בדין שומע כעונה – חלק א'

​

א. סוכה ל"ח ב' אמר רבא הלכתא גיברתא איכא למשמע ממנהגא דהלילא כו' הוא אומר "ברוך הבא" והן אומרים "בשם ד'" מכאן לשומע כעונה.


ביאור הגמ', מכך שהוא היה אומר "ברוך הבא" והן אינם חוזרים על דבריו רק משלימים אותם ואומרים "בשם ד'" למדנו דין שומע כעונה, דאל"כ לא היו רשאין לומר בשם ד' דהו"ל הזכרת שם בלא פסוק או תפילה, אלא ע"כ דחשיב כאילו אמרו גם "ברוך הבא".



ב. שם בעו מיניה מרבי חייא בר אבא שמע ולא ענה מהו, אמר להו חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה – יצא.

פירוש האיבעיא, שמע תפילת הש"ץ ולא קרא אחריו מהו, האם יוצא בתפילתו מדין שומע כעונה או לא, אמר להו חכמים ומלמדי תינוקות וראשי העם ודורשיו אמרו שמע ולא ענה, יצא.



ג. שם איתמר נמי אמר רבי שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא מנין לשומע שהוא כעונה דכתיב [מלכים ב' כ"ב] "את כל דברי הספר אשר קרא מלך יהודה", וכי יאשיהו מלך יהודה קראן והלא שפן קראן, דכתיב "ויקראהו שפן לפני המלך", אלא מכאן לשומע כעונה, כלומר כיון ששמע יאשיהו קריאתו של שפן נחשב הדבר כאילו קרא בעצמו.


ודחו בגמ' ודילמא בתר דקראנהו שפן קרא יאשיהו, כלו' אפשר שחזר יאשיהו וקרא בעצמו לאחר שקראם שפן, אבל לעולם בלא שחזר וקרא יאשיהו לא היה נחשב שקראם מחמת שמיעתו.


אמר רב אחא בר יעקב לא סלקא דעתך דכתיב שם "יען רך לבבך ותכנע לפני ד' בשמעך", מדכתיב בשמעך ולא כתיב "בקראך", ש"מ שלא קראן המלך יאשיהו בעצמו אלא שמען מפי שפן, וכיון דחשבינן כאילו קראן בעצמו ש"מ דשומע כעונה.

עכ"פ נמצא מבואר דשייך שומע כעונה לענין אמירת דברי תורה וקריאתם.



ד. הקשה הרש"ש סוכה ל"ח ב' מדוע לא הביאו בגמ' מקור לדין "שומע כעונה" במשנה ראש השנה פ"ג מ"ז דתנן וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או "קול מגילה" אם כיוון לבו יצא ואם לאו לא יצא, אלמא מבואר גבי קריאת מגילה דשומע כעונה?


ותירץ הרש"ש דאולי י"ל דשאני מגילה דכתיב ביה "נזכרים" דמשמע אפי' בלב, ואף דאמרי' במגילה י"ח יכול בלב כו' הא מה אני מקיים זכור בפה, מ"מ סגי באמירת פה דהקורא, ע"כ.



ה. עוד מקור לדין שמע כעונה, מובא בחו"ב סוכה ל"ח ב' לפי המבואר בברייתא סוטה ל' ב' אליבא דר"ע דבו ביום דרש רבי עקיבא בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה, כגדול המקרא את הלל [פירש"י מקרהו לציבור להוציאן ידי חובתן] והן עונין אחריו ראשי פרקים דהיינו הללויה, כך משה אמר אשירה לד' והן אומרים אשירה לד', משה אמר כי גאה גאה והן אומרים אשירה לד', וכך על כל דיבור ודיבור. ומהא שמעינן דשומע כעונה דאז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת מתפרש שכל השירה אמרו גם בני ישראל, והיינו ע"י שומע כעונה.

