בגדר תשובה ותוהה על הראשונות וכמה נפק"מ

קידושין מ: איתא ר"ש בן יוחי אומר אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את הראשונות שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו שנאמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות אמר ריש לקיש בתוהא על הראשונות ע"כ.

וכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ג' וז"ל, כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכיות ואמר בלבו מה הועלתי בעשייתן הלואי לא עשיתי אותן, הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם, שנאמר וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו, אין זה אלא בתוהה על הראשונות עד כאן לעניננו.

והנה מפורסמת קושיית ר' אלחנן ווסרמן בחידושי אגדות (סימן ג') וזת"ד: "כתב במסילת ישרים בפ"ד שלפי שורת הדין ממש, היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם מה את אשר עיוות והחטא כבר נעשה, הרי שרצח או נאף איך יתקן הדבר הזה. היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות, אמנם מדת הרחמים היא הנותנת וכו' שהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת רצון כעקירת מעשה וכו' עכ"ל. ומבואר בדבריו שמצד הדין חרטה אינה עוקרת מעשה אלא לפנים משורת הדין. וקשה טובא מהא דאיתא בספ"ק דקידושין אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה איבד את זכיותיו שנאמר צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו, ופריך בגמ' וניהוי כמחצה זכיות ומחצה עונות, ומשני אמר ר"ל בתוהא על הראשונות ופירש רש"י מתחרט על כל הטובות שעשה ע"כ, וע"כ שמצד הדין הוא, וא"כ למה לא תועיל מצד הדין לעקור עונות ע"כ. והביא שם ששאל דבר זה ממרן החפץ חיים, והשיב לו וז"ל: "דבתשובה מאהבה הא דעונות נעשו לו כזכויות הוא לפנים משורת הדין ותשובה מיראה אינה בכלל תוהא על הראשונות, שהרי אינו מתחרט על המעשה עצמו אלא דמתירא מהעונש ואילו היה העונש נמחל לו לא היה מתחרט כלל על המעשה ע"כ.

ויוצא לדברי הח"ח שתשובה מאהבה עוקרת את החטא מצד הדין שהרי ודאי הוא תוהא על הראשונות.
אמנם מלבד מה שהעיר שם ר' אלחנן "דמלשון המסילת ישרים לא משמע כן, דהמעשה לא תיעקר מהמציאות על ידי שום חרטה וא"כ תיקשי דהאיך חרטה עוקרת המצוות".
כמו כן צ"ב לפי המבואר ברמב"ם להדיא בפ"א ה"א דהכפרה תלויה בוידוי דברים, וזו לשונו, כל מצוה כו' כשיעשה תשובה כו' חייב להתודות כו', והתודו וגו' זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה הוא כו', וכן בעלי חטאות ואשמות כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים כו'. וכן כתב עוד, כל מחוייב מיתות בית דין ומחוייב מלקות כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו כו', וכן החובל כו' אינו מתכפר עד שיתודה וישוב. הכפיל כמה פעמים שאינו מתכפר לו בתשובה בלב בלא וידוי דברים. וכן כתב בפ"ב ה"ב, ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא כו', וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו. נראה דוידוי גם כן בכלל התשובה היא, ובלא זה אין התשובה מועלת כלל.

ולפי זה צ"ע הדמיון בין ניחם על מצוותיו שדי בכך שחשב במחשבתו ואין צריך להוציא מפיו ובין תשובה שבלא וידוי דברים לא עלתה לו מצוות תשובה.
אמנם בזה י"ל לפי מה שכתב המנחת חינוך (מצוה שסד אות א') להוכיח כממה דוכתי שתשובה לחוד היא אפילו בלב, "אם מתחרט בלב שלם הקב"ה מקבל תשובתו, רק כאן היא מצות עשה ככל מצוות עשה שבתורה לומר הוידוי בפה, ואם לא אמר בפה ביטל מצות עשה, אבל מ"מ לענין כפרה על העבירה שעבר נתכפר בתשובה בלב". וכך גם דעת הרמב"ן המבי"ט ועוד, שאין מעשה הוידוי מעכב את התשובה.

אמנם כל זה לעניין וידוי, אבל אחד מתנאי תשובה שמעכב לכו"ע, שיקבל על עצמו שלא לחטא שוב[1], ולפי זה צ"ב מה יש לדמות בין מעשה תשובה לתוהא על הראשונות שליתא בתנאי שמכאן ואילך ינהג על פי מחשבתו וליתא במצוות.

