וירא אליו ה', הנה התורה מספרת לנו שהקב"ה מתגלה לאברהם אבינו, האם השי"ת אמר לו משהו. בפרשה לא כתוב שהיה איזהו דיבור, וא"כ לכאורה צריך להבין מדוע כתבה התורה וירא אליו ה', ואם רוצים לספר על הכנסת אורחים של א"א אז שיכתבו על הכנסת אורחים, ואנו רואים בהמשך הפרשה שהקב"ה שאל את אברהם אבינו למה זה צחקה שרה, אבל וירא אליו ה' לא כתוב שהשי"ת אמר לו משהו, הרי התורה לא באה לספר סיפורי מעשיות, הרי התורה כוללת את כל הבריאה את כל הנשמות ואת כל העולמות, עד סוף כל הדורות, וא"כ מה באה התורה לומר בזה.
והנה כשאדם רוצה שתהיה לו התגלות של הקב"ה או שיש אדם שיש לו חשק שתהיה לו התגלות של השכינה הק', האם זה דבר טוב האם זה דבר שצריכים לחפוץ בו, מה עושים עם הוירא אליו ה', ואנו רואים שהתורה מספרת זאת משמע שיש לזה קשר עם חיינו, אף אחד אינו מתחיל את הקריאה של פרשת וירא אחרי הפסוק של וירא בגלל שאין לזה שייכות אליו, והנה בזמן שבית המקדש היה קיים היה דבר זה פשוט וטבעי שליהודי יש התגלות ה'. ראשית, משום שבאותו הזמן היה קיים המושג של נבואה, והיו חיים עם הנביא ועל כל חסרון שהיה לאדם היו עולים ושואלים את הנביא מה צריכים לעשות, והנביא היה אומר מה צריך לעשות ומה לא לעשות, ידעו שהנביא מדבר באספקלריא המאירה, בין בתורה ובין בריאות הגוף ובצרכי הגוף היו הולכים לשאול בנביאים, היה פשוט שלנביא יש התגלות אלוקית והיו חיים את המציאות הזו, אב היה אומר לבנו שהוא הולך לנביא, שאלו הבן מה זה נביא ענה לו האב שנביא הוא אדם שיש לו השראה אלוקית, וירא אליו ה' שהשי"ת מתגלה אליו. ובנוסף לזה היה את הבית המקדש, שמי שהיה בא לביהמ"ק וכלל ישראל היו עולים לשם שהרי היו להם נדרים ונדבות והיו צריכים לעלות לרגל, ומי שהיה יכול היה בא כבר ליום הק' היו באים כסדר, כמו שהיום נוסעים אל הצדיק כך היו נוסעים לבית המקדש, ואם היה נס או שנרפאו היו מקריבים קרבן תודה וכשבאו לבית המקדש היתה לכל אחד התגלות אלוקית, ושם אדם לא היה מסתכל על עצמו כאחד שיש הבלים במוחו, ובזמן שביהמ"ק היה קיים היתה המשיכה לזה שהשי"ת מתגלה, עלו לביהמ"ק וכל יהודי ולא רק בר דעה כשהגיע לביהמ"ק שהיה אורו של עולם היה מרגיש באור הגדול השורה שם, ואפי' שהגיעו רק לעיר ירושלים עצמה היו מתמלאים בהרהורי תשובה, כך היה נראה כשיהודי היה עולה לירושלים, אדם בא עם משפחתו אף אחד לא היה מסתכל על השני, היו באים ופשוט היו יורדים דמעות, היו באים לירושלים ועל כל אחד התעוררו הרהורי תשובה וחשבון הנפש, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, ולמי שהיה נדנוד עבירה היה חוזר מיד בתשובה ואף אחד לא הרגיש בזה, ומי שהיה במדרגה רוחנית יותר היה בוכה מגודל האור והכיסופים, שלא היה יכול להכיל את האורות שהאיר, כך היה נראה ה"וירא אליו ה'" בזמן שביהמ"ק אורו של עולם היה קיים.
