מהות הפעולה דמלאכת שבת ובדיני מלאכה שאינה צריכה לגופה ודבר שאינו מתכוון

איתא בגמ' כתובות ה, ב. ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח


ויש לעיין בדעת ר' יהודה מה נשתנה בזה שמקלקל.

ולהבין זה יש להקדים שורש עניין איסור מלאכה שהוא מהכתוב 'תשבות', היינו שנאסר לשנות את המציאות של העולם.


בלקו"ש לפרשת בחוקותי ח''ז שיחה ב' מביא על הפסוק "והשבתי חיה רעה מן הארץ" נאמר בתורת כהנים "ר' יהודה אומר מעבירם מן העולם. ר' שמעון אומר משביתן שלא יזוקו, וכן הוא אומר מזמור שיר ליום השבת למשבית מזיקין מן העולם, משביתן שלא יזיקו וכן הוא אומר וגר זאב עם כבש כו'".


ומקשה שצריך להבין מהו הראיה מ"מזמור שיר ליום השבת" שהכוונה בשביתה היא שלא יזיקו ולא משביתם לגמרי?


ומקדים ביאור הראגאטשאווער שר' יהודה ור' שמעון אזלי לשיטתייהו. שר' יהודה סובר שרק ביטול במציאות נקרא ביטול, ולכן לגבי ביעור חמץ אומר "אין ביעור חמץ אלא שריפה". ורבי שמעון סובר שגם ביטול הצורה נקרא ביטול, ולכן לגבי חמץ אומר "אף מפרר וזורה לרוח".


וצריך לומר שהם חולקים בפירוש הלשון 'שביתה',


א. במה מתבטא שהושבת הדבר

ב. עד כמה מוכרחים לעשות כדי לקיים את השביתה (ועיין בקובץ שיעורים ח''ב סי' כ''ג בהחילוק בין מצוות שבפעולה ומצוות שהתוצאה)


(ועל דרך זה חולקים בנוגע למלאכה שאינה צריכה לגופה, ודבר שאינו מתכוון, שרבי שמעון פוטר ורבי יהודה מחייב, משום שרבי יהודה סובר שאף שחסר ב"צורת" וכוונת המלאכה, מכל מקום עצם המלאכה נמצאת ולכן חייב. ואילו רבי שמעון סובר שמפני שחסר בצורת המלאכה אינו חייב).


וממשיך ומבאר

שלדעת רבי יהודה, שפירוש "והשבתי חיה רעה מן הארץ" הוא מעבירן מן העולם, צריך לומר שהפירוש "וגר זאב עם כבש" הוא שיהיו ב' תקופות ובתקופה הראשונה ישביתן שלא יזיקו ובתקופה השניה יעבירם מן העולם.


ולה''ק בשיחה:

לכן רבי יהודה, הסובר ש"שביתה" היא ביטול המציאות, מבאר ש"והשבתי חיה רעה..." פירושו ש"מעבירם מן העולם". ואילו רבי שמעון, שלדעתו גם ביטול הצורה נקרא "שביתה", סובר, ש"משביתן שלא יזיקו", כי גם זה נחשב ל"והשבתי".


ועיין עוד בזה בבלתי מוגה בשיחות וישלח, י''ט כסלו וש''פ וישב תש''ל שמאריך לבאר עניין ביטול המציאות שעל ידי המלאכה וההיפך על ידי השביתה.


ובהערה 10 מביא ע''ז:

להעיר משהיוה"א רפ"ב: "אף שהטבע זה במים ג"כ נברא ומחודש יש מאין". שכוונתו (בפשטות*) ב"הטבע הזה", היא למ"ש לפנ"ז שם "ונגרים במורד כדרכם וטבעם". ועל טבע זה הוא היינו אומר, שהוא "נברא ומחודש יש מאין" בריאה נוספת על בריאת המים עצמם (שלכן, מצד עצם מהות המים אינו מושלל שיהיו נצבים כחומה מכיון שהטבע מה שהם נגרים (היפך נצבים כחומה) הוא דבר נוסף עליהם – ובמילא, הפלא שבקי"ס אינו כהפלא שבהבריאה יש מאין).


ולהעיר מד"ה נתת ליראיך תרצ"ג (נדפס בסה"מ תשי"א) פ"ב ואילך.



ובשוה''ג מביא ע''ז;

וב"פלח הרמון" (להרר"ה מפאריטש) וירא (נב, ג) - מפרש באו"א.


והנה במאמר ד''ה פתח אליהו תשט''ו מבאר עניין הטבע וזל''ה


והענין הוא, דמבואר בהדרושים (סה"מ תרע"ח שם ס"ע פח ואילך. תרח"צ שם ע' קסז ואילך.

