף את הכלאים בצוה"פ בלבד, וכ"כ בשם הרשב"א שהרי"ף הולך בשיטת ר"ח וממילא גם הרמב"ם כך סובר כי מפרש 'צורת הפתח שעשאה מן הצד' כפירוש הרי"ף [וראיתי שמביאים שאכן בדפוסי הגמרא 'דקדוקי סופרים' אכן מופיעים קטעי נוסח בלי המילים "צורת הפתח", אך חיפשתי שם ולא מצאתי]. ב'- ביאר רעק"א (בהגהות על הרמב"ם) שיתכן שהרמב"ם לא חידש מאומה בהשמטה, אלא סמך על הכללים שכבר כתב שצוה"פ לשבת ברוחב יותר מי' צריכה עומד מרובה באותה רוח, אלא שבכלאים הרי די במחיצה אחת וממילא אינה פסולה בפרוץ מרובה על העומד כפי שגם כלפי שבת מועיל צוה"פ בפרוץ מרובה ויותר מי' במחיצה אחת בלבד, ולכן הרמב"ם לא הוצרך להביא דין זה "ומה דלא הביא הך דינא דבכלאים קי״ל דמהני צוה״פ ביתר מי׳ ופרוץ מרובה על העומד - י״ל דבכלאים ל״ש פרוץ מרובה על העומד כיון דבמחיצה אחת ג״כ מהני, ובכה״ג לגבי מחיצה אחת גם בשבת מהני פרוץ מרובה על העומד ויותר מי׳" [וסיים שלדינא למסקנת הפוסקים - דלא כרמב"ם]. ג'- הגרשז"א במנחת שלמה (סי' ל"ו) לא ייחס חשיבות להשמטת הרמב"ם כי הרי כל הפוסקים הביא גמ' זו להלכה בהיתר צוה"פ בכלאים "אין אני חושב כלל שחשש להשמטת הרמב"ם דין צוה"פ בכלאים כיון שאף אחד מהראשונים לא כתב לדחות גמרא מפורשת זו מהלכה", והוסיף שהיתר צוה"פ בכלאים הוא ק"ו משבת, שיתכן שמה שהרמב"ם החמיר להצריך עומד מרובה בצוה"פ היא רק חומרא דרבנן לענין שבת "וכיון שכן כ"ש דמהני מן התורה לענין כלאים" שהרי כלאים קלים משבת במה שהתירו בהם צוה"פ מן הצד [אמנם להבנתו מה שהחזו"א הצריך שיעור הרחקה מן התורה בכלאים כי חשש לרמב"ם שהצריך עומד מרובה לצוה"פ יותר מי' - וממילא לדבריו, החזו"א הבין שהרמב"ם לא הסתפק בצוה"פ גם בהרחקה בין כלאי זרעים, שהיא הפרדה בעלמא]. ד'- הגרח"ק זצ"ל מצא ראיה שהרמב"ם התיר להפריד בצוה"פ בין זרעים שונים - ששנינו (כלאים ב' ח') "וסומך [=חיטה מכאן ושעורה מכאן] לבור ולניר ולגפה", וכ"פ הרמב"ם (כלאים ג' ט"ו) "היה בין שני המינים בור או ניר או גפה... הרי זה מותר לסמוך המין האחד לצד אחד מאלו והמין האחר לצד השני הואיל ואחד מכל אלו מבדיל ביניהן הרי הן נראים מובדלין זה מזה", וביאר בפיה"מ לרמב"ם שגפה היא 'שער המגולה' - ולמד מכאן בדרך אמונה (צה"ל קל"ז) להיתר צוה"פ בכלאי זרעים לדעת הרמב"ם; אמנם זו אכן גירסת פיה"מ הנדפס, אבל בגירסת הרב קפאח כתב "גפה - שער הקרפף, והוא מן ויגיפו הדלתות", וממילא אין מכאן ראיה שלדעת הרמב"ם התירו להפריד בין המינים בצוה"פ.