והשאלה היא מה יש לנו היום כשאין לנו בית המקדש, ואנו אפי' לא יודעים על מה לבכות ולקונן, היום יכולים לשבת בעת רעוא דרעווין ולהיות עסוקים בדברי שטות, זו חלק מהגלות. ואנו אפי' לא יודעים מה יש לבכות על זה, אבל סו"ס אנו קוראים וירא אליו ה', משמע שיש לנו כן שייכות עם זה, וירא אליו ה' לא כתוב שום דיבור לאברהם אבינו, משום שלא צריך שום דיבור אלא טוב במה שהשי"ת מתגלה ליהודי, אבל סו"ס היכן יש לזה שייכות עם איש יהודי פשוט, זו עבודת התפילה כשאדם עומד להתפלל אז הוא המקום שבחור צריך לחפש בתפילה את הוירא אליו ה', דהיינו שכשלומדים בחור טרוד בהבנת הסברא או להבין את ההו"א או המסקנא, את החשבונות ואת הלומדעס, והבעש"ט כבר עסק בענין זה איך שייך להיות דבוק בהשי"ת בעת הלימוד, והבעש"ט הק' נותן עצה שיעצור באמצע הלימוד ולחשוב על השי"ת, כך הוא בתורה.
אבל תפילה היא בודאי הזמן שאז כל מחשבתו של האדם צריכה להיות בלחפש את ה', וירא אליו ה', יש אדם שנולד עם נשמה גבוהה ויש שנשמתו בגילוי, ובעת התפילה בטבע הוא חי את השי"ת ונמשך אחריו, בחי' נמשך אחריך כמים, הוא מחפש את הנקודה. אבל יש כאלה שקשה להם אין להם נשמה גבוהה כ"כ או שפגמו במשהו, והנשמה שלהם אינה בגילוי והאדם אינו נמשך להשי"ת, והוא עומד להתפלל ואין לו מה לעשות בתפילה.
פ"א אמר לי אדם גדול שאצלו התפילה היא כמו ה"סדר נאכט" (ליל הסדר) והיינו שהוא לא יכול לסיים, ואמר לי שמדוע צריכים לסיים את הסדר נאכט, בגלל שנהיה יום כך צריך לסיים את התפילה משום שצריך להמשיך את סדר היום, ויש אדם שאינו יודע מה לעשות בתפילה מכיון שהיא ארוכה בעבורו, ובמה זה תלוי, התשובה לזה היא שמי שיש לו מעט חיבור לה' אזי הוא מרגיש בתפילה שהוא נמצא בים של טהרה מקווה של אהבה ורחמים, ולאדם שאין לו מה לעשות בתפילה צריך לומר שבסידור יש אותיות גדולות אותיות קטנות ואותיות בינוניות וזה לא נגמר, ואז מתעייפים. והעצה לזה היא שיתחיל לאהוב את זה ולהתחבר לזה, שיתחיל לשמוע ולהבין מה זה תפילה. כ"א יודע שבתפילה יש מושג של פירוש המילות, פירוש המילות הוא דבר טוב כשאדם לומד את זה לפני התפילה, אבל בשעת התפילה זה לא זמן ללמוד פיה"מ, כמו שכשאדם מדבר עם אדם אחר אז הוא אינו חושב את פירוש המילות, הוא מכוון על הבחור שאיתו מדבר או על הנושא שהם מדברים, וכשמדברים עם הקב"ה זה לא הזמן לכוון את פירוש המילות, פירוש המילות אפשר ללמוד לפני התפילה ובבין הסדרים עם סידורים בעלי פירושים שונים. אבל בשעה שעומדים להתפלל המחשבה אחת שיש בורא כל עולמים, ואני רוצה להרגיל את עצמי להתחבר אליו. לדוגמא כל אדם מחובר ללבוש שלו או לכל חפץ אחר, וכשרואה דבר ששייך לו מרגיש חיבור אליו, בחור מחובר לחסידות שלו, ויש אנשים שמחוברים לעיר שבה הם מתגוררים, ואפי' להבדיל גוי מחובר למדינתו ולדגל שלה. יש כוח בנפש שנקרא כוח החיבור, זה כוח שנמשך ממידת יסוד, להיות מחובר. ולמה ברא הקב"ה את הכוח הזה בשביל מטרה מסויימת, ויכול להיות שיש הרבה שכוח ההתחברות אצלם לא נפתח אף פעם, אף פעם לא שמעו על זה, או שהם מחוברים לדברים שאין צריכים להיות מחוברים, אבל לכל אחד נטוע בנפשו כוח החיבור, להיות מחובר למשהו. והשי"ת ברא את הכוח הזה, למה. כדי שיוכלו להיות מחוברים לתורה למצוות ואליו ית', וכ"א יכול מחובר לזה. הולכים לצדיקים משום שרוצים לראות אדם שכוח החיבור שלו מחובר להשי"ת, ולמה זה מעניין, משום שאנו רואים חיים חומריים בהעולם הזה הגשמי, וכשרואים אחד שמחובר להשי"ת רואים בעיני בשר איך שהוא חי בעולם רוחני, יש לו התפעלות מתפילה מאמן יהא שמיה רבא, יש לו חיות מעניית אמן, יש בנ"א שיש להם כזו חיות שכשהם אומרים אמן גם בנ"א בסביבתם מתעוררים מכוח חיות זו.
