בדיני הספיקות לקולא וגדריהם
א} מצינו כמה סוגי ספיקות שדינם לקולא ויש לחדד הגדרים וההבדלים ביניהם א- ספק דאוריתא לקולא לדעת הרמב''ם ב- ספק ערלה בחו''ל שהוא לקולא גם להצד דאיסור ערלה בחו''ל הוא הלל''מ [קידושין ל''ח] ג- ספק ממזר שהוא מדאוריתא לקולא [ר''פ עשרה יוחסין בקידושין] ד- ספק דרבנן דלכו''ע הוא לקולא.
ב} והנה בדין ערלה מצינו שהיו מאכילים זל''ז והיו מספקי אהדדי בלי לגלות שזה ערלה בחו''ל אפ' בודאי ולא חשו בזה ללפנ''ע, ובר''ן שם ביאר דגם לשיטת הר''מ דמדאוריתא ספיקא לקולא החידוש המיחוד שהיה בהלכה של ספק ערלה הוא דגם מותר להאכיל אחד לשני אפ' כשיודע, ומבואר דחלוק ספק ערלה מספק דאוריתא לקולא בענין זה של ההנידון אם יכולים להאכיל אחד לשני [ובעיקר הדין בערלה עי' בש''ש שמעתתא א' שהוכיח דהר''מ ושו''ע ס''ל דדין זה הוא דוקא לפי הצד של הל' מדינה[ודלא כהר''ן], עי''ש].
ויש לבאר החילוק ביניהם דדין ספק דאוריתא לקולא ענינו הוא שיש כאן צד איסור וצד היתר וגדר המחויבות של האדם לאיסור הוא רק באופן שהאיסור עומד באופן של ודאי אך צד איסור אינו מחיב[וע''ז פליגי הראשונים], ואמנם סיבת האיסור לעולם קימת רק השאלה היא מצד המחויבות של האדם לאיסור [וידוע ע''ד זה בשם הגרש''ש בשער''י, ומוכח כן ממה דיש דין קרבן אם עבר ע''ז למפרע וכדין שוגג ועי' בזה בש''ש וכו'].
אמנם בערלה הגדר אינו מצד המחויבות של האדם לאיסור ולצד האיסור אלא הגדר הוא שכל דין האיסור של ערלה נעמד רק במצב של ידיעה ודאית וכל סיבת האיסור הוא בכה''ג ובמצב של ספק אין כאן סיבת איסור כלל, וע''כ כשהשני מסופק ואינו ידוע לא מתחלה כאן סיבת איסור כלל וע''כ גם לא הוצרכו לברר אם הווה ערלה כי אין כאן סיבת האיסור כלל כל שלא יודעים.
ובספק דאוריתא לחומרא ברור שיהיה מחויב לברר עד היכא שידו מגעת, וכן יהיה האדם מחויב להפריש את חבירו אם הוא יודע בודאי שהדבר אסור ויצטרך להודיעו בזה.
וע''כ בדין ערלה גם ליכא בזה לפני ער כיון דאין בו סיבת איסור כלל כיון דכל האיסור מתחיל מהידיעה וליכא בזה גם שוגג.
ג} והנה בדין ספק ממזר לקולא מצינו דמבואר בגמ' בריש עשרה יוחסין דהיו מחויבים לגלות הממזרים, רק דמצד היתר ד''משפחה שנטמעה נטמעה'' אינם מחויבים לגלות הממזרים, ולפי''ז בממזר ודאי יצטרך לגלות עצמו ויהיה אסור לו להכשיל.[וכ''נ בחזו''א]
והגדר בהיתר של משפחה שנטמעה נראה דהוא שיעור במחויבות שאינו מחויב לצד האיסור גם בשיעור של לגלות הפסולים.
ולפי''ז יוצא שהגדר בספק ממזר אינו כספק ערלה אלא כספק דאוריתא לקולא להר''מ [ובאמת יש ראשונים שביארו שזהו מקורו של הרמב'ם לדין ספק דאוריתא לקולא, ואכמ''ל בזה והאריך בזה הש''ש בריש ש''א].
ד} והשתא יל''ע בדין ספק דרבנן לקולא, האם יכול להכשיל השני וכן אם מחויב להודיעו אם אינו יודע שיש כאן איסור.