סיכום עמדת הרמב"ם לגבי צוה"פ בהפרדה בין זרעים: נמצאנו למדים: א'- להבנת החזו"א בדעת הרמב"ם - צורת הפתח מועילה מעיקר הדין כדי להפריד בכלאי זרעים כמו בכלאי הכרם, ובפשטות ההיתר הוא אף בד' הרוחות כמפורש בגמ', וסיבת ההבדל בינה ובין צוה"פ רגילה לשבת שהרמב"ם הצריך בה לפחות שתי מחיצות של עומ"ר - כי בכלאים מטרת צוה"פ רק להפריד מהאיסור, ולפ"ז יש מקום לומר שבהקפת קרפף שבתוך העיר - יועיל היקף שכולו צוה"פ אף לדעת הרמב"ם. ב'- אמנם, לדעת המשנ"ב הרמב"ם כלל לא סבר בכלאים היתר בצוה"פ כי ביאר את הגמ' כביאור הר"ח; וגם לדעת המנחת שלמה היתר צוה"פ מתייחס רק לכלאי הכרם - שהוא נידון של הגדרת רשות הכרם, ולא לכלאי זרעים - שהוא נידון של הפרדת איסור - וממילא לדעת שניהם אין ראיה שהרמב"ם יתיר להקיף את הקרפף רק בצוה"פ [ואין גם הוכחה הפוכה], וסוף סוף גם החזו"א הסתייג מהיתר זה שהמליץ להרחיק שיעור הרחקה המועיל מן התורה [ולא ברור מה היה טעמו]. ג'- ויש שהבינו שהרמב"ם כלל לא סובר היתר של צוה"פ בכלאים וממילא איננו יודעים האם הוא היה מיקל יותר בהקפת קרפף.

נסיון להוכיח מרוח רביעית של מבוי: יש להעיר (הערת הרב מנחם מושקוביץ) שלכו"ע מועילה צוה"פ ברוח רביעית של העיר, אף שלאחר שיש כבר ג' מחיצות העיר נחשבת כרשות היחיד לכו"ע, וממילא תפקיד צוה"פ אז רק להפריד את העיר מרה"ר והכרמלית שבחוץ - אך לענ"ד אין זו הוכחה כי לאחר שחז"ל קבעו שצריכים לסגור גם את הרוח הרביעית בצוה"פ [כשרוחב הפתח יותר מי' אמות] - כך היא קביעת הרשות, וממילא צוה"פ קובעת רשות ולא מפרידה מאיסור.

עיקר ההלכה איננה כרמב"ם: מכל מקום, להלכה, בהלכות שבת השו"ע הביא את דעת הרמב"ם כדעה שניה, וגם המשנ"ב (שס"ב נ"ט) כתב שנכון לחוש דברי הרמב"ם - אך דבר ידוע הוא שלהלכה למעשה בכל מקום שלא מתאפשר להוסיף מחיצות - מתירים לטלטל; ובהלכות כלאים אף שכתב החזו"א (כלאים י"א ח') להיתר ללא פקפוק "נקטינן לדינא שאם הקיף את השדה מד' רוחות בצו"ה אפילו יתר מעשר מותר לסמוך לה מין אחר כמו שסומכין כנגד הפרוץ בעומ"ר, בין בכה"כ ובין בכלאי זרעים" [וכתב להקל בצוה"פ מן הצד, והסתפק בצוה"פ שאינה צמודה לדופן], אבל בקיצור הדינים כתב שעכ"פ נכון להרחיק את הכלאים כשיעור ההרחקה המועיל מן התורה - הרי שלא סמך על צוה"פ באופן מוחלט כלפי איסור תורה, אך כלפי איסור דרבנן סמך עליה, וממילא הנידון של הקפת הקרפף הוא בודאי נידון דרבנן שבו אין לפקפק על כשרות צורת הפתח.

סיכום עיקר המאמר:

א'- רקע – בעיר אלעד יש שטח סלעי של כ-50 דונם שאינו ראוי לשימוש יומיומי. כדי שלא יכשלו בטלטול בשביל העובר בו - הוחלט להציב צורות הפתח בין השבין ובין הקרפף, והשאלה האם היקף כזה מועיל אפילו לשיטת הרמב"ם הדורש שבהיקף עיר יהיו לפחות שתי רוחות שהעומד שבהן "מרובה על הפרוץ".

ב'- מקורות האיסור – מבואר בגמ' ששדה זרועה ושטח מוצף במים שאינם ראויים לשימוש בשטח מעל "בית סאתיים" אוסרים בטלטול, אך ניתן לחלק את השטח, או להקיפו, או להופכו לשטח שמשתמשים בו.