וסיפרו על ר' אהרן קוטלר זצוק"ל שבא פ"א לא"י וכיבדו אותו למסור שיעור כללי והציבור באו לשמוע את השיעור, ואמרו שעיניו יצאו ממקומן מרוב אהבת התורה בעת שמסר השיעור, ורואים דבר פלא שאדם יוצא מהכלים ולא דבר גשמי אלא מהתורה הק', וזה מראה כמה היה כוח החיבור שלו דבוק בתורה. וכל אחד יכול להגיע למדרגה זו, כל אדם שהוא מבני אברהם יצחק ויעקב, יכול בעת התפילה לטעום טעם של התחברות, טעם שהלב מרגיש בו. צדיקים לא ישנו ולא אכלו ולא מחמת שהתענו אלא שמי שטועם טעם זה נעשה רענן, ואף הגוף מתרענן כשטועם את הטעם המתוק הזה ואף יותר ממה שמרגיש כשאוכל או שותה מאכלים גשמיים. והראיה שהרי גוף הצדיק אינו דורש הרבה ולא מחמת שהוא מענה אותו, אלא משום שהגוף אינו מרגיש רעב, הוא מחובר להשראה והוא שבע מההשראה אלוקית שנספגת בו.
וכל אדם יכול, יש אחד שקל לו ויש שקשה לו, ויש שאינו מבין את הענין, יש סגנונות רבים של אנשים וסגנונות רבים של נפשות, ולכן באנו לזה העולם כדי לתקן את נפשותינו, לא באנו לעולם בכדי לנוח וליהנות, אדם נכנס למסגרת ואינו מבין מה בדיוק הסדרים שם, ותמה לעצמו על סדר הדברים, איזה כולל מוזר, ישיבה משונה. מה הוא הסוד. אדם מסתובב כך וחושב שזהו התכלית, כל בחור יכול לטעום את הטעם הטוב, וכשטועם את הטעם המתוק של מעט התחברות לרבש"ע, פתאום מגלה שכל השטויות שיש לו בראש נעלמים, ומהרבה בעיות שמתייגע בהם הוא מתעלה. טעמו וראו כי טוב ה', טעמו וראו-תטעמו ותראו, כי טוב ה'-שלהיות מחובר בהשי"ת הוא דבר מתוק, אבל צריך לטעום. וכשטועמים את הטעם הערב הזה אז מרגישים זאת.
ויש עובדא ידועה שבזמן שהמגיד ממעזריטש זיעוכי"א הפיץ את אור החסידות בכל העולם, שלח את תלמידיו לעיירות סביב, ובכל איזור היו צריכים לדעת איך להתעסק עם האנשים. ולמשל כשהלכו למחוז ווהאלין שבו היו אנשים תמימים לא היו צריכים לטרוח ולעמול אלא עשו מעט מופתים והעולם התקרב לחסידות. והיו מחוזות כמו ליטא ורייסן (בלרוס) שהיו מקומות קשים מאוד שם היו אנשים בעלי מוחות, כמו אנשי וילנא ושקלוב וקאליסק שאלו היו עיירות של בעלי מוחין גדולים למדנים והמתנגדים הגדולים, וידעו שמגיד שולח שלוחים וכל אורח שבא מיד בדקו אחריו, וכל אחד שהיה עליו חשש שהוא מן החסידים מיד שילחו אותו משם בבושת פנים. ובשעה ששלח המגיד את שלוחיו, הכינו אותם איך להתנהג במקום שלשם הם נשלחים. ושלחו לשם תלמידים שהיו בעלי לשון לימודים והם היו צריכים להיות ת"ח גדולים. ולאחד המקומות שלחו את הרה"ק הבעל התניא זי"ע שכידוע בא מאותו המקום, והמגיד שלחו למקום מוצאו שילך לקרב אנשים לחסידות. והם ידעו ששליחי המגיד אמורים להגיע ומי שהתחיל לדבר על השי"ת מיד ידעו שהוא מהחסידים, והסדר