בסה"מ תרע"ח שם – ג' הפירושים דלקמן בפנים. ומקשר זה עם הפירוש דטבע הוא מלשון טביעה, כדלקמן ס"ו. ובסה"מ תרח"צ שם – ה' פירושים) דבטבע כמה פירושים.


דבשו"ת חכם צבי (סימן י''ח) איתא, דשם טבע הוא שם חדש שחידשו חכמים האחרונים. דכיון שהכל (גם הטבע) הוא מאתו ית', הרי גם הטבע הוא נס. אלא שנסים אלו הם תמיד, נסים רצופים.


ויש אומרים (כ"ה הלשון בסה"מ תרע"ח שם.) שטבע הוא מלשון מטבע. דאיתא במשנה (סנהדרין פ"ד מ"ה (לז, א).) אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו.


ובתניא (פי"ט (כד, ב).) איתא, דטבע הוא שם המושאל לכל דבר שאינו ע"פ טעם ודעת.


ועפ''ז צ''ל שלפי כל ביאור בלשון טבע, יש הסבר אחר למהות עניין השביתה לכאורה.


דלהחכם צבי המלאכה היא הפסקת הניסים רצופים באופן בו הם היו, היינו שמשנה את האופן בו הניסים רצופים היו ללא התערבותו, ואילו שביתה היא לאפשר ל'ניסים רצופים' להיות עפ''י הסדר שקבע הקב''ה בעולמו ללא התעסקות היהודי


ואילו להביאור השני המלאכה היא בזה שמה שעושה יעשה באופן אחר מאחרים, היינו שלא יהיה דומה ל'מטבעות הקודמים' והמעשה המלאכה עשה שזה יראה באופן אחר


ואילו עפ''י ביאור המובא בתניא המלאכה שינתה שהדבר לא יהיה שלא עפ''י טעם ודעת אלא שיתערב כאן הטו''ד.


ובזה מביא שלפי רבי יהודה ביטול המציאות הוא הנקרא שביתה ולפי רבי שמעון גם ביטול הצורה נקרא שביתה.


והנ''ל במלאכה שא''צ לגופה (ונתבאר ברש''י שבת לא, ב, שבת צג, ב, חגיגה י, א, שנח לו אילו לא נעשתה מלאכה זו מוסיף דאי''ז מלאכת מחשבת דבזה יש לעיין בתוס' רי''ד שבחגיגה שם. אבל בתוס' ביאור באו''א, בשבת צג, ב כתבו שאינו צריך לצורך לו כיוונו במשכן במלאכה זו וכ''כ המאור שבת לח, א בדפי הרי''ף. והאריך הכפת תמרים בסוכה לג, ב לתרץ שיטת רש''י).


ביטול הצורה הוא שהמציאות נותרת ורק הציור הולך ואינו. ולפי' הנ''ל, ישנם ג' אופנים לביטול הציור הזה. להחכם צבי אף שהניסים רצופים והטבע אינם תמידים כסדרם, אעפ''כ כיון שאין זה מתוך כוונה לבטלם ונראה מצד עשיית האדם שהוא עשה רק את מעשיו הרגילים שאינם יוצרים מציאות זו, אין זו מלאכה האסורה ולא התבטלה השביתה. א''כ ציור המלאכה הוא שלילת רצף הניסים וביטול הציור של המלאכה הוא, שאף אם נשלל רצף הניסים, זה לא נעשה באופן שמדגיש את עצירת הרצף. היינו שפעולת המלאכה היא פעולה שלילית, השוללת את המשך טבע העולם.


להביאור השני, שהמציאות והטבע הוא מלשון מטבע, היינו שמלאכה זה שהמציאות אינה כפי שהיה לפני זה, באותו האופן ובאותו מטבע. שינוי המטבע, זהו שינוי שמבטל וגורע את השביתה. היינו שעצם מציאות השביתה היא שיהיה באותו מטבע שהיה לפנ''ז, א''כ ציור המלאכה הוא פעולה חיובית לשנות המטבע, וביטול הציור של המלאכה היא שיהיה נראה שלא נעשה דבר בכדי לשנות המטבע. היינו שלא נעשתה פעולה חיובית לשנות.


אומנם לפי הביאור בתניא, אין כאן לא פעולה שלילית ולא פעולה חיובית אלא כל הכנסה הטעם ודעת היא זו שפועלת ויוצרת ציור של מלאכה.


וזהו על דרך החקירה בעניין מלאכת הוצאה שהיא מלאכה גרועה, אם המלאכה היא להחסיר במקום אחד, להכניס ולמלא מקום שני או שהמלאכה היא נוצרת משניהם יחד. וראה במידות לחקר ההלכה להר' עמיאל ד-ט. אפיקי ים ח"ב ד-ח ד"ה והנלע"ד.