וזהו ענין "שומע כעונה" דתפארת ונוי לקילוסים כשהם נאמרים באופן זה ע"י המקרא והציבור, ע"כ.


​

ו. סוכה ל"ח ב' רש"י ד"ה הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ד' כו' מכאן נלמד לשאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא.

וכן למתפללין בציבור ושליח ציבור אומר קדושה או יהא שמיה רבא ישתקו בתפילתו וישמעו בכוונה והרי הן כעונין, וכשיגמור הקדושה יחזרו לתפילתן, וכן יסד רב יהודאי גאון בעל הלכות גדולות, ע"כ.


והקשו תו' על רש"י מהא דאמר רב הונא ברכות כ"א ב' אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"ץ הקדושה יתפלל ואם לאו אל יתפלל, ולמה לן כולי יתפלל כדרכו ולכשיגיע שם ישתוק, אלא ודאי אם היה שותק [כיון ששומע כעונה] היתה שמיעתו הפסקת תפילתו.


אך מ"מ כתבו תו' ליישב דעת רש"י דשמא אע"ג ו"שומע כעונה" מ"מ עונה עדיף ומצוה מן המובחר, וכן כתבו תו' בברכות כ"א ב' אליבא דרש"י דלכתחילה אין לעשות כן [היינו כדברי רש"י ויהא שומע כעונה] דענייה חשיבא טפי הידור מצוה, וגם הר"ן בסוכה ל"ח ב' כתב כן בשיטת רש"י דאע"ג ד"שומע כעונה" אפ"ה עונה עדיף ומצוה מן המובחר.


אבל בשו"ת הרשב"א ח"ה סימן י"ג מפורש ש"שומע כעונה" הוא דין לכתחילה, ולכן מסתבר שהעומד באמצע התפילה אינו רשאי לשתוק ולצאת מדין שומע כעונה, שהרי שומע כעונה הוא דין לכתחילה, ואם רשאי לשתוק, מפני מה הבא לבית הכנסת ואינו יכול להתחיל ולגמור עד שיגיע הש"ץ לקדושה לא יתפלל עמהם, והרי יכול לשתוק ולצאת לכתחילה מדין "שומע כעונה", אלא מוכח שבתפילה אינו רשאי לשתוק.


וזה לכאורה כעין דברי ר"ת ור"י בתו' ברכות שם דסברי דאדרבה מדין "שומע כעונה" תהוי הפסקה בתפילה, אם ישתוק, אלא שמ"מ סיימו תו' דנהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג, ע"כ.


להלכה קי"ל כמבואר בשו"ע סימן ק"ד סעי' ז' שאינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר ש"ץ ויהא כעונה כו', וביאר המ"ב בשם הב"י דיהא כעונה לענין שיצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה, אבל מ"מ לא חשיב הפסק.


הנה מבואר להלכה דגבי פלוגתת רש"י עם ר"ת ור"י הנ"ל אם השומע קדושה או קדיש באמצע שו"ע יוכל לשתוק ולכוין לצאת מדין שומע כעונה או שיחשב לו הדבר כשח וכמפסיק בתפילתו, קי"ל כרש"י או כמו שסיימו ר"ת ור"י דנהגו העם לשתוק ולשמוע וגדול המנהג], נמצא דאע"פ שיוצא בזה ידי חיוב קדיש וקדושה מ"מ לא חשיב הפסק.


מעתה כתב הא"ר בסי' ע"ה סק"ז דלפ"מ דנקטינן להלכה כשיטת הראשונים שיכול לשתוק באמצע התפילה ולצאת ידי איש"ר וקדושה מדין שומע כעונה ואינו הפסק א"כ על כרחך שאינו כדיבור ממש, לפי"ז גם ערום יהא מותר לשחוט לכתחילה ע"י שיברך אחר ויוציאו ידי חובה מדין "שומע כעונה" הואיל וסוף סוף אינו כעונה ממש, ויעוי' בזה עוד להלן.
​

מתלמיד חכם אחד​