גם צ"ב מדוע בעבירות בין אדם לחבירו קיי"ל ביומא שאינו מתכפר לו עד שירצה ויפייס את חבירו. והרי סוף סוף בתוהא על הראשונות מאבד גם מצוות בין אדם לחבירו גם בלא מעשה שסותר למעשה הטוב שעשה כלפי חבירו. אמנם בזה נראה לחלק בפשיטות בין עקירת המצווה בתוהא על הראשונות, ובין מה שצריך לרצות את חבירו שלא מועיל תשובה גרידא, ובשונה מעבירות בין אדם למקום שתלוי בינו לבין קונו, אבל בין אדם לחבירו סיבת העבירה תלויה באדם שני, כלומר הנזק שגרם לחבירו, ומה יועיל מה שיתהא על חטאיו כל עוד הנזק וגרימת הצער לחבירו עומדת על מקומה. אמנם בעשה מצוה בין אדם לחבירו ותהה עליה מאבד המצווה כי סוף סוף תכלית המצווה הוא במה שמקיים רצון בוראו להטיב לחבירו, אבל כיון שתהא על תוקף המצוות ממילא אף שמעשה ההטבה קיים אבל ליתא בשם מצווה.

אבל מה שצ"ע זה למה דקי"ל שעל אף עבירות בין אדם לחבירו צריך להתוודות, מטעם שיש שתי חלקים בעבירות שבין אדם לחבירו והעובר בינו לבין חברו עובר גם בינו לבין המקום וצריך לעשות תשובה גם לפני המקום ולפי זה כתבו האחרונים שכל שלא פייס חבירו לא מועיל לו מה שהתוודה עליה[2]. וצ"ב מדוע לא יועיל לו כלפי חלק גבוה מה שלא פייס חבירו, הלא עצם מה שתוהא על החטא הרי הוא נעקר, וכמו בתוהא על מצוות בין אדם לחבירו שהפסיד המצווה. אמנם בזה י"ל דכיון דאכתי רביע עליה חיוב כלפי חבירו לכן לא פקע החיוב לפני המקום. וטעם הדבר שאין החטא מחולק לשתים שבינו לחברו ענין אחד ובינו לבין המקום ענין אחר אלא דבר אחד הוא כי הלאו נמשך מחמת שהזיק לחברו וצריך להקדים ולרצות ואחר כך לעשות תשובה ובלאו הכי דמי לטובל ושרץ בידו.

אמנם לענ"ד ליישב בפשטות קושיית הגרא"ו, שכל הדין של תוהה על הראשונות אינו משום שעצם החרטה עוקרת מצוותיו אלא שבחרטתו הוא בכלל מורד במלכות השם ולכן מפסיד שכרו עליהן אבל המצווה בעצם לא התבטלה אלא שלא מיוחסת לזכותו, וממילא בעשה תשובה על חטאיו, לפי מידת הדין לא יועיל לעקור עוונות כי אין בכח החרטה לעקור ולשלול מעשה אלא שבתוהה על הראשונות הוא מגדיר את עצמו כפורק עול וממילא לא מתייחסים אליו מצוותיו.[3]

ונראה להכריח זאת, שהרי אם נאמר בתוהה על הראשונות שהחרטה עוקרת המצוות, תינח במצוות שתלוייה ברצון הגברא וכוונת האדם אבל במצוות שתכליתם המעשה הנעשה בפועל ומציאות כמו במצות מילה וכיו"ב מיהכי תיתי שבתוהה החרטה תעקור מצווה שהיא מציאות. ובהכרח כפי שנכתב, שעצם המעשה לא נעקר, אלא הגדרתו וייחוסו לאדם.

ולכאורה יש להעיר למהלך זה מדברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ג' הנזכר לעיל, שכתב בתוהא על הראשונות "הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם" ע"כ. ומבואר בלשונו "איבד את כולן", שהמצווה עצמה אבדה.

אולם נראה שכוונתו כפשוטו כמו אדם שמאבד דבר מה, הדבר לא בטל, אלא שהיחס לבעליו ניתק, וכך מורה מה שכפל וכתב "ואין מזכירין לו שום זכות בעולם". ואם המצווה עצמה התבטלה מה שייך להזכיר, ובהכרח כמש"כ ודוק.

