כוונה בתפילה

מה היא עבודה שבלב??? >>> מהו עיון תפילה??? >>> מהי כוונה בפרוש המלות ומה הכוונה שעומד לפני ה'??? >>> האם לכל אדם שמתפלל יש ידיעה כהה שהוא בתפילה??? >>> מה הדין מי ששכח רצה בברכת המזון??? >>> מי שדבר באמצע התפילה האם חוזר??? >>> מה יעשה מי שהתעורר בשאלה באמצע התפילה??? >>> האם כשכוון רק בסוף ברכת אבות יצא??? >>> אם לא כוון באבות האם יכול לכוון במודים??? >>> מהי היגיעה והטורח בכוונה??? >>> האם הכוונה היא בפרוש המילות???

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם. (דברים יא, יג)

עבודה שבלב

הנה מבואר בגמ' בתענית (ב, א) שנאמר 'לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם', איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה.
והנה מצינו בגמ' בברכות (לד, ב) במשנה שם, המתפלל וטעה סימן רע לו, ובגמ' שם הק' מתי ובאיזו מן הברכות הרי"ז טעות וסימן רע, ומתרצי' שהמתפלל צריך שיכוון בכל הברכות ואם אינו יכול לכוון בכולם יכוון בברכה אחת ואמר ר' חייא אמר רב ספרא שיכוון בברכת אבות שהיא תחילת התפילה, וכתב רש"י שאם אינו מכוון בתחילת התפילה יש בזה רמז שאינו חפץ בה, ובתוס' שם כתבו שהרי מצינו שלעולם ימוד אדם דעתו אם יכול לכוון יתפלל ואם לאו לא יתפלל, ותי' שכל מה שיכול לכוון היינו באחת מהברכות.
וכ"כ הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילה ה"א), חמשה דברים מעכבים את התפילה אע"פ שהגיע זמנה, והם, טהרת הידיים וכיסוי הערוה וטהרת מקום התפילה ודברים החופזים אותו וכוונת הלב, וכתב (הט"ו – טז) כוונת הלב כיצד, כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, כיצד היא הכוונה, שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכווןאת לבו ואח"כ יתפלל בנחת ותחנונים, ולא יעשה תפילתו כמי שהיה ונשא משוי משליכו והולך לו, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה ואח"כ יפטר, חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת אחר התפילה ומאריכים בתפילה שעה אחת.
וכתב שם עוד (פ"י ה"א), מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה, ואם כיון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך, מי שטעה באחת משלש ברכות הראשונות חוזר לראש ואם טעה באחת משלש אחרונות חוזר לעבודה, ואם טעה באחת מהאמצעיות חוזר לתחילת הברכה שטעה בה ומשלים תפילתו על הסדר.

כוונת הלב שמתפלל וקורא אל ה'

וכתב החינוך (מצוה תלג) וכן מענין המצווה, מה שהזהירו אותנו בכוונת הלב הרבה בתפילה, ויותר בברכה הראשונה שאמרו שמי שלא כיוון בה מחזירים אותו, וענין הכוונה זו שחייבו בשבילה חזרה לפי הדומה שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ויפנה מחשבותיו מכל שאר מחשבות העולם וייחד אותה על זה, מבואר בחינוך שעניין הכוונה שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא ויפנה מחשבתו מכל ענייני העולם.
ולכאורה מקור דברי החינוך מדברי הגמ' בסנהדרין (כב, א) אמר רבה בר ביזנא אר"ש חסידא, המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו שנאמר 'שיויתי ה' לנגדי תמיד'.
ובבית אלוקים (שער התפילה פ"ה) כתב, שעיקר תפלותינו הם י"ח ברכות שאנו מתפללין ג"פ בכל יום, ותקנו אותם כאילו מדבר עם השכינה לנוכח, ברוך אתה, אתה גבור, אתה קדוש, אתה חונן, השיבנו וגו', רצה, מודים אנחנו לך וגו', ולזה צריך ג"כ שיהפוך פניו אל מקום שכינתו, כמדבר איש אל חבירו שמדבר לו פנים אל פנים, בפרט בתפלת י"ח שהוא לנכח, כי במה שמתפלל האדם בישיבה כמו ק"ש וברכותיה אין צריך להיות נכח השכינה, וכן תקנו הברכות קצתם לנכח וקצתם בנסתר, ומבואר שצריך שיתפלל אל ה' בבחינת נוכח לפי שהוא עומד לפני ה'.
ובמשנה ברורה (או"ח צא, סק"ו) הביא מדברי הזוהר שהמתפלל צריך לכסות את ראשו ואת עיניו, והביא מהפרי מגדים דהיינו בטלית של מצוה וכן נוהגין כהיום לכסות ראש עד עינים בטלית מצוה בשעת תפלת י"ח, והאריך שם במי שפוקח את עיניו בשעה שמתפלל, ומבואר שכשמתפלל צריך שיהיה כולו מונח בתפילה שהרי הוא עומד לפני ה'.
וכן כתב במסילת ישרים (פי"ט), עיקר היראה היא יראת הרוממות שצריך האדם לחשוב בעודו מתפלל או עושה מצוה, כי לפני מלך מלכי המלכים הוא מתפלל או עושה המעשה ההוא, והוא מה שהזהיר התנא (אבות פ"ב), וכשאתה מתפלל דע לפני מי אתה מתפלל, שהוא עומד ממש לפני הבורא יתברך שמו ונושא ונותן עמו, אף על פי שאין עינו של אדם רואהו, אמנם מי שהוא בעל שכל נכון, במעט התבוננות ושימת לב, יוכל לקבוע בלבו אמיתת הדבר, איך הוא בא ונושא ונותן ממש עמו יתברך, ולפניו הוא מתחנן ומאתו הוא מבקש, והוא יתברך שמו מאזין לו מקשיב לדבריו, כאשר ידבר איש אל רעהו ורעהו מקשיב שומע אליו.