וידוע דעת הנתיה''מ שליכא דין שוגג בדרבנן, ולכאורה לפי''ז הגדר הוא דכל סיבת האיסור מתחלה בידיעה על האיסור וליכא כאן סיבת איסור כלל,[כי כל האיסור בדרבנן הוא המרידה בדברי רבנן] ולפי''ז באמת לכאורה צריך להיות מותר ולא יהיה בזה לפנ''ע[אא''כ ננקוט דרבנן דנו בזה עוד חיוב נוסף על היודע שלא יאכיל [ולא מצד לפנ''ע ]וצ''ע מהיכ''ת].
ה} ובאמת נבוכתי בזה אם כן הוא הדין לדברי הנתיה''מ עד שהראוני שבאמת האו''ש בפ''א מגירושין ה''ז כתב על דברי הנתיה''מ הנ''ל בזה''ל ''וטעמא ע"כ כיון דאכיל בשוגג איסור ד"ס לא הוי תו איסורא כלל והוי כמאן דאכיל היתרא לגמרי ולכן הוא שוה הדמים מה שנתן עבורו כאילו היה היתרא, וכן מצאתי להנתיבות בסימן רל"ד שביאר כן. אמנם לפ"ז יהיה מותר ליתן איסור ד"ס לחבירו בשוגג ולא יעבור על לאו דלפ"ע, ישתקע הדבר ולא יאמר, [ועיין פרק כל הבשר (דף קי"א) חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא ס"ל], אך יש לחלק דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [ויש לכוון זה בדברי הירושלמי חלה פ"ב הלכה ג' ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותליין ביה אית תנא תני וכו' וקלקל לאחרים דסברי מימר שהוא פטור והיא חייבת עיי"ש] אבל לא מחוור,''
[והינו שזכינו לכוין בזה בס''ד לכל דברי האו''ש וגם דן במה שהצעתי שיהיה כן עוד תקנה נוספת, וכתבנו שאינו נראה וגם ע''ז כתב שאינו מחוור].
ועכ''פ מבואר דהמחלו' בזה בין האו''ש לנתיה''מ היא בנקודה זו האם האיסור מתחיל בידיעה וכנראה גם לכן ספיקא לקולא, או דיש סיבת איסור רק אינו מחויב לצד האיסור, וצל''ע בכ''ז.
ויש הרבה להרחיב בכל גדרי דין ודין בפ''ע, ובדברי הנתיה''מ הרי רבו הקושיות והתירוצים, ואכמ''ל בזה ואני לא באתי אלא לעורר בדיני הגדרת צורת עמידת הדין ודינו בספק.
א} מצינו כמה סוגי ספיקות שדינם לקולא ויש לחדד הגדרים וההבדלים ביניהם א- ספק דאוריתא לקולא לדעת הרמב''ם ב- ספק ערלה בחו''ל שהוא לקולא גם להצד דאיסור ערלה בחו''ל הוא הלל''מ [קידושין ל''ח] ג- ספק ממזר שהוא מדאוריתא לקולא [ר''פ עשרה יוחסין בקידושין] ד- ספק דרבנן דלכו''ע הוא לקולא.
ב} והנה בדין ערלה מצינו שהיו מאכילים זל''ז והיו מספקי אהדדי בלי לגלות שזה ערלה בחו''ל אפ' בודאי ולא חשו בזה ללפנ''ע, ובר''ן שם ביאר דגם לשיטת הר''מ דמדאוריתא ספיקא לקולא החידוש המיחוד שהיה בהלכה של ספק ערלה הוא דגם מותר להאכיל אחד לשני אפ' כשיודע, ומבואר דחלוק ספק ערלה מספק דאוריתא לקולא בענין זה של ההנידון אם יכולים להאכיל אחד לשני [ובעיקר הדין בערלה עי' בש''ש שמעתתא א' שהוכיח דהר''מ ושו''ע ס''ל דדין זה הוא דוקא לפי הצד של הל' מדינה[ודלא כהר''ן], עי''ש].
ויש לבאר החילוק ביניהם דדין ספק דאוריתא לקולא ענינו הוא שיש כאן צד איסור וצד היתר וגדר המחויבות של האדם לאיסור הוא רק באופן שהאיסור עומד באופן של ודאי אך צד איסור אינו מחיב[וע''ז פליגי הראשונים], ואמנם סיבת האיסור לעולם קימת רק השאלה היא מצד המחויבות של האדם לאיסור [וידוע ע''ד זה בשם הגרש''ש בשער''י, ומוכח כן ממה דיש דין קרבן אם עבר ע''ז למפרע וכדין שוגג ועי' בזה בש''ש וכו'].
