הקפת שדה ע"י צורות הפתח - שאלה למעשה - חלק א'

​

השאלה - בידוד קרפף בצוה"פ א ❋ זרעים ושטח שהוצף אוסרים את הטלטול א ❋ התרת כלאים ושבת בד' קונדסין ב ❋ הקפת שיירא שחנתה בבקעה במחיצות ב ❋ הרמב"ם הצריך תמיד כמה מחיצות ממשיות ג ❋ הרמב"ם וביאור הר"ח לד' קונדסין ד ❋ הגדרת ההיקף הנצרך לשדה שבתוך העיר ד ❋ הבדל במטרת צוה"פ ה ❋ מטרת צוה"פ בהפרדת הכלאים ו ❋ הסתייגות החזו"א מהיתר כלאים רק בצוה"פ ז ❋ מנחת שלמה - צוה"פ רק מגדירה רשות ז ❋ קדמון הסובר שצוה"פ מועילה לכלאי זרעים ח ❋ השמטת הרמב"ם להיתר צוה"פ ח ❋ סיכום עמדת הרמב"ם לגבי צוה"פ בהפרדה בין זרעים ט ❋ נסיון להוכיח מרוח רביעית של מבוי ט ❋ עיקר ההלכה איננה כרמב"ם ט ❋ סיכום עיקר המאמר י

(אייר תשפ"ה)

השאלה - בידוד קרפף בצוה"פ: במרכז העיר אלעד ישנו שטח של כחמישים דונם שמרביתו אינו ראוי להילוך ושימוש, ולכן הקיפו אותו כדי שלא יאסור את הטלטול בעיר, אלא שמכיון שבפועל נוח לאנשים לעבור דרכו חשבו להציב צורות הפתח בין השביל ובין השטח כך שהשביל יחשב כחלק מהעיר ולא כחלק מאותו שטח, וכאן נשאלת השאלה - אם כבר לא מסתמכים על המחיצות אלא על צורת הפתח, האם היקף של צורות הפתח עדיין יתיר את העיר אף לשיטת הרמב"ם שמצריך בהיקף עיר לפחות שתי רוחות שבהן במחיצה הממשית העומד מרובה על הפרוץ; יש לציין שבעיר אלעד ההיקף החיצוני מורכב כמעט כולו ממחיצות, וממילא מועיל גם לשיטת הרמב"ם.

זרעים ושטח שהוצף אוסרים את הטלטול: מתחילה יש להקדים שבגמרא (עירובין כ"ג:) מבואר ששטח זרוע בשיעור בית סאתים - אסור בטלטול, ומחיצות העיר לא מועילות לו, כי מ"מ אין דרך אדם לדור במקום זרעים "קרפף שהוא יותר מבית סאתים שהוקף לדירה: נזרע רובו - הרי הוא כגינה ואסור, נטע רובו - הרי הוא כחצר ומותר", ופירש"י "בזרעונים ביטל דירתו - דבזרעונים לא דיירי אינשי"; בשל כך גם הטלטול בעיר נאסר כי היא פרוצה למקום האסור בטלטול, והפתרונות הן לבטל ממנו את שם האיסור ע"י שימוש במקום, או להקיף את המקום לעצמו כך שלא יאסור את העיר, או להקטין אותו משיעור בית סאתים כגון ע"י חלוקתו לפָּחות מבית סאתים [בְּשביל שהולכים בו או בצוה"פ באמצעו]. עוד מבואר בגמרא (עירובין כ"ד) ששטח בית סאתים שהוצף במים שאינם ראויים לשימוש - גם נאסר כקרפף "קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה ונתמלא מים: סבור רבנן למימר כזרעים דמו ואסיר... אמר אמימר והוא דחזיין לתשמישתא, אבל לא חזיין לתשמישתא - לא", ונחלקו הראשונים האם דוקא כשעומק המים י' טפחים או אף בפחות, והאם מועיל שהמים יהיו ראויים לשתיית בהמה או שצריך דוקא ראויים לשתיית אדם. המשותף לשני מקרים אלו הוא מה ששטח זה לא ראוי לשימוש בני אדם, ומסיחים ממנו את דעתם בשל הקושי להשתמש בו [וביארתי שסיבת האיסור במקום זרעים ובוץ איננה כי אין משתמשים בהם בפועל, אלא כי מתייחסים אליהם כמקום בפני עצמו שאינו בטל לעיר, וכשדנים אותם בפני עצמם - נאסרים כי בפועל אינם מקום דירה ומסיחם מהם את הדעת] - ואכן י"ל ששטח זה שבאלעד אינו ראוי לשימוש בשל סלעים, הפרשי גובה, וקוצים - ובפועל אין בו שום שימוש, ויש להקיף אותו כדי שלא יאסור על העיר.