היה שהיו משוחחים בלימוד וראו אחד שהיה למדן טוב אז עשו עימו קשרים, ואחר שהרגישו שהוא בידם. לקחו אותו לטייל בחוץ והדליקו אותם בתירוצים על קושיות שהם הבינו ששכל אנוש של מי שמתייגע בתורה אינו יכול להגיע לתירוצים כאלו, וכ"א מבין שתלמיד של המגיד השיג את חידו"ת, שהרי הבעש"ט הק' והמגיד לימדו את התלמידים שצריך ללמוד באופן שכשלומד הויות דאביי ורבא ירגיש כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, והמשיכו את נשמת אביי ורבא ונשמות בעלי התוס', והם חידושים שהלומדים בוילנא לא היו יכולים להשיג. וממילא אחר כאלו תירוצים ומהלכים מסוגיות הש"ס, היו הלמדנים כרוכים אחר הלמדן שבא לדרוש שם, ושאלו אותם היכן שמעו כאלו חידושים, והיו משתגעים מחידושים כאלו. ואז אמרו להם אתם רוצים לשמוע היכן לומדים את דרך הלימוד הזה, בואו למעזריטש. והם לא היו יכולים להתאפק והיו נוסעים למעזריטש. וכמה ימים אח"כ מתחילים לברר היכן אותו הלמדן, והבינו שיד התלמיד היתה במעל. ופ"א בא הבעל התניא והוא ידע איך לדבר בשפתם, ובאו כולם עם קושיותיהם והבעל התניא אמר החל לחדש חידושים שלא שזפתן עין. שלשה ימים דיברו שם בלימוד, אך הם היו אנשים קשים והבעל התניא לא היה יכול לתפוס עימם קשר. וראה שאינו יכול להם. דפק הבעל התניא על הסטנדר ואמר טעמו וראו, תטעמו ותראו. כי טוב הוי"ה, שהבורא כל עולמים טוב הוא, וברח משם. ובשעה שאמר מימרא זו, מכיון שהבעל התניא היה כל כך מחובר למה שאמר, וכשאדם מרגיש את מה שאומר, אז הוי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ומתוך כך רדפו אחריו שלושים לומדים ונדבקו בו, ובאו אל המגיד. פשטו של ענין הוא ששלשה ימים שעסקו בלימוד לא הועילו, וכשאמר כי טוב הוי"ה אז הרגישו טעם ערב ונמשכו אחריו. והיינו שאז הרגישו כי טוב הוי"ה, נתגלה להם שהתורה היא אור אלוקי, אז לא היו יכולים יותר ורצו אחריו. ובזה האיר להם את ה"וירא אליו ה'".
ואכן אין היום בעל התניא שיבוא ויאמר לנו שיש טוב יותר מטעם גשמי, אבל יש לנו בחירה. יש דבר שנותר בבחירה שלנו שבשעת התפילה נחפש מעט התחברות להשי"ת. שבשעה שמתפללים יחשבו שיש בורא עולם, דע לפני מי אתה עומד, ולא שיוצא איזהו שו"ע בהל' תפילה אלא שמנסה להתחבר להשי"ת, וזה בדוק ומנוסה. ואם בחור יעמוד בתפילה עם מחשבות כאלו, ואפי' אם לא בכל התפילה אלא אפי' דקה אם יחשוב בקביעות שרצונו להתחבר אל ה', ומחשבה זו בוקעת את המחיצה של המוחין של בנ"א. ועם הזמן בסוף תבקע המחשבה הזו את כל המחיצות וירגיש ששפכי כמים לבך נוכח פני ה'.
ויש ב' אופנים לשכנע אדם לטעום דבר טוב, א' שסומך על השי"ת שלא ייתן לו דבר שאינו טוב. ב' שאדם אומר לו שהוא טעם וזה טוב.
