פת שחרית ע"י אכילת תמר

הנה אי' בגמ' (ב"מ קז:) "והסיר ה' ממך כל חולי' וכו' רבי אלעזר אמר זו מרה תניא נמי הכי מחלה זו מרה ולמה נקרא שמה מחלה שהיא מחלה כל גופו של אדם. דבר אחר 'מחלה' ש'שמונים ושלשה' חלאים תלוין במרה, וכולן פת שחרית במלח וקיתון של מים מבבטלתן"

ולאחר מכן אי' בגמ' י"ג דברים ומעלות שנאמרו בפת שחרית מצלת מן החמה ומן הצינה וכו' וכו' עוד האריכה הגמ' שם בחשיבות פת שחרית בכך שאף אם שישים איש ירוצו לא ישיגו את האדם שאכל פת שחרית, ועוד יעויי"ש.

בטור (או"ח סי' קנ"ה) כתב שקודם שילך לביהמ"ד 'יכול' לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו כדאמרינן בעלמא כדטעים בר בי רב ועייל לכלה, וז"ל "וטוב שירגיל בו כדאמרינן שמונים ושלשה וכו' ומצוה להנהיג עצמו במדה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו כדי שיהא בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה".

והנה במרדכי נשאל שיעורו של פת שחרית מהו ומתי זמנה והשיב בזה"ל "דע שאנו לא נהגנו בה כל עיקר ואין רבותנו רגילין בה מפני ששמענו שפת שחרית אינה בה אלא בתבואה הרחוקה מן הישוב ולא שמעה קול תרנגולת ולא קול מושכין באניות, והרגילין בה צריכין לאכלה תדיר בכל יום, על כן נמנעים החכמים ממנה דא"א לעמוד עמה" ע"כ. אולם כבר עמד ע"כ המג"א (שם סק"ג) וכתב שאין אלו אלא דברי נביאות, ובגמ' לא משמע כן. והוסיף "ולולי דמסתפינא הייתי אומר שהשומע שמע וטעה דאמרי' בשבת דפותה הוי דלא שמע קול וכו' כמו שכתבתי לעיל, והוא סבר דפירוש זה קאי על פיתא כלומר פת שחרית". כמו כן בט"ז (סק"א) אחר הביאו דברי המרדכי כתב שמי שלא נותן לבו לפרטים אלו ומקיים הדברים כפשוטן לא הפסיד כלום. ויעויין עוד בזה בתשו' חכם צבי (סי' ט"ו).

כן הוא בשו"ע שפסק (שם ס"ב) "קודם שילך לביהמ"ד יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו וטוב שירגיל בו".

ויש לדקדק בלשון הפוסקים שכתבו "יוכל" לאכול וכו' ומשמע שאין בכך חיוב כלל רק יכול לנהוג כן, רק ביאור הדבר הוא דהנה בסי' קנ"ז הובא בטוש"ע דיני זמן קביעות סעודה ושם אי' שכשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו, ואם הוא ת"ח ועוסק בלמודו ימתין עד שעה שישית ולאחר מכן הוי כזורק אבן לחמת שאין בו תועלת כלל ועיקר, ובתנאי שלא טעם מידי בצפרא, אך אם טעם בבוקר פסק משנ"ב (שם סק"ה) דלא הוי כזורק אבן לחמת. והוסיף שמ"מ נראה לכתחלה לקבוע סעודה בשישית אף אם טעם מידי בצפרא, משום שכך היה דרכם לאכול פת שחרית מעט כדמצינו בגמ' סוכה 'כד טעם בר בי רב ועייל לכלה' ואפ"ה משמע בגמ' שבת שזמן סעודה הוא עד שעה שישית. דהיינו, סבר המשנ"ב שאחר התפלה אפילו קודם שהלך לביהמ"ד 'יכול' לאכול מעט מפת שחרית אך בוודאי שעד שעה שישית לת"ח ושעה רביעית סתם, יש מעלה לאכול 'סעודה' ולא 'רק' פת שחרית [וכסייעתא לדבר יעויין בנו"כ בטור ושו"ע בסי' קנ"ז ולא הוזכר בדבריהם כלל מעניין פת שחרית [מלבד הפמ"ג שנסתפק בסי' קנ"ה אם יוצא בפת שחרית ע"י אכילת פת הבאה בכיסנין ויעויין לקמן בזה] אלא רק הנהגות טובות והליכות אכילה יעויי"ש] ואם כנים הדברים, נמצינו למדים שיש מעלת פת שחרית שאותה יכול ואף ראוי לאכול קודם שילך לביהמ"ד, ובנוסף יש סעודת שחרית שהיא עד שעה ו' לת"ח.