ור' אלחנן כתב ליישב שם על פי מש"כ בדרך ה' פרק רביעי, שבכל מצוה או עבירה ישנם ב' דברים א. תועלת ותיקון הנעשה מהמצווה ב. קיום ציווי השי"ת. ולפי זה מבאר "דהא דאמרינן בתוהא על הראשונות שאיבד מצוותיו היינו חלק השני מה שקיים ציויוי השי"ת אבל התיקון שנעשה מכל מצוה שקיים זה לא נאבד כלל ע"י חרטתו ונשאר כאינו מצווה ועושה. וכן הוא לענין עבירה שהחרטה מועלת לעקור מה שעבר על ציווי השי"ת אבל הקלקול וההפסד, שיצא מהמעשה עצמו זה אינו נעקר מצד הדין על ידי חרטה, ורק לפנים משורת הדין נמחק העון לגמרי ע"י תשובה" עיי"ש.

ואמנם ביסוד הדברים נראה דומה מה שכתבנו ליישב שתוהא על הראשונות הוי כמורד במלכות שמים, ולדבריו ליתא בקיום ציוי השי"ת, אמנם צ"ב מה שכתב שם דסו"ס גם בתוהא על הראשונות נחשב כאינו מצווה ועושה חדא מסברא, דיש חילוק בין אינו מצווה ועושה שמכל מקום עניינו לעשות רצון ה' ולכן גם כשלא נצטווה נחשב למצוה משא"כ כשבטל כלפיו צויי השם הרי זה כמו אדם שרצה לקחת תפוח ונטל בטעות אתרוג דלא נחשב לו למצווה. יתירה מכך מדברי הרמב"ם שכתב בתוהא על הראשונות "הרי זה איבד את כולן ואין מזכירין לו שום זכות בעולם", משמע דלא חשיב כלל מצווה גם לא כאינו מצווה ועושה, כי אם לא כן מדוע אין מזכירין לו זכות עכ"פ כאינו מצווה ועושה.

אמנם לכאורה היה אפשר לתמוך דבריו מהא דאיתא בסנהדרין ל"ז: מיום שחרב ביהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין, ארבע מיתות לא בטלו והמחויב מיתה מסובב הקב"ה שימות במיתות כעין ד' מיתות בי"ד עיין שם. והקשו שם התוספות: 'וא"ת והא חזינא כמה כופרים בעיקר דמתים כדרכם וי"ל דזכות מילה תולה ושכר מצות שעשו משתלמין בעולם הזה כדכתיב ומשלם לשונאיו, עכ"ל .

וצ"ע בדבריהם דלכאו' כופר בעיקר הוי כתוהא על הראשונות, כיון דבלא"ה אינו מאמין במצוה ובזכותה. והגם א"נ דלא כן הוא, אכתי יקשה האיך כופרים בעיקר שתהו על הראשונות מתים כדרכם. אמנם לדברי ר' אלחנן שנחשב כאינו מצווה ועושה, ממילא מבואר מה שכתבו התוס' דרשעים הללו מתים כדרכם בגלל שכר המצוות שעשו בעוה"ז והקב"ה משלם לשונאיו בעוה"ז אף שתהו על המצוה כי סו"ס עצם עשיית המצוה והתיקון שנגרם ע"י המצוה על זה מקבלים שכר.