לפעמים יכולים לשמוע בבית מדרש איך שקוראים לאדם לעלות עלייה, והוא עולה לתורה ולפעמים יכולים לשמוע שאומר לכלל ישראל ברכו את ה' המבורך, ויש אדם שכשעולה לתורה שומעים שאין לו קשר עם הדבר, והתירןץ הוא משום שצריך לדבר עם השי"ת, והוא מנוכר ממנו. אין לו חיבור והוא אף פעם לא פיתח את החיבור עם השי"ת, ופיתוח כוח החיבור הוא ע"י התפילה, וע"י השירה כשמזמרים מזמרים להשי"ת, ולא מזמרים מחמת שהניגון הוא ניגון יפה, אלא מפני שרוצים להתחבר.
והנה כשאדם רוצה שתהיה לו התגלות של הקב"ה או שיש אדם שיש לו חשק שתהיה לו התגלות של השכינה הק', האם זה דבר טוב האם זה דבר שצריכים לחפוץ בו, מה עושים עם הוירא אליו ה', ואנו רואים שהתורה מספרת זאת משמע שיש לזה קשר עם חיינו, אף אחד אינו מתחיל את הקריאה של פרשת וירא אחרי הפסוק של וירא בגלל שאין לזה שייכות אליו, והנה בזמן שבית המקדש היה קיים היה דבר זה פשוט וטבעי שליהודי יש התגלות ה'. ראשית, משום שבאותו הזמן היה קיים המושג של נבואה, והיו חיים עם הנביא ועל כל חסרון שהיה לאדם היו עולים ושואלים את הנביא מה צריכים לעשות, והנביא היה אומר מה צריך לעשות ומה לא לעשות, ידעו שהנביא מדבר באספקלריא המאירה, בין בתורה ובין בריאות הגוף ובצרכי הגוף היו הולכים לשאול בנביאים, היה פשוט שלנביא יש התגלות אלוקית והיו חיים את המציאות הזו, אב היה אומר לבנו שהוא הולך לנביא, שאלו הבן מה זה נביא ענה לו האב שנביא הוא אדם שיש לו השראה אלוקית, וירא אליו ה' שהשי"ת מתגלה אליו. ובנוסף לזה היה את הבית המקדש, שמי שהיה בא לביהמ"ק וכלל ישראל היו עולים לשם שהרי היו להם נדרים ונדבות והיו צריכים לעלות לרגל, ומי שהיה יכול היה בא כבר ליום הק' היו באים כסדר, כמו שהיום נוסעים אל הצדיק כך היו נוסעים לבית המקדש, ואם היה נס או שנרפאו היו מקריבים קרבן תודה וכשבאו לבית המקדש היתה לכל אחד התגלות אלוקית, ושם אדם לא היה מסתכל על עצמו כאחד שיש הבלים במוחו, ובזמן שביהמ"ק היה קיים היתה המשיכה לזה שהשי"ת מתגלה, עלו לביהמ"ק וכל יהודי ולא רק בר דעה כשהגיע לביהמ"ק שהיה אורו של עולם היה מרגיש באור הגדול השורה שם, ואפי' שהגיעו רק לעיר ירושלים עצמה היו מתמלאים בהרהורי תשובה, כך היה נראה כשיהודי היה עולה לירושלים, אדם בא עם משפחתו אף אחד לא היה מסתכל על השני, היו באים ופשוט היו יורדים דמעות, היו באים לירושלים ועל כל אחד התעוררו הרהורי תשובה וחשבון הנפש, בואו ונחשוב חשבונו של עולם, ולמי שהיה נדנוד עבירה היה חוזר מיד בתשובה ואף אחד לא הרגיש בזה, ומי שהיה במדרגה רוחנית יותר היה בוכה מגודל האור והכיסופים, שלא היה יכול להכיל את האורות שהאיר, כך היה נראה ה"וירא אליו ה'" בזמן שביהמ"ק אורו של עולם היה קיים.
והשאלה היא מה יש לנו היום כשאין לנו בית המקדש, ואנו אפי' לא יודעים על מה לבכות ולקונן, היום יכולים לשבת בעת רעוא דרעווין ולהיות עסוקים בדברי שטות, זו חלק מהגלות. ואנו אפי' לא יודעים מה יש לבכות על זה, אבל סו"ס אנו קוראים וירא אליו ה', משמע שיש לנו כן שייכות עם זה, וירא אליו ה' לא כתוב שום דיבור לאברהם אבינו, משום שלא צריך שום דיבור אלא טוב במה שהשי"ת מתגלה ליהודי, אבל סו"ס היכן יש לזה שייכות עם איש יהודי פשוט, זו עבודת התפילה כשאדם עומד להתפלל אז הוא המקום שבחור צריך לחפש בתפילה את הוירא אליו ה', דהיינו שכשלומדים בחור טרוד בהבנת הסברא או להבין את ההו"א או המסקנא, את החשבונות ואת הלומדעס, והבעש"ט כבר עסק בענין זה איך שייך להיות דבוק בהשי"ת בעת הלימוד, והבעש"ט הק' נותן עצה שיעצור באמצע הלימוד ולחשוב על השי"ת, כך הוא בתורה.