ואמנם לא מצאתי רבים מהפוסקים שנקטו כן[1], אך הדברים נפלאים למתבונן, דהנה בכף החיים (סי' קנ"ה סקכ"ג) כתב דפת שחרית היינו אכילת פת הבאה בכיסנין עם שתיית כוס קאווע, כדי שיוכל ללמוד ולא יהא אליבא ריקנא, ומשמע מפורש שאין כל שייכות בין פת שחרית דפ"ג חלאים לסעודת שחרית דעד שעה שישית. עוד מציאה נפלאה מצאתי באשל אברהם (בוטשאטש סי' קנ"ה) שנראים דבריו ממש כחידוש זה הנכתב, שיש מעלת פת שחרית שהיא אחר התפלה ויוצאים בה בכל מאכל ומשקה, ויש סעודת שחרית שזמנה עד שעה שישית, יעויין להלן.

ומשמע שכל ענין פת שחרית שלא יהא הלימוד על ליבא ריקנא, וקצת תימה ממש"כ בראשית חכמה (פט"ו משער הקדושה) דכשם שאין לאדם לאכול עד שיתפלל על מזונו, כך אין לאכול עד שיעסוק בתורה וילמד השעה הקבועה ללימודו, אמנם ביאר בכף החיים (שם) שהיינו דווקא באכילת קבע, אבל אכילת עראי כמו כזית או כביצה מפת הבאה בכיסנין "כדי שלא לישאר אליבא ריקנייא, זה יותר טוב להרגיל בו קודם לימודו כדי שיוכל להאריך זמן לימודו ולא יקוץ משום דלבו ריקנית"[2].

בין כך ובין כך, כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' ט"ז) שמי שאינו אוכל פת שחרית אינו בגדר עבריין, שלא תיקנו זאת בגדר מצוה בפני עצמה, אלא כעצה טובה והנהגה ישרה אשר יש בה סרך מצוה.

וכ"כ בשו"ת דברי שלום (ח"ד סי' ע"ד) שאין זה בגדר מצוה דרבנן, וז"ל "ומה יעשו כל אנשי שם ואנשי מעשה שמסגפים גופם יומם ולילה באכילה ושתייה עד אין סוף, וכי הם ח"ו עוברים על מצוה דרבנן" [ומביא שם עוד את דברי בעל חובות הלבבות שאין מושג של דבר הרשות, אלא או מצוה או עבירה, דכל דבר שעושה האדם צריך שיכוין לשם ה' לבוא עי"ז לקיום התורה והמצוות].

ואחר הגיענו כל זאת בס"ד, יש לדון בשאלתכם אודות ... שמקפיד עד למאד לאכול פת שחרית ודרכו לאכול בו מצות העשויות מדגן שיבולת שועל אם יוצא ידי המעלה דפת שחרית, וכמו כן אם אוכל תמרים דמיזן זייני אם יוצא בהם אם לאו, ואביא בזאת הדברים הנוגעים להלכה.