שוב ראיתי שכעין מש"כ כתב ר' יצחק הוטנר זצ"ל בספרו פחד יצחק (יו"כ מאמר ו' אות ד') וכדאי לצטט את כל לשונו שם וז"ל: "מהרבה פסוקים בתורה למדנו כי ניתן לדבר על אודות רע וטוב במושגים של מות וחיים. וכאן גנוז הוא ההבדל היסודי אשר בין המעבר מן הרע אל הטוב, ומן המעבר מן הטוב אל הרע. דכשם דשינוי המצב מן החיים אל המוות הוא מהלך של טבע, ולעומת זאת השינוי מן המוות אל החיים אין לו שום מהלך של טבע. כמו כן אין המעבר מן הטוב אל הרע זקוק לסגולות מיוחדות של יציאה משורת הדין, ולעומת זאת זקוק המעבר מן הרע אל הטוב לסגולות מיוחדות של יציאה מן המהלך של שורת הדין. והסברת החילוק הזה צריכה היא להאמר בלשון זו: כל דבר שיש בו חיות זקוק הוא למזונות, ואין החיות נתפסת בו אלא על ידם של המזונות. ובאם רק יעדרו מהם המזונות הרי הוא עובר ממילא מן החיים אל המוות. ומכיון שאנו תופסים את הניגוד אשר בין טוב ורע במושגי הניגוד אשר בין חיים ומות, הרי עלינו להדגיש כי גם הטוב אינו נתפס בנפש מבלי סעד מזונות, כדרך שאין החיות נתפסת בלעדיהן. המזון של הטוב, המתפיס אותו בנפש, היא האמונה בערכו של הטוב. מבלי אמונה בערכו של הטוב, עצם מציאותו מתנדפת. באופן, דהא דתוהה על הראשונות מאבד זכיותיו הקודמות, אין זה משום דחרטה עוקרת מציאות, אלא משום דאם הוא מתחרט על מעשיו הטובים הרי אין לו אמונה בערכן, ובעל כרחו פרחה לה החיות של מעשיו הטובים מתוך נפשו. אדם המת מרעב, אין זה עקירת החיים, אלא אפיסת החיים הזקוקים לפרנסה. וכל זה הוא בנוגע למעבר מן הטוב אל הרע, משא"כ בלאידך גיסא, הרי במעבר מן הרע אל הטוב אי אפשר לו לרע שיכלה בדרך אפיסה, כי על כן אין המת זקוק לפרנסה. המעבר מן המיתה אל החיים אי אפשר לו כי אם בדרך עקירתו של המות, ועל כן זקוקים אנו בזה למדה מיוחדת של ורב-חסד, שכן אין לענין תחיית המתים שום מהלך בטבע, עכ"ד.

עוד נראה ליישב בטעם שלא שייך תשובה לפי הדין וא"א ללמוד מתוהה על הראשונות, שכל זה ניחא לגבי עקירת עוונות, אבל ביטל מ"ע וכיו"ב מה שייך לעקור את שלילת המעשה. ואפילו בעבירות כל זה בעבירות שתלויות ברצון האדם, אבל בעבירות שתלויות בתוצאה כמו שפיכות דמים וכדומה מה שייך לומר שהחרטה תעקור את המעשה, ובהכרח תשובה מעילה על פי מידת הרחמים ולא הדין.

תשובה בתוהה על הראשונות

הנה יש לדון באדם שתהה על הראשונות, וכעת רוצה לשוב בתשובה, האם למפרע חוזרים וניעורים כל מצוותיו מהעבר או כיון ונתבטלו זכויותיו לא יועיל אלא למצוות שיעשה מכאן ואילך אבל מה שבטל בטל.

אך לפי מה שכתבנו שכל הדין של תוהה על הראשונות אינו משום שעצם החרטה עוקרת מצוותיו אלא שבחרטתו הוא בכלל מורד במלכות השם ולכן מפסיד שכרו עליהן שלא מיוחסות לזכותו, וממילא בעשה תשובה על כך שתהא על הראשונות שכעת אינו מוגדר כפורק ממילא שוב מתייחסים אליו מצוותיו.

ולכאורה בעשה תשובה מיראה ולא מאהבה שזדנותיו כשגגות ולא כזכויות, אם כן לא יועיל התשובה לענין זה. אמנם נראה לומר דכל שתהה בשוגג לא נחשב כמורד ופורק עול וממילא לא חוזרים וניעורים מצוותיו.

תהה על מצוות התשובה האם עבירותיו חוזרים וניעורים

והנה יש לדון בעשה תשובה מאהבה שזדונותיו כזכויות ותהה על מצוות התשובה האם מלבד זכויות המצוות שנתבטלו לו גם חוזרים וניעורים עוונותיו. דיש לומר סוף מכיון והעבירות נשתנו לזכות, ונעקר עוונו מתחלתו" (כמש"כ רש"י יומא פו: ד"ה כאן מאהבה) ממילא ליתא כאן עבירה.

וכל שכן בתשובה מיראה שזדונותיו כשגגות ולא נעקר לגמרי, יש לומר לאחר שתהה שוב עוונותיו כמזיד.

אמנם יש מקום לומר כיון דגם בעשה תשובה מאהבה שורש העבירה לא נתבטל לגמרי. וכך נראה להוכיח מהגמ' ביומא פו: עבירות שהתוודה עליהן ביוה"כ זה לא יחזור ויתוודה עליהן ביוה"כ אחר ואם שנה בהם צריך לחזור ולהתוודות עליהם ביום כיפור אחר. ומבואר שהתשובה והוידוי שהתוודה קודם לא הועילו לו כיון שחזר ושנה באותם העבירות. וצ"ע סוף כיון שהתוודה ונתבטל שורש העבירה, אם כן מה טעם צריך להתוודות שוב אם חזר ושנה. ובהכרח שגם לאחר וידוי שנמחל לו עוונו, אבל שורשו קיים[4].