אבל תפילה היא בודאי הזמן שאז כל מחשבתו של האדם צריכה להיות בלחפש את ה', וירא אליו ה', יש אדם שנולד עם נשמה גבוהה ויש שנשמתו בגילוי, ובעת התפילה בטבע הוא חי את השי"ת ונמשך אחריו, בחי' נמשך אחריך כמים, הוא מחפש את הנקודה. אבל יש כאלה שקשה להם אין להם נשמה גבוהה כ"כ או שפגמו במשהו, והנשמה שלהם אינה בגילוי והאדם אינו נמשך להשי"ת, והוא עומד להתפלל ואין לו מה לעשות בתפילה.
פ"א אמר לי אדם גדול שאצלו התפילה היא כמו ה"סדר נאכט" (ליל הסדר) והיינו שהוא לא יכול לסיים, ואמר לי שמדוע צריכים לסיים את הסדר נאכט, בגלל שנהיה יום כך צריך לסיים את התפילה משום שצריך להמשיך את סדר היום, ויש אדם שאינו יודע מה לעשות בתפילה מכיון שהיא ארוכה בעבורו, ובמה זה תלוי, התשובה לזה היא שמי שיש לו מעט חיבור לה' אזי הוא מרגיש בתפילה שהוא נמצא בים של טהרה מקווה של אהבה ורחמים, ולאדם שאין לו מה לעשות בתפילה צריך לומר שבסידור יש אותיות גדולות אותיות קטנות ואותיות בינוניות וזה לא נגמר, ואז מתעייפים. והעצה לזה היא שיתחיל לאהוב את זה ולהתחבר לזה, שיתחיל לשמוע ולהבין מה זה תפילה. כ"א יודע שבתפילה יש מושג של פירוש המילות, פירוש המילות הוא דבר טוב כשאדם לומד את זה לפני התפילה, אבל בשעת התפילה זה לא זמן ללמוד פיה"מ, כמו שכשאדם מדבר עם אדם אחר אז הוא אינו חושב את פירוש המילות, הוא מכוון על הבחור שאיתו מדבר או על הנושא שהם מדברים, וכשמדברים עם הקב"ה זה לא הזמן לכוון את פירוש המילות, פירוש המילות אפשר ללמוד לפני התפילה ובבין הסדרים עם סידורים בעלי פירושים שונים. אבל בשעה שעומדים להתפלל המחשבה אחת שיש בורא כל עולמים, ואני רוצה להרגיל את עצמי להתחבר אליו. לדוגמא כל אדם מחובר ללבוש שלו או לכל חפץ אחר, וכשרואה דבר ששייך לו מרגיש חיבור אליו, בחור מחובר לחסידות שלו, ויש אנשים שמחוברים לעיר שבה הם מתגוררים, ואפי' להבדיל גוי מחובר למדינתו ולדגל שלה. יש כוח בנפש שנקרא כוח החיבור, זה כוח שנמשך ממידת יסוד, להיות מחובר. ולמה ברא הקב"ה את הכוח הזה בשביל מטרה מסויימת, ויכול להיות שיש הרבה שכוח ההתחברות אצלם לא נפתח אף פעם, אף פעם לא שמעו על זה, או שהם מחוברים לדברים שאין צריכים להיות מחוברים, אבל לכל אחד נטוע בנפשו כוח החיבור, להיות מחובר למשהו. והשי"ת ברא את הכוח הזה, למה. כדי שיוכלו להיות מחוברים לתורה למצוות ואליו ית', וכ"א יכול מחובר לזה. הולכים לצדיקים משום שרוצים לראות אדם שכוח החיבור שלו מחובר להשי"ת, ולמה זה מעניין, משום שאנו רואים חיים חומריים בהעולם הזה הגשמי, וכשרואים אחד שמחובר להשי"ת רואים בעיני בשר איך שהוא חי בעולם רוחני, יש לו התפעלות מתפילה מאמן יהא שמיה רבא, יש לו חיות מעניית אמן, יש בנ"א שיש להם כזו חיות שכשהם אומרים אמן גם בנ"א בסביבתם מתעוררים מכוח חיות זו.
