אז ימלא שחוק פינו

מה האיסור לאדם למלא פיו שחוק??? >>> האיסור משום החורבן או הרחקה מעבירות??? >>> האם מותר שחוק בשמחה של מצוה??? >>> האם יש איסור לשחוק בעולם הזה??? >>> האם היה מותר שחוק בבית שני??? >>> יאמרו בגוים הגדיל ה' – שמחה בקידוש ה'. >>> מהי שמחה של מצוה בדברי תורה???

אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. (דברים א, יב)
במדרש (איכה רבתי פ"א) אמר רבי לוי שלשה אמרו בלשון איכה. משה ישעיהו ירמיהו משל מה הדבר דומה למטרונה שהיו לה ג' שושבינין, אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה אותם בשלותן אמר איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם ישעיהו ראה אותן בפחזותן אמר איכה היתה לזונה וגו' (ישעיה א). ירמיהו ראה אותה בניוולה אמר איכה ישבה בדד (איכה א).

אסור לאדם למלא פיו שחוק

הנה מצינו בגמ' בברכות (לא, א), אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר (תהילים קכו, ב) 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה', אימתי בזמן ש'יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה', ואמרו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מאותו זמן ששמע מרבי יוחנן רבו.

האיסור משום החורבן או הרחקה מעבירות

והרמב"ן (תורת האדם ענין אבלות ישנה) מבאר, כלומר בזמן גלות שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה' אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, ומבואר בדברי הרמב"ן שכל האיסור הוא בזמן הגלות ואחרי הגאולה לכאורה יהיה מותר, ונראה שהאיסור משום זכר לחורבן.
והרבינו יונה (ברכות כא, א מדפי הרי"ף) הקשה על הרמב"ן, שהרי בלשון הגמ' מבואר שאסור למלא שחוק בעולם הזה ולדברי הרמב"ן היה צריך לומר בזמן הזה משחרב בהמ"ק, ומוכח שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן ביהמ"ק היה אסור למלאת שחוק פיו בעוה"ז, ומבאר שהטעם לפי שהשמחה מרגילה את האדם שישכח את המצוה, ומה שאמרו בגמ' שבזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה אז ימלא שחוק פינו, היינו מזמן שיעשה עמנו נסים ויושיענו ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתנו ויבושו, ושמחה כזו שהוא שמחת הבורא היא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא, ומבואר שהאיסור גם בזמן ביהמ"ק שלא יבוא לידי עבירה.
וכתב הטור (או"ח סי' תקס), ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בזמן הזה שנאמר 'אז ימלא שחוק פינו', וכתב הבית יוסף (סעי' ה), שמפרש הטור שאסור דוקא בימי הגלות וכך פירש הרמב"ן, אבל רבינו יונה פירש שגם שלא בזמן הגלות אסור לפי ששמחה יתירה מרגילה את האדם לשכוח מהמצוות, ולמד כן בדברי הטור שכתב שאסור למלא דחוק פיו בזמן הזה ולא כדברי הגמ' שאסור למלא שחוק פיו בעולם הזה.
ובספר האשכול (הלכות תפילה) כתב, שיש לנו לדאוג על חורבן בית המקדש, משל לתלמיד אחד היושב לפני רבו ורבו מיצר אף הוא מיצר עמו, ומשחרב בית המקדש אין שחוק לפניו לפיכך אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה, ומבואר כדברי הרמב"ן, וכן מבואר בספר חסידים שכתב, הישמר בכל מאמצי הכח שלא תמלא פיך שחוק בעולם הזה שלא בעתו כי אם בחנוכה ובפורים תשמח לשם שמים, ולעולם גיל ברעדה וזכור ירושלים בראש שמחתך, אבל כל השנה לא תשמח כי דיו לעבד להיות כרבו כי אפי' הקב"ה לא נמצא שחוק לפניו מעת החורבן, וכדברי הרמב"ן.
ובשיטה מקובצת (ברכות שם) מבואר, שמה שאסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח שאין יצר הרע אין לחוש, והוא כדברי רבינו יונה.
ובעמק שאלה, (קנח פירוש ה) הביא בדעת השאילתות, שכתב את הדין שאסור למלא פיו שחוק בהלכות החורבן, ומשמע ששייך לחורבן בהמ"ק וכדברי הרמב"ן, ואי"ז בשחוק של הוללות, אלא אפי' שמחה של ישועה ששמחים בישועתו יתברך אסור בזמן החורבן עד שוב ה' את שיבת ציון, ובמה שהקשה רבינו יונה שהיה צריך לומר מזמן שחרב בית המקדש, כתב ליישב, משום שלא תלוי דוקא בחורבן בהמ"ק אלא אפי' היה בהמ"ק קיים רק שאנו היינו מטורפים בגלות.
אמנם הרי"ף הביא דרשה זו על הפסוק (משלי יד, כג) 'בכל עצב יהיה מותר', ומשמע שהוא משום חורבן הבית, וברבינו יונה (ברכות נז, א - מדפי הרי"ף) כתב, 'בכל עצב יהיה מותר' כלומר, בכל עצב שהאדם עצב, יש בו יתרון, כדי שלא ישמח וימשך אחרי תענוגי העולם הזה, ואינו רוצה לומר שישתדל האדם שיהיה עצב, שהעצבון חולי הגוף, וכשאדם חולה אינו יכול לעבוד הבורא יתברך כראוי, אלא שלא יהיה שמח ולא עצב כי אם על אמצעי.

