בס"ד
עש"ק יתרו קבלת התורה תשפ"ו
פרשת השבוע עוסקת במעמד המכונן ביותר בתולדות עמנו, 'מעמד הר סיני', כל תכלית היציאה ממצרים לא הייתה אלא לשם כך כמש"כ "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה" לא היה זה מאורע של התגלות גרידא, אלא תהליך ארוך של הכנה, היטהרות, הצבת גבולות והכנת הכלי שיהיה ראוי לקבלת דבר ה', ימים קודם המעמד נצטוו ישראל להתקדש, לפרוש ולהתכונן, ואף ההר עצמו נתקדש ונאסר במגע, עד שנסתלקה השכינה ממנו.
על הפסוק "במשוך היובל המה יעלו בהר" (יט,יג) מביא רש״י בשם המדרש חידוש מופלא 'ושופר של אילו של יצחק היה', לא שופר סתמי, אלא קרן האיל מעקידת יצחק.
ודבר זה צריך ביאור גדול, מה מיוחד בשופר זה שנבחר לבשר על סיום ההתגלות?
כדי לעמוד על עומק הדבר, יש להקדים יסוד גדול שביאר הגאון רבי יצחק בלאזר זצ״ל בסיפור עקידת יצחק.
לאחר שאברהם אבינו עומד בניסיון הגדול מכל, עוקד את בנו יחידו על גבי המזבח, הוא שומע קול מן השמים, "אל תשלח ידך אל הנער... כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"
והנה, בשלב זה מסתיים הדיבור. אין ברכות, אין הבטחות, אין תוספת. רק "עתה ידעתי".
יכול היה אברהם בשלב זה לרדת מן ההר, לחבק את יצחק, להודות על שעמד בניסיון, ולשוב לחיי השגרה, ניסיון היה - ונגמר, והדרגה הושגה.
אך לא כך נהג אברהם אבינו, הוא מחפש איך להמשיך, איך להנציח את הדרגה שהושגה, הוא מסרב לראות בניסיון מאורע חולף, אם לא באמצעות בנו, אז באמצעות קרבן אחר. הוא מחפש ומוצא איל נאחז בסבך, ומקריב אותו קרבן לה' תחת בנו. רק אז, לאחר המעשה הנוסף, פונה אליו מלאך ה' שנית ומברך אותו בברכות שאין להן קץ, ברכת הזרע, הברכה לדורות, והשפעת הקדושה על כל העולם.
ומדוע לא ניתנו הברכות מיד לאחר ניסון העקידה? מבאר ר' איצל'ה, משום שהברכה איננה על עצם העמידה בניסיון, אלא על היחס לניסיון לאחר שהוא מסתיים. האם האדם רואה בו מאורע חד־פעמי, פסגה רגעית, או שהוא מבקש לשאת את מדרגתו עמו אל תוך חייו.
רק כאשר אברהם הוכיח שאינו מוכן לחזור לאחור, שאינו מוותר על מדרגתו, שהוא מחפש כיצד להמשיך להתעלות ולהחזיק באהבת ה' גם לאחר סיום הניסיון, אזי נעשה הוא כלי לברכה הקיימת לדורות.
כאן המקום לצטט את 'השמעתתא' בהקדמה מה שהביא מספר העיקרים וז"ל ואהבת את ה' אלוקיך, היות אהבה הגמורה אינו אלא לאחד, אבל כשנתפשטה האהבה לשנים אינה שלמה כל כך כאשר נוטה כל אהבה שלו רק לאחד, ולפי שה' אחד, לכך ואהבת את ה' אלוקיך, ע"ש. וזה נראה בכוונת הכתוב שאמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", ואחר עמדו בניסיון נאמר לו "יען אשר עשית את יחידך ממני" ושוב לא נאמר "אשר אהבת", כי הנסיון היה על שראה הש"י שאהב את בנו שנולד לו למאה שראה הש"י שאהב את בנו שהוליד למאה ועל זה נתפשטה האהבה ולא היתה שלימה עמו ית', לכן אמר לו לשחוט את בנו אשר אהב, להשבית את האהבה מבנו ולהשלימה לו ית', ואחר עמדו בנסיון וכבר השלים אהבתו לו ית' עד שבאהבתו רצה לשחוט בנו יחידו אז כבר שבתה האהבה מבנו, והשלים כל חלקיו לבורא ית', ולכן לא הזכיר שוב אהבה ליצחק רק יחידו.
ומכאן אנו שבים לפרשתנו.