ועיי"ע מש"כ הרמח"ל קל"ח ע"ח: וז"ל: כל המעשים - נשאר תולדתם קיימת, אף על פי שהמעשה חלף כבר, והיינו קלקול שנתקן - אין רושם הקלקול אבד, אלא נרשם כך, קלקול שהיה לו תיקון. וכן להיפך ח"ו. והיינו כי אין שכחה לפני כסא כבודו ע"כ.

ולפי זה י"ל דאמנם לפנים משורת הדין בעושה תשובה מאהבה זדונתיו הופכות לזכויות, אבל לא נתבטל עצם מעשה העבירה, ולכן כשתהא על תשובתו, מייחסים שוב ומגדירים את הזכות (שנשתנה בגלל תשובתו) למעשה עבירה ככונתו הראשונה[5].

הכשיל את חבירו בלפנ"ע ונהפכו לו כזכויות אם נתכפר למפרע

ולפי זה יש לפשט מה שהסתפקתי באדם שעבר והכשיל את חבירו בלפנ"ע והבעל עבירה עשה תשובה מאהבה שנהפכו לו כזכויות (ר"ל יומא פו:) אי נתכפר למכשיל לאו דלפנ"ע למפרע וכמו בשואל על נדרו. ואף על גב דקיי"ל בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה צריך כפרה, אולם ראיתי מש"כ השואל בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן נג) יש לחלק בין עלה בידו בשר היתר גרידא משא"כ בעלה בידו דבר מצוה (שהרי נעשה לו כזכויות) אפשר דאין צריך כפרה.

ובאמת גם בשב שלא מאהבה דקיי"ל בגמ' שם שנעשים לו כשגגות, יש לדון למ"ד שליתא איסור לפנ"ע במכשילו לעבור בשוגג.

ולכאורה ספק זו דומה למה שדן הקובץ שיעורים (כתובות אות יב) במכשיל באיסור באונס כגון שמכריח את חבירו לעבור על איסור, כך שהנכשל לא יעבור במזיד אלא באונס, האם עובר בלפנ"ע. והביא צדדים לכאן ולכאן.

וחזינן בדבריו דכל דלא חשיב כלפי השני מעשה עבירה לא עובר הראשון בלפנ"ע. אמנם לכאורה יש לדחות, דחלוק לפנ"ע באונס שלא נחשב כלל מעשה איסור אלא דנים אותו כנעשה מאליו (וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה סימן ל"ח להוכיח דמעשה הנעשה באונס אינו נחשב על העושה, אלא חשוב כאילו נעשית מאליה וכך נראה בקוב"ש), משא"כ בנידון דידן שבשעת מעשה עשה מדעתו ולא באונס.

ובעל המשנה הלכות כתב לפשוט בספק הנזכר וזת"ד: דודאי עבר אלפ"ע ולא דמי לשאל על נדרו דהתם מעיקרא לא היתה עבירה שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והיה כאילו לא היה מעולם הנדר, אבל בתשובה מאהבה אין הפי' שלא הי' עבירה אלא הפי' שאלו הי' עכשיו היה עושה מצוה ולא עבירה אבל בשעת מעשה עשה עבירה ורק גדולה תשובה שדוחה ותשובה מאהבה עושה כזכיות אבל מ"מ לגבי המכשיל צ"ע שיועיל להעביר פשעיו ממנו ע"כ.

אמנם לא כל כך נתבררו דבריו מה שכתב "אלא הפירוש שאלו היה עכשיו היה עושה מצווה ולא עבירה".

אמנם לפי מה שנתבאר דגם בעשה תשובה מאהבה שורש העבירה לא נתבטל לגמרי. נראה לחלק בפשיטות בין המכשיל שלגביו עצם מעשה ההכשלה בעבר עדיין עומד בתקפו ומה שנעשה לשני כזכויות הוא מכאן ואילך אבל לא מסתלק בכך עצם מעשה ההכשלה, ומה עניינו של המכשיל לגבי מעשה התשובה שמסלק מכאן ואילך את עונשו של החוטא. כלומר מכאן ואילך היחס לעבירה כזכות היא לנכשל, אבל שורש העבירה לא נתבטל לגמרי.