שחוק בשמחה של מצוה

והנה בשולחן ערוך (או"ח תקס, ה) כתב, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, וכתב הט"ז (סק"ז), שמשמע שנקט כדברי רבינו יונה לפי שכתב בעולם הזה ולא כדברי הטור, וכתב שיש לחלק בזה דלענין שמחה שאינה של מצוה ודאי אסור גם שלא בזמן הגלות למלא פיו שחוק, אבל בשמחה של מצוה היה היתר בזמן שביהב"ק קיים, כגון שמחת בית השואבה ושמחת דוד שהיה מכרכר בכל עוז, ובזמן הגלות אסור כל שמחה ואפי' בשמחה של מצוה כגון בחתונה או פורים מ"מ לא ימלא פיו שחוק.
ובשו"ת בני בנים (ח"א סי' טז) דחה את דברי הט"ז שאוסר גם בשמחה של מצוה בה' קושיות והוכיח שאין איסור בשמחה של מצוה כלל.
ובשערי תשובה (או"ח סי' תרצז) כתב, שמבואר (סי' תקנט) שאדם אוכל ושותה ושמח ברגל ולא ימשוך בבשר ויין ובשחוק וקלות ראש, לפי שאין השחוק וקלות ראש שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטווינו על הוללות וסכלות אלא על שמחה שיש בה עבודת היוצר, וכן מבואר ברמב"ם, ובמפרשים פירשו בפסוק 'לשחוק אמרתי מהולל' דהיינו שיש בשחוק בחינה של הוללות, 'לשמחה מה זו עושה' היינו שיש שמחה שהיא מותרת בשמחה של מצוה, ולכן יש ליתן לב לדעת אם היא שמחה של מצוה או לא.
ובמגן אברהם (סקי"ב) כתב, ששחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וכדברי רבינו יונה, ויש להקשות לדבריו, מדוע הזכיר השו"ע בהלכות האיסורים משום החורבן, ואפשר לבאר שגם לדברי רבינו יונה כשיבנה בית המקדש יהיה מותר השחוק שנא' 'אז ימלא שחוק פינו', לכך כללו השו"ע בהלכות החורבן.

האיסור בשחוק בעולם הזה

וכתב הלבוש (סעי' ד), שמכל מקום אסור לכל אדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, כי השמחה היתרה מרגילה את האדם לעבירה, וכתיב 'אז ימלא שחוק פינו' בעולם הבא שנהיה נהנין מזיו שכינה ולא בעולם הזה, אמנם בדברי רבינו יונה מבואר שבזמן הניסים יהיה מותר בשחוק, וכן מבואר בערוך השולחן (סעי' ח) כתב, אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, וזהו אפילו בזמן המקדש אסור וזהו כשעוסק בשחוק זמן מרובה עם אחרים אבל שחוק בעלמא אין לחשוש, וכדברי רבינו יונה.
והמהר"ל (נצח ישראל פרק כג) מבאר, שהאדם בעולם הזה אין ראוי שימלא שחוק פיו, כי מה שממלא שחוק פיו הוא בשביל השלימות, שהוא בפעל הגמור, ולא כך השמחה שהוא שייך בלב, שנאמר (תהלים ד, ח) 'נתת שמחה בלבי', אבל השחוק הוא בפעל, כאשר יש לו שחוק ואי"ז ראוי לעולם הזה כלל, לפי שהאדם אינו בשלימות ובפעל, רק לעתיד, ואז נאמר 'אז ימלא שחוק פינו' כי יאמרו 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' כי כאשר יהיה לעתיד שלא היה האדם קודם בפעל השלימות, ומה שאמרו שאסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, אינו מצד החורבן, שהרי אמרו 'בעולם הזה', ודבר זה משמע אף בשעת בנין הבית אסור למלאות שחוק פיו בעולם הזה, עד שיהיה העולם בשלימות בלא חסרון.
ובעין יעקב בברכות כתב, שאסור להיות בשמחה שלימה עד שלא תבוא הגאולה השלימה.
והנה ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רס) כתב, שצד ההיתר בליצנות הוא ליצנותא דעבודה זרה, ויש להקשות שהרי אסור למלא פיו שחוק אלא שרק מעבודה זרה גמורה שכבר ביטלו ליצרא דעבודה זרה מישראל מזה יוכל כל אחד מישראל להתלוצץ, משא"כ בשאר ליצנות.