התרת כלאים ושבת בד' קונדסין: עוד מבואר בעירובין (י"א.) "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ארבע קונדיסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם... ואמר ריש לקיש כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת, רבי יוחנן אמר לכלאים התירו לו לענין שבת לא התירו לו, במאי עסקינן אילימא מן הצד? והאמר רב חסדא צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום, אלא על גבן, ובמאי אילימא בעשר - בהא לימא רבי יוחנן בשבת לא? אלא לאו ביתר מעשר, לא לעולם בעשר ומן הצד"; כלומר, התירו להקיף את הכרם בד' צוה"פ כדי להתיר לזרוע מעבר לצוה"פ, וכן התירו להקיף שטח בד' צורות הפתח בלי מחיצות כדי להתיר לטלטל בו, אך אם זו צוה"פ העשויה מן הצד [כלומר, כשהחוט בצד העמוד ולא מעליו] הקילו רק לגבי כלאים אם רוחבה פחות מי' אמות, ולא הקילו לטלטל שם בשבת.

הקפת שיירא שחנתה בבקעה במחיצות: שנינו בעירובין (ט"ו:) "שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה כלי בהמה - מטלטלין בתוכה, ובלבד שיהא גדר גבוה עשרה טפחים ולא יהו פירצות יתרות על הבנין", וביארו תוס' (עירובין י"א. ד"ה אילימא) והרא"ש (עירובין א' י"ג) מדוע בשיירא הצריכו מחיצה ולא אמרו שיבנו צוה"פ מד' רוחות: א'- מהחשש שהגמלים יפילו את צוה"פ [והוסיף הרא"ש שהגבהת צוה"פ מפני הגמלים תגרום גם שבקל תפול ברוח], ב'- "בשיירא אין להתיר כמו בחצר שמוקף לדירה", והבהיר הרא"ש שהיתר צוה"פ אמור רק בחצר ומבוי שיש בו דיורין "אבל בבקעה דלית בה דיורין לא שריא", ומ"מ במקום שיש בו דיורין ניתן גם להקיף בד' צוה"פ (כדעת תוס', הרא"ש, והרשב"א י"א. [שכתב רק את התירוץ הראשון ולא את השני!]), וכתירוץ זה סתם השו"ע (שס"ב י') "ואפי' לא נעץ אלא ארבע קונדיסין בארבע רוחות ועשה צורת פתח על גביהן - מותר, והני מילי בחצר ומבוי שיש בהם דיורין, אבל בבקעה לא מהני כשכל הרוחות על ידי צורת פתח". את החילוק בין מקום שיש או שאין בו דיורין הסביר הגרי"ז קרויזר ב'תפארת יעקב' שבמקום שיש בו דיורי קבע - הדרך להכנס לעיר מכל רוח, משא"כ במקום עראי הדרך לפתוח רק פתח אחד.

הרמב"ם הצריך תמיד כמה מחיצות ממשיות: אמנם, הרמב"ם (שבת ט"ז ט"ז) לא חילק בין מקום דיורין ומקום שאינו דיורין והתיר את המחיצה שיש לה צוה"פ בפרצות שהן יותר מי' אמות - רק בתנאי שהעומד מרובה במחיצות: "כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה... ואם היה לפרצה זו צורת פתח אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד", ודעתו הובאה בהמשך השו"ע "ולהרמב"ם אין צורת הפתח מועיל לפרצה יותר מעשר אלא אם כן עומד מרובה על הפרוץ"; ביאר המגיד משנה שהרמב"ם הבין שפרצה יותר מי' עם צוה"פ שווה לפתח י' בלא צוה"פ - שמועיל רק כשהעומד מרובה, ולמד כן מדברי רב יוסף (עירובין י"א) "חצר שרובה פתחים וחלונות [=צורת הפתח בפרוץ מרובה] אינה ניתרת בצורת הפתח, מאי טעמא? הואיל ויותר מעשר אוסר במבוי ופרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר - מה יותר מעשר האוסר במבוי אינו ניתר בצורת הפתח, אף פרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר אינו ניתר בצורת הפתח" - ולא סבר כדחיית הגמ' שמדובר רק בצוה"פ שאינן עשויות כתקנן 'פתחי שימאי', שהרי רבי יוחנן אמר לגבי מה שהתירו להקיף את הבקעה בד' קונדסין "לכלאים התירו לו, לענין שבת לא התירו לו", ורק לגבי מבוי התירו במשנה (עירובין ב'.) בצוה"פ בלבד אף בפתח יותר מי' "אם יש לו צורת הפתח - אף על פי שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט" כי מבוי קל יותר, שהרי ניתר בקורה בעלמא.