מעמד הר סיני היה רגע של פסגה שאין למעלה ממנו, "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" הקב"ה מבטיח לבניו אהוביו "והייתם לי סגלה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"
השמים נפתחו, קול ה' נשמע, "ויהי קולת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד... וכל העם רואים את הקולת ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן". אך התורה לא ניתנה כדי להישאר על ההר, אלא כדי לשאת אותה איתנו לתוך החיים. המעמד המרומם לא היה רק לכבוד קבלתה, אלא כדי ליטוע בליבינו אהבתו ויראתו עד סוף כל הדורות, כדאיתא בחז"ל, בשעה שאמר הקב"ה "אנכי ה' אלקיך" וראו את הקולות נתקעו דברי התורה בליבם, והיו לומדים ולא משכחין, וזו הדרגה הכי גבוהה. וכאשר אמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" נעקר מליבם יצר הרע, וכאשר ישראל אמרו "דבר אתה" חזרו להיות למדין ומשכחין וחזר יצר הרע למקומו.
ולכן דווקא שופר מאילו של יצחק שהוא סמל הניסיון שלא הסתיים עם סיום הציווי, הוא זה שמודיע על סיום המעמד. לומר לך, לא די במה ששמעתם וראיתם, השאלה האמיתית מתחילה עכשיו - מה תעשו עם זה, איך תשובו לאהליכם?
ובאמת סיבת הקלקול הוא מה שנאמר בתורה "ויסעו מהר ה'" שהיה כתינוק הבורח מבית הספר, מובא ברמב"ן (במדבר י,לה) שלא ידעו איך לקיים "שובו לכם לאהליכם" להכניס את כל מה שהשיגו לתוך אהליהם, לתוך החיים הרגילים.
ומכאן שורש הטענה על ישראל שאמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה". כבר עמד אדונינו הגר״א זיע"א שכל חטאי דור המדבר היו בדקות גדולה, ושורש של חטא העגל זה שלא רצו להתקדם רצו לעמוד במקום שהשיגו ובקשו ממשה דבר אתה וכך אומר אדונינו הגר"א זיע"א עה"פ "נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור" ששורש כל החטאים זה שעם ישראל 'נזורו אחור' אמרו למשה 'דבר אתה' ויתרו על הביקוש, הסתפקו בדרגה שהגיעו אליה, לא רצו להתעלות ולהתקדם ולשמוע עוד מהקב"ה בעצמו, הספיק להם שתי הדברות ורצו לעמוד על מקומם, וברוחניות אין עמידה במקום, אם אין עלייה - יש ירידה, אם לא מתקדמים אם לא שואפים, יורדים מטה.
ועל כן לעתיד לבוא, כשיבוא משיח, אף על פי שירצה ללמד טעמי תורה וסודותיה, ישראל יבקשו לשמוע מפי הקב״ה עצמו "ישקני מנשיקות פיהו" "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" מפיו דווקא, ודרשו חז"ל (שמות רבה מא,ג) 'למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו בן, בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו, מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך, מה עשה, נתנו לו, ולמה על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו', כך ישראל רוצים לשמוע מהקב"ה עצמו. אומות העולם ישמעו מפי המשיח "ונהרו אליו כל הגויים", אבל עם ישראל ישמע מפי הקב"ה "ובקשו את ה' אלקיהם", ואמר מרן רה"י זיע"א שזהו התיקון ל"דבר אתה". לא הסתפקות בשליח שמוסר את התורה, אלא ביקוש ורצון לשמוע מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, חזרה לבקשה הישירה, לביקוש שאין לו סוף.
עה"פ "ביום הזה באו מדבר סיני" מביא רש"י מדרש, לא היה צריך לכתוב אלא "ביום ההוא", מהו "ביום הזה", שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו.
א"כ במיוחד לעת כזו שעומדים עלינו אחים טועים אשר לא זכו לדעת את תורתנו ולא להבין את סוד קיומנו ואינם מבינים ש"כי הם חיינו ואורך ימינו", "ואין לנו שיור אלא התורה הזאת" ומטכסים עצה ותחבולה כיצד למעט את מספר לומדי התורה הקדושה ה"י,
תפקידנו להתחזק יותר ויותר באותו "אורח חיים למעלה למשכיל - למען סור משאול מטה", לא לעצור לא להסתפק לשאת כל הארה אל החיים ולבקש תמיד עוד. להחזיק במוט החיים, ולצפות ליום שבו יקוים "ישקני מנשיקות פיהו", ונזכה בקרוב ממש לראות עין בעין בשוב ה' ציון.