בהע' 18 השיחה מחלק בין דבר שאינו מתכוון למלאכה שאין צריכה לגופה.


בדבר שאינו מתכוון, שלא שייך כלל חיוב במלאכה כזו, ולכן לומדים מכאן בבניין אב לכל התורה כולה.


אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה, מכיוון שהמלאכה נעשתה עם ציור של מלאכה, במקום שעליו נאמר תשבות, היינו במלאכת שבת, אין בזה חיוב, מה שאין כן במקום בו לא נאמר תשבות, כלומר בכל התורה כולה, אי אפשר לחדש שאין בזה חיוב.

ועיין עוד בזה בשוה''ג ובהע' 19)


בשיחה ישנה השוואה בין דבר שאינו מתכוון לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה לעניין הציור של המלאכה, שבשניהם אין ציור של מלאכה. אומנם החילוק ביניהם אם אפשר לעשות בניין אב לכל התורה כולה. בדבר שאינו מתכוון אפשר ואילו במלאכה שאינה צריכה לגופה אי אפשר. כלומר, שללא הלשון 'תשבות', בדבר שאינו מתכוון אין עשייה ואילו במלאכה שאינה צריכה לגופה ישנה עשייה. ולכן בכל התורה כולה מובן בפשטות שדבר שאינו מתכוון אין בו איסור, אבל במלאכה שאינה צריכה לגופה אי אפשר לחדש חידוש כזה. אמנם, במלאכת שבת מכיוון שהחיוב הוא 'תשבות', גם מלאכה שאינה צריכה לגופה אין בה חיוב.


המורם מהאמור לעיל, שמצד החיוב של 'תשבות' גם פעולה חיובית של עשיית מלאכה, אינה בגדר מלאכה שיש בה איסור. כלומר, לא רק דבר שאינו מתכוון אין בו ציור של מלאכה, אלא אפי' מלאכה שאין צריך לגופה, גם בה, על אף שהיא מעשה ממש, לא נאמר לגביה דין 'תשבות'. וכמו שמדייק בלקו''ש חכ''ח שלח בעניין מקושש עצים לש''ש נתכוון, ואולי אפשר לבאר דברי המהרש''א עפ''י הנ''ל).


אמנם מהחילוק שהעלה בלקו"ש בין דבר שאינו מתכוון למלאכה שאין צריך לגופה, משמע, שמלאכה היא בדווקא עשיה חיובית של שינוי במציאות העולם ועיין עוד בלקו''ש ח''ד לפרשת תצא בדיוק ה'אינו מתכוון').


והדברים עולים בקנה אחד עם שנים מהביאורים בגדר טבע שהובא מד''ה פתח אליהו תשט''ו, לפי ההסברה במושג טבע שהובא מתניא, שהטבע הוא כל דבר שאינו עפ''י טעם ודעת, השינוי של מציאות זו והכנסתם של טעם ודעת בבריאה, היא שינוי המציאות והיא הנקראת מלאכה. וכן לפי ההסברה שמלאכה היא פעולה חיובית, ניתן להביא את החילוק בין דבר שאינו מתכוון למלאכה שאין צריך לגופה.


ובשוה''ג הביא דברי הפנ''י שבת מד, שלפי יתכן ולא קיים היסוד הנ''ל ויתכן שמלאכה היא אף בפעולה שלילית. ואף בלקו"ש שולל את הדברים בהערה זו, הרי בהערה הבאה, מקבל אותם.


ולפי דבריו הקדושים בגוף שיחה זו דווקא לההסברה ששינוי טבע העולם הוא פעולה חיובית, ניתן להסביר שמלאכה היא פעולה חיובית.


וצריך להעמיק בזה עוד, שלכאורה מצד השינוי שנעשה במציאות העולם, אין הפרש בין דבר שאינו מתכוון למלאכה שאין צריך לגופה. וצריך לומר שלמעשה האדם יש משמעות ביצירת השינוי בעולם, כפי שמאריך בבלתי מוגה וישלח תש''ל. והשלמת הביאור בזה עיין בשערי יושר שער ג' פכ''ה.


והמורם מהאמור שדווקא בהצטרף המלאכה באופן מסויים (חיובי או שלילי) יחד עם פעולת היהודי באופן מסויים דווקא, נעשית מלאכה עליה נאמר 'תשבות'.

ויומתק לפי ביאור בלקו''ש לפרשת ויקהל חל''ו בעניין מלאכת מבעיר, שדווקא המלאכה שעל ידה נעשה דירה בתחתונים היא זו שנאסרה בשבת.

ומכאן אולי אפשר לומר שיוצא בעומק יותר שלאינו יהודי אין שייכות במלאכת שבת כלל, כיון שמעשהו לא פועל דירה בתחתונים.