מכאן למדו גם שהרמב"ם מודה ברוח ג' שמועיל להשתמש בצוה"פ אף כשהפרוץ מרובה, שכתב (שבת י"ז ג') "והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן" - ואפילו מפולש לרה"ר מכאן ומכאן (מ"מ, וכ"פ המג"א שס"ב י"ז והמשנ"ב שס"ב נ"ח).

נמצא שכשמקיפים מקום שאין בו דיורין לכו"ע ניתן להשתמש בצוה"פ רק באם העומד מרובה על הפרוץ, וכשמקיפים מקום שיש בו דיורין - לדעת רוב הראשונים מותר להקיף גם בצוה"פ מכל הרוחות בלי עומד מרובה, והרמב"ם מחמיר להתיר בצוה"פ ברוחב יותר מי' אמות רק באם באותן רוחות העומד מרובה על הפרוץ - בשתי הרוחות הראשונות; השו"ע סתם להיתר כדעה הראשונה, ואת דעת הרמב"ם הביא באחרונה.

הרמב"ם וביאור הר"ח לד' קונדסין: הבה"ל (שס"ב י' ד"ה ולהרמב"ם, וד"ה כשכל הרוחות) כתב שא"צ לומר שהרמב"ם סבר כרבי יוחנן שרק לכלאים התירו בד' קונדסין ולא לשבת (כביאור המ"מ), כי הרמב"ם סבר כביאורו של הר"ח שפירש שמדובר כשהעומד מרובה על הפרוץ: "ובין אלו קונדסין קנים זה אצל זה בפחות מג' טפחים כדי שתהיה כמו מחיצה, ומתח זמורה עליהן בשביל שלא יושממו ויפלו - זולתי מקום הפתח", ואכן הרמב"ם גם לא הזכיר כלל היתר של הפרדה בין מיני כלאים באמצעות צוה"פ אף שהיתרו מוסכם בגמ' זו - ומוכח שהבין אחרת את כוונת הגמ', כלומר כהבנת הר"ח שכלל לא מדובר בצוה"פ.

אמנם, נראה שהחזו"א (כלאים י"א ח') הבין אחרת מהבה"ל את דעת הרמב"ם, שהקשה על ביאורו של הרמב"ם (כדעת הרי"ף) שהפסול של 'צורת הפתח מן הצד' אמור כשצוה"פ עשויה כתקנה בקנה מעל העמודים, אלא שצוה"פ לא נמצאת באמצע הכותל אלא בקצה הרוח בצמוד לרוח הניצבת , והקשה החזו"א שהרי כשנעץ ד' קונדסין בד' הזויות התירו בכלאים ובעירובין אף ש"לעולם הוא מן הצד" - הרי שהבין שהרמב"ם פירש שהתירו שם בצוה"פ ממש, ולא כביאור הר"ח שמדובר בעומד מרובה ולא בצוה"פ [ואכן ידוע שהחזו"א התנגד להסתמך על ספרי הראשונים שהתגלו מחדש]. בשולי הדברים, הרשב"א (עירובין י"א.) כתב שביאור הר"ח נובע מהירושלמי (כלאים ד' ב'), שעל הגמ' של ד' קונדסין הוסיף "והיה נוטל אעין וסותם דוקרנין וסותם עד שמיעטן פחות מעשר, אמר כזה כן מחיצת שבת", אך סבר הרשב"א שבבבלי לא משמע כך [כי לשון 'מן הצד' אינה מיושבת, והיאך היא קרויה 'צורת הפתח', וכך מורה הלשון 'ומתח זמורה בין אילן לאילן', וכשאמרו שנעץ ד' קונדסין לא משמע שעשה יותר].