עש"ק יתרו קבלת התורה תשפ"ו
אורח חיים למעלה למשכיל - למען סור משאול מטה
פרשת השבוע עוסקת במעמד המכונן ביותר בתולדות עמנו, 'מעמד הר סיני', כל תכלית היציאה ממצרים לא הייתה אלא לשם כך כמש"כ "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלקים על ההר הזה" לא היה זה מאורע של התגלות גרידא, אלא תהליך ארוך של הכנה, היטהרות, הצבת גבולות והכנת הכלי שיהיה ראוי לקבלת דבר ה', ימים קודם המעמד נצטוו ישראל להתקדש, לפרוש ולהתכונן, ואף ההר עצמו נתקדש ונאסר במגע, עד שנסתלקה השכינה ממנו.
על הפסוק "במשוך היובל המה יעלו בהר" (יט,יג) מביא רש״י בשם המדרש חידוש מופלא 'ושופר של אילו של יצחק היה', לא שופר סתמי, אלא קרן האיל מעקידת יצחק.
ודבר זה צריך ביאור גדול, מה מיוחד בשופר זה שנבחר לבשר על סיום ההתגלות?
כדי לעמוד על עומק הדבר, יש להקדים יסוד גדול שביאר הגאון רבי יצחק בלאזר זצ״ל בסיפור עקידת יצחק.
לאחר שאברהם אבינו עומד בניסיון הגדול מכל, עוקד את בנו יחידו על גבי המזבח, הוא שומע קול מן השמים, "אל תשלח ידך אל הנער... כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"
והנה, בשלב זה מסתיים הדיבור. אין ברכות, אין הבטחות, אין תוספת. רק "עתה ידעתי".
יכול היה אברהם בשלב זה לרדת מן ההר, לחבק את יצחק, להודות על שעמד בניסיון, ולשוב לחיי השגרה, ניסיון היה - ונגמר, והדרגה הושגה.
אך לא כך נהג אברהם אבינו, הוא מחפש איך להמשיך, איך להנציח את הדרגה שהושגה, הוא מסרב לראות בניסיון מאורע חולף, אם לא באמצעות בנו, אז באמצעות קרבן אחר. הוא מחפש ומוצא איל נאחז בסבך, ומקריב אותו קרבן לה' תחת בנו. רק אז, לאחר המעשה הנוסף, פונה אליו מלאך ה' שנית ומברך אותו בברכות שאין להן קץ, ברכת הזרע, הברכה לדורות, והשפעת הקדושה על כל העולם.
ומדוע לא ניתנו הברכות מיד לאחר ניסון העקידה? מבאר ר' איצל'ה, משום שהברכה איננה על עצם העמידה בניסיון, אלא על היחס לניסיון לאחר שהוא מסתיים. האם האדם רואה בו מאורע חד־פעמי, פסגה רגעית, או שהוא מבקש לשאת את מדרגתו עמו אל תוך חייו.
רק כאשר אברהם הוכיח שאינו מוכן לחזור לאחור, שאינו מוותר על מדרגתו, שהוא מחפש כיצד להמשיך להתעלות ולהחזיק באהבת ה' גם לאחר סיום הניסיון, אזי נעשה הוא כלי לברכה הקיימת לדורות.
כאן המקום לצטט את 'השמעתתא' בהקדמה מה שהביא מספר העיקרים וז"ל ואהבת את ה' אלוקיך, היות אהבה הגמורה אינו אלא לאחד, אבל כשנתפשטה האהבה לשנים אינה שלמה כל כך כאשר נוטה כל אהבה שלו רק לאחד, ולפי שה' אחד, לכך ואהבת את ה' אלוקיך, ע"ש. וזה נראה בכוונת הכתוב שאמר הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת", ואחר עמדו בניסיון נאמר לו "יען אשר עשית את יחידך ממני" ושוב לא נאמר "אשר אהבת", כי הנסיון היה על שראה הש"י שאהב את בנו שנולד לו למאה שראה הש"י שאהב את בנו שהוליד למאה ועל זה נתפשטה האהבה ולא היתה שלימה עמו ית', לכן אמר לו לשחוט את בנו אשר אהב, להשבית את האהבה מבנו ולהשלימה לו ית', ואחר עמדו בנסיון וכבר השלים אהבתו לו ית' עד שבאהבתו רצה לשחוט בנו יחידו אז כבר שבתה האהבה מבנו, והשלים כל חלקיו לבורא ית', ולכן לא הזכיר שוב אהבה ליצחק רק יחידו.
ומכאן אנו שבים לפרשתנו.