יש שסברו שעל האדם לאכול פת מה' מיני דגן דווקא, כן כתב הפרמ"ג (משב"ז סק"א) והוסיף ששיעור האכילה הוא כביצה. מקור לדבריו הביא מהא דסוכה (כו.) "עראי חוץ לסוכה, כדטעים בר בי רב ועייל לכלה" וכתבו שם הרא"ש והרשב"א שהוא בשיעור כביצה, דגבי סוכה מיקרי עראי. ומ"מ בעינן פת מה' מיני דגן ולא תבשיל. עוד הביא מש"כ בתוס' ברכות (לז: ד"ה אמר רבא) שרבנו דוד ממיץ היה שורה פתיתים במים בכדי שלא יהא צריך לברך המוציא וברכהמ"ז [שלא לאחר לתלמודו, אך הקפיד לאכול, כדי שיתחזק ראשו ויוכל לומר ההלכה] ומשמע דהוי נמי בכלל פת שחרית.

ולגבי פת הבאה בכיסנין, מבואר מדבריו שאין צריך אכילת פת המחייבת ברכת המזון דוקא, ויוצא בפהב"כ ידי מעלת פת שחרית, וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י תשובה ו') דצריך שיהא בשיעור כביצה קלופה [45 ג' לערך] אך לפי"ז לא יצא ידי פ"ש ע"י אכילת תמרים, רק במצה המוגדרת כפת מה' מיני דגן ואינה תבשיל.

אמנם רבים מהפוסקים נקטו להלכה שאין 'חיוב' בפת וכדו' אלא סגי בפחות מכן, יעויין מש"כ בעל אשל אברהם (בוטשאטש) שטעם אכילת פת שחרית "הוא מצד סדרי כחות הגופניות שלא יהא טרדא על ידיהם להנפשות וכו' וכל אכילה ושתיה שדעתו מפוייסת בה עד זמן קביעות הסעודה בזמן דת"ח היא בכלל ברכה" ובזה בא לפסוק פסקו שגם בשתיית קפה עם חלב יש המעלה של פת שחרית, כיון שיש בחלב הכוח המזין, וגם יוצא בזה ידי מעלת קיתון של מים המובאת בגמ' יחד עם מעלת פת שחרית[3] [ואף יעץ שינהגו כן הדיינים הממונים על הציבור - שלדינא אין להם לאכול בפני ג', דבשתיה זו ובאכילה ללא קביעות סעודה ליכא חששא].

עוד כתב אודות הצוקע"ר שבקפה וז"ל "שיש זכות לומר שבשתיית הקאוי הנהוגה יש בה גם כן כח הזנה וטעם כעיקר, וחלב זיין, יערות דבש הצוקר זיין, כמו שאמר הכתוב (תהלים פא) ומצור דבש אשביעך, והשביעה וזיין הוא בחינה אחת".

וכ"כ בספר כף החיים (יעויין לעיל) שכשא"א לו לאכול פת, גם קפה עם סוכר בלבד ואף בלא חלב, יש בו כדי ליישב את הלב, ולשאלתך א"ש לשיטות אלו, שיוצא ידי מעלה זו באכילת תמרים, דאי' בגמ' ברכות (יב.) דתמרים מיזן זייני[4] וכ"ש במצה דהיא מידי דאכילה ממש, ומציל עצמו עי"ז מפ"ג חלאים.

וכן כתב בספר עלי תמר (להגר"י תמר נדרים פ"ח ה"א) שנהגו כמה גדולים ות"ח בגליציה לשתות תה או קפה ואכלו תפו"א בחמאה לשם פת שחרית וז"ל "וכן נהג מורי הגאון החריף רבי פנחס יהושע בומבך וכו' וסעודה הקבועה אכלו אחרי חצות, וכן שמעתי שהיה נוהג הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל".