אמנם בערלה הגדר אינו מצד המחויבות של האדם לאיסור ולצד האיסור אלא הגדר הוא שכל דין האיסור של ערלה נעמד רק במצב של ידיעה ודאית וכל סיבת האיסור הוא בכה''ג ובמצב של ספק אין כאן סיבת איסור כלל, וע''כ כשהשני מסופק ואינו ידוע לא מתחלה כאן סיבת איסור כלל וע''כ גם לא הוצרכו לברר אם הווה ערלה כי אין כאן סיבת האיסור כלל כל שלא יודעים.
ובספק דאוריתא לחומרא ברור שיהיה מחויב לברר עד היכא שידו מגעת, וכן יהיה האדם מחויב להפריש את חבירו אם הוא יודע בודאי שהדבר אסור ויצטרך להודיעו בזה.
וע''כ בדין ערלה גם ליכא בזה לפני ער כיון דאין בו סיבת איסור כלל כיון דכל האיסור מתחיל מהידיעה וליכא בזה גם שוגג.
ג} והנה בדין ספק ממזר לקולא מצינו דמבואר בגמ' בריש עשרה יוחסין דהיו מחויבים לגלות הממזרים, רק דמצד היתר ד''משפחה שנטמעה נטמעה'' אינם מחויבים לגלות הממזרים, ולפי''ז בממזר ודאי יצטרך לגלות עצמו ויהיה אסור לו להכשיל.[וכ''נ בחזו''א]
והגדר בהיתר של משפחה שנטמעה נראה דהוא שיעור במחויבות שאינו מחויב לצד האיסור גם בשיעור של לגלות הפסולים.
ולפי''ז יוצא שהגדר בספק ממזר אינו כספק ערלה אלא כספק דאוריתא לקולא להר''מ [ובאמת יש ראשונים שביארו שזהו מקורו של הרמב'ם לדין ספק דאוריתא לקולא, ואכמ''ל בזה והאריך בזה הש''ש בריש ש''א].
ד} והשתא יל''ע בדין ספק דרבנן לקולא, האם יכול להכשיל השני וכן אם מחויב להודיעו אם אינו יודע שיש כאן איסור.
וידוע דעת הנתיה''מ שליכא דין שוגג בדרבנן, ולכאורה לפי''ז הגדר הוא דכל סיבת האיסור מתחלה בידיעה על האיסור וליכא כאן סיבת איסור כלל,[כי כל האיסור בדרבנן הוא המרידה בדברי רבנן] ולפי''ז באמת לכאורה צריך להיות מותר ולא יהיה בזה לפנ''ע[אא''כ ננקוט דרבנן דנו בזה עוד חיוב נוסף על היודע שלא יאכיל [ולא מצד לפנ''ע ]וצ''ע מהיכ''ת].
ה} ובאמת נבוכתי בזה אם כן הוא הדין לדברי הנתיה''מ עד שהראוני שבאמת האו''ש בפ''א מגירושין ה''ז כתב על דברי הנתיה''מ הנ''ל בזה''ל ''וטעמא ע"כ כיון דאכיל בשוגג איסור ד"ס לא הוי תו איסורא כלל והוי כמאן דאכיל היתרא לגמרי ולכן הוא שוה הדמים מה שנתן עבורו כאילו היה היתרא, וכן מצאתי להנתיבות בסימן רל"ד שביאר כן. אמנם לפ"ז יהיה מותר ליתן איסור ד"ס לחבירו בשוגג ולא יעבור על לאו דלפ"ע, ישתקע הדבר ולא יאמר, [ועיין פרק כל הבשר (דף קי"א) חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי ולא ס"ל], אך יש לחלק דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון [ויש לכוון זה בדברי הירושלמי חלה פ"ב הלכה ג' ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותליין ביה אית תנא תני וכו' וקלקל לאחרים דסברי מימר שהוא פטור והיא חייבת עיי"ש] אבל לא מחוור,''
[והינו שזכינו לכוין בזה בס''ד לכל דברי האו''ש וגם דן במה שהצעתי שיהיה כן עוד תקנה נוספת, וכתבנו שאינו נראה וגם ע''ז כתב שאינו מחוור].
ועכ''פ מבואר דהמחלו' בזה בין האו''ש לנתיה''מ היא בנקודה זו האם האיסור מתחיל בידיעה וכנראה גם לכן ספיקא לקולא, או דיש סיבת איסור רק אינו מחויב לצד האיסור, וצל''ע בכ''ז.
ויש הרבה להרחיב בכל גדרי דין ודין בפ''ע, ובדברי הנתיה''מ הרי רבו הקושיות והתירוצים, ואכמ''ל בזה ואני לא באתי אלא לעורר בדיני הגדרת צורת עמידת הדין ודינו בספק.