ויתירה מכך י"ל שלעולם מה שנעשו לו כזכויות זה רק לגבי החוטא שעשה תשובה שאז נחשב כלפיו שעקר עוונו מתחלתו אבל אינו ענין למכשיל, שדנים אותו על פי המעשה ולא על פי התוצאה.

ובכלל לפי מה שכתב המהרש"א לבאר בגמ' הנ"ל בשב מאהבה שנעשים לו כזכויות שאין הפשט שגוף העבירה הופך למצוה, שתמה וכי חוטא נשכר, ולכן ביאר דבעושה תשובה מאהבה ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עוון, והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכויות, ודייק מקרא שמביא שם בגמ' עיי"ש. ולדבריו ברור שאין תשובת השני מצילה את הראשון מאיסור לפנ"ע[6].

---

[1] בגמ' יומא פו: וכן מבואר ברמב"ם שם בכמה דוכתי ראה פי"ב מהל' תשובה ה"א - ב וכך גם כתב רבינו יונה בשער א אות יט ועוד דוכתי, וכן כתב המבי"ט בבית אלוקים שער התשובה פרק ב, וזה פשוט.
[2] כך כתב הרב מהר"ש גארמיזאן והביאו הפר"ח (סימן תרו) דבעבירות שבינו לחבירו איכא נמי חלק גבוה. וכן כתב במנ"ח סוף מצוה שסד "כי שתים רעות עושה אם חוטא לחבירו, דעושה לחבירו וגם המרה פי אלקיו ית', על כן צריך לתשובה כאן", וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות תשובה ה"א שהחובל בחבירו אע"פ ששילם אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב. ועיין ח"ח לה"ר כלל ד, יב שכתב "וכשייתפייס וימחל לו, לא נשאר עליו כי אם העוון דבין אדם למקום". ומבואר שבכל עבירה שבין אדם לחבירו יש עבירה גם בן אדם למקום, ואם לא פייסו לא מועיל מה שהתוודה. וישנם אחרונים שכתבו שאף מעכב את תשובתו על כלל עבירות של בין אדם למקום ראה כאן
[3] יתירה מכך חשבתי לומר, אדם שמורד במלכות שמים ומתחרט על מעשיו מגלה בכך שהמצוות שקיים לא היו לשם קונם והרי הוא דומה למתעסק ממש. (ויש פוסקים שכתבו שכופר העושה מצוה אינו אלא מתעסק, ומתעסק אצל מצוות לאו כלום הוא) ואמנם זה כבר חידוש עצום כי סוף סוף מנין לנו שבשעה שקיים את המצוות לא כיון לשם מצווה באמת, ולאחר מכן מרד. ובהכרח שעל אף שיש לזה שם מצווה מכל מקום בחומר המרידה להפסיד שכרו.
[4] אמנם ראיתי במבי"ט בספר בית אלוקים שער התשובה פרק ו' שכתב לבאר בשני דרכים הטעם שצריך לחזור ולהתוודות, ותוכן דבריו שלעולם גם בחזר ושנה המעשה הראשון לא קיים כלל ומה שצריך לחזור עליו הוא רק מסיבת קיום התשובה והווידוי השני הוא שצריך לזכור מה שחטא קודם עיי"ש. אמנם גם לדבריו י"ל שאמנם כלפי הגברא נחשב דליתא כלפי זה שלא מייחסים אליו את המעשה, אבל שורש המעשה עדיין קיים.
[5] ומ"מ על פניו סותר למש"כ במס"י "שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע". אמנם זה פשוט, שכל דברי המס"י שם כפי שכתב בראש דבריו שם הוא מצד מדת רחמים. כמו"כ יש לחלק בין תוצאת המעשה, ובין פעולת העושה וי"ל.
[6] ובמשנה"ל שם כתב בסו"ד וז"ל: שוב נזכרתי דדבר זה במחלוקת שנויה לפ"מ שכתבתי כבר במי שהושיט כוס יין לנזיר ושוב שאל עצמו על נזירותו אי הותר הלפ"ע למפרע עי' יד מלאכי סימן שס"ז, ובספרי משנה הלכות ח"ו סימן קל"ג הארכתי בזה. איברא דהכי לכ"ע לא נתקנה שהרי התשובה הוא דבר אחר לאחר שחטא כבר שעבר באיסור מכשול ודו"ק עכת"ד.