ומידי דברי אודות מעלת אכילת התמר, יעויין בגמ' (כתובות י:) דאי' "תמרים שחרית וערבית יפות, במנחה רעות בצהרים אין כמותן" וברש"י (ד"ה שחרית) כתב "כללא דמילתא לאחר אכילה יפות, שחרית דרכן של בני אדם בפת שחרית כדאמר בהמקבל" וכו' דהיינו שסבר רש"י ש'אחר אכילת פת שחרית' יאכל תמרים, וקצ"ע. ובוודאי במעלות רבות נתברך התמר ודכאי' שם בגמ' תמרי משחנן משבען וכו' וכבר כתב רש"י דכולן לשבח אתו.

וגבי מה דנקטה הגמ' פת 'במלח' כבר כתב בספר כף החיים (סי' קנ"ה סקכ"ג) דהיינו בפת שאין מניחין בו מלח בשעת לישה, אבל בפת שלנו שנותנין בו מלח בשעת לישה אי"צ לאכלו במלח.

ומאי דאי' בגמ' 'קיתון של מים' כתב בכף החיים שם שטוב שיהיו חמין "וכמו שנוהגין עכשיו לאכול בבוקר פת הבאה בכיסנין עם קאוי או ט"ע".

הלכך נראה שמעלה גדולה איכא בפת, אך ודאי סגי בפהב"כ עם כוס קפה וכדו', ואפי' תמרים וכדו' דמיזן זייני שפי"ד, ועולים למעלת פת שחרית.

ולסיים הדבר בברכה באנו, ממש"כ הרבי מסטרעליסק זצ"ל שתלמו"ד בגימ' פ"ת, היינו שלימוד התורה מסוגל לפרנסה כמבואר בחז"ל (ע"ז יט:) שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחים לו.

וביותר, מובא בשם הרבי רמ"מ מקאצק זצ"ל פ"ת בגימ' תלמו"ד וגם גימ' שקלי"ם, לרמז בא שכל שאינו מחסר פת שחרית מובטח לו שיהא מצליח גם בשקלים דעסקי ממון וגם בתלמוד.

עוד ע"ד הדרש, כתב החת"ס (תורת משה תליתאי פ' עקב) שהנה כל המחלות באות על ידי עוזבם את ה' ותורתו, וכולן מתבטלין ע"י 'פת במלח שחרית' דהיינו לימוד התורה בימי הנעורים והשחרות, אלא שיש לחוש פן יתגאה בתורתו, לזה אמר 'וקיתון של מים' דמה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, היינו שיהא לימוד התורה עם ענווה ולא ירום לבבו.

---

[1] בספר שלחן הטהור (סעי' א') כתב דפת שחרית היינו סעודה דס' קנ"ז, ומשום שסתם בנ"א מסיימים תפלתם בד' שעות ביום, ות"ח מסיימים בשעה שישית, לכן אוכלים סעודתם רק אז.
[2] ומסופר אודות הרבי בעל הקדושת ציון זצ"ל מבאבוב ששאל בחור ששהה בביהמ"ד אם כבר התפלל שחרית והשיב לו הלה בחיוב, המשיך ושאלו אם אכל פת שחרית והשיב בשלילה, אמר לו הרבי זצ"ל א"כ עדיין לא סיימת תפלתך, ורק אחר שאוכלים פת שחרית ומברכים ברכהמ"ז בכוונה אזי יכול האדם לומר שסיים התפלה.
[3] ובספר עלי תמר (על הירושלמי נדרים פ"ח ה"א) מביא ראיה לדברי האשל אברהם מדברי הירושלמי שם שרבי יונה אכל גבינה ושתה קיתון של מים לשם אכילת פת שחרית, הרי דלא בעינן פת דווקא, וסגי בכל דבר המזין וסועד הלב.

עוד כתב שם
[4] אלא שלפי החידוש שהזכרנו לעיל יש בכך בכדי לצאת ידי המעלה דפת שחרית, אך יש לאדם לאכול בנוסף סעודת שחרית, שאכמ"ל אי חובה היא אם לאו.