ג'- ד' קונדסין בכלאים – מבואר בגמ' שהתירו להקיף כרם כדי שיוכלו לזרוע בסמוך לה, וכן להקיף את הבקעה כדי שיטלטלו שם - באמצעות צוה"פ מכל הכיוונים: ריש לקיש מתיר גם לשבת, ורבי יוחנן התיר רק לכלאים, אך למסקנא הויכוח רק לגבי צוה"פ מן הצד, ואילו צוה"פ כתקנה מועילה לכו"ע, ונמצא שצוה"פ מועילה מכל הרוחות אף ללא מחיצות ממשיות.

ד'- מחלוקת הראשונים: רוב הראשונים (תוס', רא"ש, רשב"א) – חילקו שבמקום שיש דיורין אפשר להקיף רק בצוה"פ, משא"כ בשיירה בבקעה אין דיורין ולכן צריך מחיצות, וכך סתם השו"ע; לרמב"ם – כדי להתיר צוה"פ בפתח יותר מי' אמות - צריכים שתהיינה שם מחיצות של עומד מרובה על הפרוץ - וכך הביא השו"ע כדעה שניה; כתב המגיד משנה - שמודה הרמב"ם שא"צ מחיצות ברוח ג' וד'.

ה'- חילוק "הגדרת רשות" לעומת "הפרדה מאיסור" – לפי הריטב"א, הריצב"א והמקדש-דוד, שבת דורשת יצירת "רשות היחיד", וכ"כ החזו"א - ואז חל על הפרצה הנשארת שם פתח של כניסה ויציאה של רשות המוקפת, בעוד בכלאים מסתפקים במחיצה המבדילה בין המינים השונים, וכ"כ החזו"א; מכאן ייתכן שגם הרמב"ם יסכים לצוה"פ כל עוד מטרתה רק להפריד בין שטח האסור לעיר.

ו'- חילוק בין כלאי הכרם לכלאי זרעים – היתר ד' קונדסין מבואר בגמ' כלפי כלאי הכרם, ולהבנת הגרשז"א דוקא לכלאי הכרם ששם צוה"פ מגדירה את מקום הכרם שאסור לזרוע בו משא"כ אינו מועיל צוה"פ לכלאי זרעים - ששם צריך שיהא ניכר שאין תערובת מינים; לחזו"א - גם בכרם צוה"פ מבדילה בינה ובין הזרעים, וה"ה צוה"פ מועילה בכלאי זרעים, וכ"כ מפרש קדמון - וממילא מוכח שצוה"פ יוצרת הפרדה אמיתית בין המינים; לפי הבנתו סביר שיועיל להקיף את הקרפף בצוה"פ כדי להפרידו מהעיר שלא יאסור עליה; אמנם, החזו"א הסתייג מעט מהיתר צוה"פ לכלאים, והצריך להשאיר שיעור הרחקה המועיל מן התורה, אך כלפי היתר קרפף אין צורך בזה כי הוא נידון דרבנן.

ז'- מה הרמב"ם עושה בסוגיית ד' קונדסין? את סוגיית ד' קונדסין הרמב"ם השמיט, ונחלקו מדוע: בה"ל - הרמב"ם פירש כהבנת הר"ח (עפ"י הירושלמי) שהסוגיא כלל לא עסקה בצוה"פ אלא בהיקף שבו העומד מרובה, ולכן השמיט לגמרי את צוה"פ בכלאים; לרעק"א הרמב"ם פשוט סמך על הכללים שכתב במקום אחר; למנחת שלמה (סי' ל"ו) גמרא זו מוסכמת להלכה ולא סביר שהרמב"ם הסתייג ממנה, ויתכן שהצריך מחיצות רק מפני חומרא בשבת, ולא בכלאים [אלא שסבר שהחזו"א הבין שהרמב"ם לא הסתפק בצוה"פ גם בהרחקה בין כלאי זרעים, שהיא הפרדה בעלמא].

ח'- לגבי השדה באלעד – אם רואים בהיקף השדה "הפרדה" בלבד – אפשר להקל בצוה"פ מכל צד אפילו לשיטת הרמב"ם - ומסתבר שכך הבין החזו"א; אם הפרדת הקרפף גם נחשבת כחלק מיצירת הרשות - יש מקום לחשוש שהרמב"ם יצריך שתי מחיצות, אך אין הוכחה לסברא זו, ובודאי שאינה עיקרית להלכה למעשה.