אם היה מותר שחוק בבית שני

במהרש"א (חדושי אגדות ברכות לא, א) כתב, שלכאורה היה יותר מבואר אם היו מביאים את הפסוק 'את שיבת ציון היינו כחולמים' שהוא הזמן שימלא שחוק פינו, ולא כפי שהביאו 'אז יאמרו בגוים הגדיל ה' וכו', וכתב לבאר לפי שהפסוק בראשון מדבר בזמן שעלו מבבל שהיתה הגלות שבעים שנה לאחר חורבן בית ראשון, ועדיין לא היתה גאולה שלימה שעדיין היו תחת מלכות פרס ואח"כ מלכות יון ואח"כ תחלת מלכות רומי, ולכך הביאו מסוף הפסוק שמדבר בגאולה העתידה שתהיה לימה שיאמרו הגדיל ה' לעשות עם אלה יותר מהגאולות הראשונות, כמו שנאמר (ישעיה מג, יח - יט) 'אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו, הנני עשה חדשה עתה תצמח וכו'.
וברי"ף (על עין יעקב ברכות אות פב) תירץ, ונראה עם מה שאמרו בזוהר (פרשת אחרי מות) שבדברים של חול אסור בשחוק אבל בדברי תורה נאמר 'עבדו את ה' בשמחה', ובתחלת הפרק נראה שאסור גם בדברי תורה, אבל מסוף הפסוק מבואר שבזמן שיאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו, שכיון דאיכא קידוש ה' יש למלאות שחוק, ולומדים מזה לעוסקים בתורה שמקדשים שם ה' בתלמוד תורתם שיש למלאות פיהם שחוק, ובתי' השני כתב כדברי המהרש"א.

יאמרו בגוים הגדיל ה' – שמחה בקידוש ה'

וכתב בפרישה, לבאר את דברי רבינו יונה, במש"כ 'אז ימלא שחוק פינו' שאינו בעולם הבא, אלא בימות המשיח או בימי בית שני שהרי הפסוק הראשון עוסק בזמן הגאולה של בית שני, ולכך ביאר שבעולם הזה אפילו בזמן שבית המקדש קיים אסור למלאות שחוק פינו כל זמן שיצר הרע גובר עלינו משום שהשמחה גורמת שישכח את המצוות ואפילו לימות המשיח אסור, עד שיעשה לנו ה' יתברך ניסים ונפלאות שמותר לשמוח משום פרסומי ניסא, דהיינו מתוך שיראו האומות שנהפך לנו אבל ליום טוב ולשמחה אז יכירו בגודל טובותינו ויאמרו הגדיל ה', ואם לא נשמח לא יוכר הבדל בין מה שהיינו בו בזמן השעבוד לזמן הגאולה, ומיד שיפורסם הנס יחזור הדבר לאיסורו והיינו כל זמן העולם הזה, עד שנזכה לעולם הבא ואז אין יצר הרע יגבר עלינו כי בלע המות לנצח, ואז יהיה מותר השמחה על כל פנים, ולזה אי"צ ראיה שמותר, ולפי"ז מה שמביאים ראיה מהפסוק אינה להתיר אלא שרק בזמן הנס יהיה מותר בשביל שיאמרו הגוים וכו', ודלא הלבוש שכתב שכל הפסוק הוא לעולם הבא.
ובחידושי הגר"א כתב, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, כי העני יש לו שמחה גדולה בטוב שיהיה לו אף בדבר מועט אבל לעתיד לבוא תהיה כל כך טובה לישראל עד שאף האומות יאמרו הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים אף שהאומות היה להם רוב טובה גם קודם לכן אעפ"כ יקנאו לישראל מחמת שגדלותם תהיה הרבה מאוד וזה לא היה עדין אף בזמן הבית כי לא היה להם רב טוב כל כך.

שמחה של מצוה בדברי תורה

ובשערי תשובה (או"ח סי' תרצז) כתב, שכיון שיכול להמשך לשחוק וקלות ראש מתוך שמחה של מצוה, יקח תבלין לבסם השמחה בד"ת וחדוות ה' יהיה מעוזו, ויטב לבו בד"ת, וזה מש שאמר 'וטוב לב משתה תמיד', ויה"ר שיהיה לנו לב אחד לאבינו שבשמים ונשא לבבנו אל כפים אל הפותח יד בתשובה יהיו אמרינו לרצון לפני אדירי כל חפצם לשקוד על דלתות התורה והמצוה ליישר מסילה באורח חיים, ואשר יספוק עלימו בדינים או חתום באפוקי מגינים בשערי תשובה ויד אפרים יאיר עינים, ויקרא שם המקום מחנים, וה' ישיב שבותינו בישיבת ציון וירושלים, והיו לאחדים עץ יהודה את עץ יוסף אשר ביד אפרים.