וסיפרו על ר' אהרן קוטלר זצוק"ל שבא פ"א לא"י וכיבדו אותו למסור שיעור כללי והציבור באו לשמוע את השיעור, ואמרו שעיניו יצאו ממקומן מרוב אהבת התורה בעת שמסר השיעור, ורואים דבר פלא שאדם יוצא מהכלים ולא דבר גשמי אלא מהתורה הק', וזה מראה כמה היה כוח החיבור שלו דבוק בתורה. וכל אחד יכול להגיע למדרגה זו, כל אדם שהוא מבני אברהם יצחק ויעקב, יכול בעת התפילה לטעום טעם של התחברות, טעם שהלב מרגיש בו. צדיקים לא ישנו ולא אכלו ולא מחמת שהתענו אלא שמי שטועם טעם זה נעשה רענן, ואף הגוף מתרענן כשטועם את הטעם המתוק הזה ואף יותר ממה שמרגיש כשאוכל או שותה מאכלים גשמיים. והראיה שהרי גוף הצדיק אינו דורש הרבה ולא מחמת שהוא מענה אותו, אלא משום שהגוף אינו מרגיש רעב, הוא מחובר להשראה והוא שבע מההשראה אלוקית שנספגת בו.
וכל אדם יכול, יש אחד שקל לו ויש שקשה לו, ויש שאינו מבין את הענין, יש סגנונות רבים של אנשים וסגנונות רבים של נפשות, ולכן באנו לזה העולם כדי לתקן את נפשותינו, לא באנו לעולם בכדי לנוח וליהנות, אדם נכנס למסגרת ואינו מבין מה בדיוק הסדרים שם, ותמה לעצמו על סדר הדברים, איזה כולל מוזר, ישיבה משונה. מה הוא הסוד. אדם מסתובב כך וחושב שזהו התכלית, כל בחור יכול לטעום את הטעם הטוב, וכשטועם את הטעם המתוק של מעט התחברות לרבש"ע, פתאום מגלה שכל השטויות שיש לו בראש נעלמים, ומהרבה בעיות שמתייגע בהם הוא מתעלה. טעמו וראו כי טוב ה', טעמו וראו-תטעמו ותראו, כי טוב ה'-שלהיות מחובר בהשי"ת הוא דבר מתוק, אבל צריך לטעום. וכשטועמים את הטעם הערב הזה אז מרגישים זאת.
ויש עובדא ידועה שבזמן שהמגיד ממעזריטש זיעוכי"א הפיץ את אור החסידות בכל העולם, שלח את תלמידיו לעיירות סביב, ובכל איזור היו צריכים לדעת איך להתעסק עם האנשים. ולמשל כשהלכו למחוז ווהאלין שבו היו אנשים תמימים לא היו צריכים לטרוח ולעמול אלא עשו מעט מופתים והעולם התקרב לחסידות. והיו מחוזות כמו ליטא ורייסן (בלרוס) שהיו מקומות קשים מאוד שם היו אנשים בעלי מוחות, כמו אנשי וילנא ושקלוב וקאליסק שאלו היו עיירות של בעלי מוחין גדולים למדנים והמתנגדים הגדולים, וידעו שמגיד שולח שלוחים וכל אורח שבא מיד בדקו אחריו, וכל אחד שהיה עליו חשש שהוא מן החסידים מיד שילחו אותו משם בבושת פנים. ובשעה ששלח המגיד את שלוחיו, הכינו אותם איך להתנהג במקום שלשם הם נשלחים. ושלחו לשם תלמידים שהיו בעלי לשון לימודים והם היו צריכים להיות ת"ח גדולים. ולאחד המקומות שלחו את הרה"ק הבעל התניא זי"ע שכידוע בא מאותו המקום, והמגיד שלחו למקום מוצאו שילך לקרב אנשים לחסידות. והם ידעו ששליחי המגיד אמורים להגיע ומי שהתחיל לדבר על השי"ת מיד ידעו שהוא מהחסידים, והסדר היה שהיו משוחחים בלימוד וראו אחד שהיה למדן טוב אז עשו עימו קשרים, ואחר שהרגישו שהוא בידם. לקחו אותו לטייל בחוץ והדליקו אותם בתירוצים על קושיות שהם הבינו ששכל אנוש של מי שמתייגע בתורה אינו יכול להגיע לתירוצים