עיון תפילה

בגמ' בבבא בתרא (קסד, ב) מצינו, אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפילה ולשון הרע, וכתב רש"י, עיון תפילה, יש מפרשים שלאחר שהתפלל דן בלבו שישלם לו הקב"ה שכרו ויעשה הקב"ה צרכיו וישמע תפילתו לפי שהתפלל בכוונה, וכתב שם בתוס' שהרבה בני אדם אינם מצפים מתי יבא תפלתם שאינם מכוונים כל כך שיצפו תפלתם, ונראה לרבי שעיון תפלה שהוא רע שאינם מכוונים תפלתם, ומזה אין אדם ניצול בכל יום שאין שום אדם יכול לכוון בתפלתו היטב.

כוונה בפרוש המלות ובמה שעומד לפני ה'

בחדושי הגר"ח (הלכות תפילה פ"ד) כתב, שמסתימת לשון הרמב"ם מבואר שדין כוונה הוא על כל התפלה שהכוונה מעכבת בה, וקשה ממה שפסק הרמב"ם (פ"י), מי שהתפלל ולא כיון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיון את לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך, ומבואר שהכוונה אינה מעכבת רק בברכה ראשונה, וייסד בזה הגר"ח, שיש שתי סווגי כוונות בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים ויסודה הוא דין כוונה, ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ה' שאי"ז מדין כוונה אלא מעצם התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד ומתפלל לפני ה' אין זה מעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק שאין בו דין מעשה ודינו כאילו לא התפלל, ולענין עצם התפלה כל ברכה בפ"ע מעכבת, וצריך שיכוון ויידע שהוא עומד בתפלה, ומלבד דין שצריך שידע בכוונתו שאינו מתעסק, צריך גם כוונה כללית בכל הברכות משום שמצוות צריכות כוונה וכל הברכות הם בכלל מצות התפילה.
וא"כ מה שכתב הרמב"ם שאם התפלל בלא כוונה צריך לחזור ולהתפלל ואם מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, שהוא מדבר בעיקר הכוונה של עומד לפני ה' שלא יהיה מתעסק וכן משום שצוות צריכות כוונה, משא"כ לעניין כוונת המלות, אי"ז מעכב ולכך אם התפלל בלא כוונת המילות אינו חוזר ומתפלל, כיון שהוא דין כווונה רק בתפילה שצריך גם כוונת המילות.
וכתב, שהרי דעת הרממ"ם שמצוות צריכות כוונה מדאורייתא וגם מי שחולק מ"מ סובר שקיומה הוא מהתורה, וא"כ מתעסק הוא ג"כ מדאורייתא שאינו כלום וכן דין שמצוות צריכות כוונה הוא בכל התורה לכך לא יתפלל, משא"כ בדין הכוונה ששייך רק בתפילה בפירוש המילות, הרי כיון שנוסח התפילה הוא מתקנת חכמים לכך מהתורה זה נחשב תפילה ויתפלל גם אם אינו יכול לכוון במילים.