מעמד הר סיני היה רגע של פסגה שאין למעלה ממנו, "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש" הקב"ה מבטיח לבניו אהוביו "והייתם לי סגלה מכל העמים... ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"
השמים נפתחו, קול ה' נשמע, "ויהי קולת וברקים וענן כבד על ההר וקל שפר חזק מאד... וכל העם רואים את הקולת ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן". אך התורה לא ניתנה כדי להישאר על ההר, אלא כדי לשאת אותה איתנו לתוך החיים. המעמד המרומם לא היה רק לכבוד קבלתה, אלא כדי ליטוע בליבינו אהבתו ויראתו עד סוף כל הדורות, כדאיתא בחז"ל, בשעה שאמר הקב"ה "אנכי ה' אלקיך" וראו את הקולות נתקעו דברי התורה בליבם, והיו לומדים ולא משכחין, וזו הדרגה הכי גבוהה. וכאשר אמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני" נעקר מליבם יצר הרע, וכאשר ישראל אמרו "דבר אתה" חזרו להיות למדין ומשכחין וחזר יצר הרע למקומו.
ולכן דווקא שופר מאילו של יצחק שהוא סמל הניסיון שלא הסתיים עם סיום הציווי, הוא זה שמודיע על סיום המעמד. לומר לך, לא די במה ששמעתם וראיתם, השאלה האמיתית מתחילה עכשיו - מה תעשו עם זה, איך תשובו לאהליכם?
ובאמת סיבת הקלקול הוא מה שנאמר בתורה "ויסעו מהר ה'" שהיה כתינוק הבורח מבית הספר, מובא ברמב"ן (במדבר י,לה) שלא ידעו איך לקיים "שובו לכם לאהליכם" להכניס את כל מה שהשיגו לתוך אהליהם, לתוך החיים הרגילים.
ומכאן שורש הטענה על ישראל שאמרו "דבר אתה עמנו ונשמעה". כבר עמד אדונינו הגר״א זיע"א שכל חטאי דור המדבר היו בדקות גדולה, ושורש של חטא העגל זה שלא רצו להתקדם רצו לעמוד במקום שהשיגו ובקשו ממשה דבר אתה וכך אומר אדונינו הגר"א זיע"א עה"פ "נאצו את קדוש ישראל נזרו אחור" ששורש כל החטאים זה שעם ישראל 'נזורו אחור' אמרו למשה 'דבר אתה' ויתרו על הביקוש, הסתפקו בדרגה שהגיעו אליה, לא רצו להתעלות ולהתקדם ולשמוע עוד מהקב"ה בעצמו, הספיק להם שתי הדברות ורצו לעמוד על מקומם, וברוחניות אין עמידה במקום, אם אין עלייה - יש ירידה, אם לא מתקדמים אם לא שואפים, יורדים מטה.
ועל כן לעתיד לבוא, כשיבוא משיח, אף על פי שירצה ללמד טעמי תורה וסודותיה, ישראל יבקשו לשמוע מפי הקב״ה עצמו "ישקני מנשיקות פיהו" "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" מפיו דווקא, ודרשו חז"ל (שמות רבה מא,ג) 'למה הדבר דומה לעשיר שהיה לו בן, בא בנו מבית הספר מצא תמחוי לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת ונתנה לו, מה עשה בנו אמר לו איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך, מה עשה, נתנו לו, ולמה על שהיה מחבבו נתן לו מתוך פיו', כך ישראל רוצים לשמוע מהקב"ה עצמו. אומות העולם ישמעו מפי המשיח "ונהרו אליו כל הגויים", אבל עם ישראל ישמע מפי הקב"ה "ובקשו את ה' אלקיהם", ואמר מרן רה"י זיע"א שזהו התיקון ל"דבר אתה". לא הסתפקות בשליח שמוסר את התורה, אלא ביקוש ורצון לשמוע מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו, חזרה לבקשה הישירה, לביקוש שאין לו סוף.
עה"פ "ביום הזה באו מדבר סיני" מביא רש"י מדרש, לא היה צריך לכתוב אלא "ביום ההוא", מהו "ביום הזה", שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו.
א"כ במיוחד לעת כזו שעומדים עלינו אחים טועים אשר לא זכו לדעת את תורתנו ולא להבין את סוד קיומנו ואינם מבינים ש"כי הם חיינו ואורך ימינו", "ואין לנו שיור אלא התורה הזאת" ומטכסים עצה ותחבולה כיצד למעט את מספר לומדי התורה הקדושה ה"י,
תפקידנו להתחזק יותר ויותר באותו "אורח חיים למעלה למשכיל - למען סור משאול מטה", לא לעצור לא להסתפק לשאת כל הארה אל החיים ולבקש תמיד עוד. להחזיק במוט החיים, ולצפות ליום שבו יקוים "ישקני מנשיקות פיהו", ונזכה בקרוב ממש לראות עין בעין בשוב ה' ציון.