כאלו, וכ"א מבין שתלמיד של המגיד השיג את חידו"ת, שהרי הבעש"ט הק' והמגיד לימדו את התלמידים שצריך ללמוד באופן שכשלומד הויות דאביי ורבא ירגיש כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, והמשיכו את נשמת אביי ורבא ונשמות בעלי התוס', והם חידושים שהלומדים בוילנא לא היו יכולים להשיג. וממילא אחר כאלו תירוצים ומהלכים מסוגיות הש"ס, היו הלמדנים כרוכים אחר הלמדן שבא לדרוש שם, ושאלו אותם היכן שמעו כאלו חידושים, והיו משתגעים מחידושים כאלו. ואז אמרו להם אתם רוצים לשמוע היכן לומדים את דרך הלימוד הזה, בואו למעזריטש. והם לא היו יכולים להתאפק והיו נוסעים למעזריטש. וכמה ימים אח"כ מתחילים לברר היכן אותו הלמדן, והבינו שיד התלמיד היתה במעל. ופ"א בא הבעל התניא והוא ידע איך לדבר בשפתם, ובאו כולם עם קושיותיהם והבעל התניא אמר החל לחדש חידושים שלא שזפתן עין. שלשה ימים דיברו שם בלימוד, אך הם היו אנשים קשים והבעל התניא לא היה יכול לתפוס עימם קשר. וראה שאינו יכול להם. דפק הבעל התניא על הסטנדר ואמר טעמו וראו, תטעמו ותראו. כי טוב הוי"ה, שהבורא כל עולמים טוב הוא, וברח משם. ובשעה שאמר מימרא זו, מכיון שהבעל התניא היה כל כך מחובר למה שאמר, וכשאדם מרגיש את מה שאומר, אז הוי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ומתוך כך רדפו אחריו שלושים לומדים ונדבקו בו, ובאו אל המגיד. פשטו של ענין הוא ששלשה ימים שעסקו בלימוד לא הועילו, וכשאמר כי טוב הוי"ה אז הרגישו טעם ערב ונמשכו אחריו. והיינו שאז הרגישו כי טוב הוי"ה, נתגלה להם שהתורה היא אור אלוקי, אז לא היו יכולים יותר ורצו אחריו. ובזה האיר להם את ה"וירא אליו ה'".
ואכן אין היום בעל התניא שיבוא ויאמר לנו שיש טוב יותר מטעם גשמי, אבל יש לנו בחירה. יש דבר שנותר בבחירה שלנו שבשעת התפילה נחפש מעט התחברות להשי"ת. שבשעה שמתפללים יחשבו שיש בורא עולם, דע לפני מי אתה עומד, ולא שיוצא איזהו שו"ע בהל' תפילה אלא שמנסה להתחבר להשי"ת, וזה בדוק ומנוסה. ואם בחור יעמוד בתפילה עם מחשבות כאלו, ואפי' אם לא בכל התפילה אלא אפי' דקה אם יחשוב בקביעות שרצונו להתחבר אל ה', ומחשבה זו בוקעת את המחיצה של המוחין של בנ"א. ועם הזמן בסוף תבקע המחשבה הזו את כל המחיצות וירגיש ששפכי כמים לבך נוכח פני ה'.
ויש ב' אופנים לשכנע אדם לטעום דבר טוב, א' שסומך על השי"ת שלא ייתן לו דבר שאינו טוב. ב' שאדם אומר לו שהוא טעם וזה טוב.
לפעמים יכולים לשמוע בבית מדרש איך שקוראים לאדם לעלות עלייה, והוא עולה לתורה ולפעמים יכולים לשמוע שאומר לכלל ישראל ברכו את ה' המבורך, ויש אדם שכשעולה לתורה שומעים שאין לו קשר עם הדבר, והתירןץ הוא משום שצריך לדבר עם השי"ת, והוא מנוכר ממנו. אין לו חיבור והוא אף פעם לא פיתח את החיבור עם השי"ת, ופיתוח כוח החיבור הוא ע"י התפילה, וע"י השירה כשמזמרים מזמרים להשי"ת, ולא מזמרים מחמת שהניגון הוא ניגון יפה, אלא מפני שרוצים להתחבר.
