ראיתי בספר ברית הלוי להגרי"א גרייבסקי (מערכה ג סוף סי' א) שסיפר:
ואדכרנא מלתא במו"מ שהיה לי עם הגאון הגדול מוהר"ח ברלין ז"ל, ושאלני היכן מוזכר דין של מצוות צריכות כוונה בשו"ע, והשבתיו בהלכות ק"ש, ושאלני א"כ מאי טעמא האחיר השו"ע כ"כ ולא הקדים על מצות ציצית ותפילין. והשבתיו כי במצוות שמברכין...
ספק מעניין ששמעתי בזמנו, ומה שנראה לענ"ד לפשוט.
אברך צעיר הלך לשמוע דרשה מפי רבו בשעת רעוא דרעוין. הדרשה התארכה והתארכה, ולבנתיים אשתו שראתה כי הזמן חולף, חששה שמא בעלה ישמע הבדלה אצל הרבי. אי לכך, נכנסה לשכנתה לשמוע שם הבדלה, תוך שהיא עושה תנאי, על הצד שבעלה לא עשה עדיין הבדלה הרי שאינה רוצה...
בשו"ע (תפ"ט ס"ד) "מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך אינו יכול לחזור ולמנות בברכה, אבל קודם בין השמשות כיון שאין זמן ספירה אין בכך כלום".
והק' הט"ז (סק"ז) אמאי אינו יכול להמשיך לספור הא אכתי לא נתכוין כלל לצאת יד"ח דכל...
תמיהה רבתי, ומש"כ הראשו' שכן נהנה, לכאו' אי"ז אלא פטור בדין "צריכות כוונה", אך לא איפה של"ח שעשה המעשה???
שמעתי הקושייא מהאון המופלג ר' עקיבא מדלוב שליט"א.
שמעתי מאאמו"ר שליט"א ליישב בזה עפי"ד הרמב"ם בכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שכ"א באמת רוצה ויצרו מונעו ואחר הכפייה סר היצה"ר, אך זה תליא...
במנ"ח כתב דאי נימא דמצווה דתשביתו הוי מצווה בשב ואל תעשה, א"כ אי"צ כוונה.
והגר"נ נבנצאל שליט"א הביא מהחובת הלבבות דבעינן כוונה במצוות שביתה בשבת, והרי התם ודאי דהוי שב ואל תעשה, ומבואר דאף מצווה דשוא"ת בעינן כוונה.
ובאמת שסברת המנ"ח צריכה ביאור, מאי שנא אי הוי שוא"ת או קום ועשה לענין דין הכוונה.
בכל איסור וחיוב על פי התורה, יש שתי מרכיבים א' כוונה ב' מעשה.
כמו שנאמר "וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן" דהיינו שיש דרך שזו הכוונה, ויש מעשה.
ומפני מה ה' חפץ במעשה ולמה לא תועיל הכוונה בלבד ולמה לא ידבק בבורא אך על ידי כוונה אומר...
האם הכלל שמצוות אינם צריכות כוונה אינו מוגבל, ואפילו חילוני המופקע מתורה ומצוות באופן הכי רחוק ששיך, אם יקיים מצוה בלי כוונה מהני, או דלמא שצריך שידע שיש בורא ויש תורה ומצוות ואז כשעושה בלי כוונה מהני.
קשה דמשמע רק ביום מנוחתנו לא תהיה צרה הא בשאר ימים ח"ו וכו' וכידוע מאסת"ר
(ז אוה"ח ריש ואתחנן זוהר וישלח קסט.) שיש לפרש ולפרט בתפי' (זה עצמו צ"ב, אך זה נושא בפנ"ע).
יש לי ביאור. אך אשמח לשמוע איך הבנתם עד עתה.
כתב הנצי"ב בספר העמק דבר (במדבר פרק טו פסוק לט) וז"ל: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לימדנו בזה מעשה המצות שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין עכ"פ שהוא מצוה ועושה. ולאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל. אין בעשייתו נחשב למעשה וזהו אחרי לבבכם. ופי' בגמ' ברכות פ"א זו מינות...
מי שמתפלל בבין הזמנים בבגד ים, לכאורה לא יד"ח לפי הגר"ח שצריך לכוין בברכה הראשונה כעומד בפני המלך ולעיכובא
ובבגדי ים ודאי אינו נחשב לעומד בפני המלך. והמציאות סותרת את מחשבתו
מה היא עבודה שבלב??? >>> מהו עיון תפילה??? >>> מהי כוונה בפרוש המלות ומה הכוונה שעומד לפני ה'??? >>> האם לכל אדם שמתפלל יש ידיעה כהה שהוא בתפילה??? >>> מה הדין מי ששכח רצה בברכת המזון??? >>> מי שדבר באמצע התפילה האם חוזר??? >>> מה יעשה מי שהתעורר בשאלה באמצע התפילה??? >>> האם כשכוון רק בסוף ברכת...
איתא בגמ' כתובות ה, ב. ואם תימצי לומר לדם הוא צריך ופתח ממילא קאתי הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר או הלכה כרבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור ואם תימצי לומר הלכה כר' יהודה מקלקל הוא אצל הפתח או מתקן הוא אצל הפתח
ויש לעיין בדעת ר' יהודה מה נשתנה בזה שמקלקל.
ולהבין זה יש להקדים שורש עניין...
הייתי היום בבית כנסת שאמרו את התהילים כולם ביחד - את כל הפרק, וזה גרם לי להתעורר ולחשוב
מהו הענין להגיד תהילים אחר התפילה פסוק אחר פסוק, בדר"כ זה רק גורם לאיבוד בריכוז..
עניין התפילה כבר נודע בשער בת רבים שהוא כעמידה לפני ה', והמתפלל צריך שיכוון ליבו לקדש הקדשים, ואף נוסח התפילה בלשון אתה שמשמעותה נוכח, והמתפלל אסור לעבור בד"א כי שכינה כנגדו, והמתפלל צריך שיפסע ג' פסיעות לאחוריו כעבד הנפטר מרבו, ועוד רבות כהנה שכולם משמעות א' להם התפילה היא כדבר איש אל רעהו...
א) רש״י: אדנות וגדולה.
ב) רמב״ם: שופט על הכל.
ג) אבן עזרא: מלך.
ד) ספורנו: נצחי.
ה) רמב״ן, טור, ב״י: תקיף ואמיץ אשר לו היכולת.
ו) רלב״ג: ממנו תושפע המציאות בהנהגה מתוקנת.
ז) הכתב והקבלה: עומד נוכח כל אחד להשגיח עליו.
כיצד עדיף לכווין?