כל אדם שמתפלל יש לו ידיעה כהה שהוא בתפילה

ובגליונות החזו"א כתב, שאי אפשר לומר כן, לפי שבשעה שמתעשת ולבו מהרהר בדבר מהדברים בודאי יש כאן היסח הדעת מכוונה שכתב הרמב"ם, וכבר אמרו בגמ' בב"ב שעיון תפילה אין אדם ניצול מהם בכל יום, וכתב, לולי דברי הגר"ח יש לומר שהרמב"ם (פ"ד) דיבר בעיקר התפילה ועניינה, ואת שיעורו שחייבו לעכב כתב בפרק י', וכל אדם שעומד להתפלל לא שייך בו מתעסק שלעולם יש לו ידיעה כהה שהוא בתפילה לפניו יתברך אלא שאין לבו ער על כך, ובידיעה קלושה זו יוצא בדיעבד אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך.
ובאבי עזרי (פ"ד הל' תפלה הט"ו) כתב, שבפשוטו משמע בדברי הרמב"ם שעיקר הדין שתפילה צריכה כוונה, ומ"מ לא כתב כמה צריך לכוון בתפילה ודין זה ביאר (פ"י ה"א) שמי שהתפלל בלא כוונה צריך לחזור ואם כוון בברכת אבות אי"צ לחזור, וכן מוכח בדברי השו"ע (צח, א) שאם כוון באבות יצא, ופשוט שאם מכוון בתחילת התפילה לקיים את מצוות תפילה יצא גם אינו מכוון בעת התפילה אתת פירוש המלות, וכתב לחלוק על דברי הגר"ח שאם לא מכוון שהוא עומד בתפילה כל הברכות לא יצא שהוא מתעסק, וכתב בזה האבי עזרי שכמו שמצינו בקריאת שמע שצריך לכוון בפסוק ראשון ואם לא כיון לא יצא, ואם כיון בפסוק ראשון ובשאר הפרשיות קרא כמגיה בתורה הרי יצא, וכתב רבינו יונה שאפי' שהוא מתעסק הוא יצא כיון שעיקר קר"ש הוא בפסוק ראשון ושאר הפרשיות שיהיה לעול מלכות שמים על מה לחות, וא"כ ג"כ בתפילה העיקר זה בברכה ראשונה והכוונה בשר ברכות שיהיה לשבח לחות על בקשות צרכיו.

שכח רצה בברכת המזון

בעמק ברכה (תפילה סי' א) כתב, בדברי הגמ' בברכות (מט, ב) א"ר הונא א"ר שאם טעה ולא הזכיר בברכת המזון של שבת אומר ברוך שנתן שבתות וכו' ודוקא אם לא התחיל ברכת הטוב והמטיב אבל אם התחיל ברכת הטוב והמטיב חוזר לראש, וביאר רש"י, כמו שמצינו לגבי תפלה שאם עקר רגליו חוזר לראש, וכן היא דעת הרמב"ם (פ"ב הל' ברכות הי"ב), והראב"ד שם השיג ע"ז, שהטוב והמטיב בברכה"מ הוא כמי שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו ולא עקר רגליו שאם טעה אינו חוזר אלא למקום שטעה, וכתב לבאר ע"פ דברי הגר"ח שיש שתי סוגים של כוונות, א. כוונת פירוש המלות והעניינים, ב. שצריך לכוון כאילו שכינה נגדו, ולפי"ז נראה, שמה שמצינו שאם האריך בתחנונים ולא עקר רגליו שחוזר למקום שטעה, כל זה לא שייך אלא בתפלה שענינה הוא שכינה נגדו ולכך אם עדיין בתוך התפילה הרי"ז תפילה ארוכה, אבל לענין ברכה, כיון שגמר את נוסח הברכה, אף שמוסיף אחריה דברים, שוב אינו עוסק בברכה.

דין המדבר באמצע המתפילה

והביא את דברי האבודרהם (הובאו בב"י סי' קד), שכתבו, שהשח בתפלה צריך לחזור לראש התפלה שהכל כברכה אחת, והקשה הב"י, שהרי בגמ' מבואר שרק ג' ברכות ראשונות וכן ג' אחרונות הם ברכה אחת ולא האמצעיות, ואם טעה באחת מהן אינו חוזר אלא לאותה ברכה שטעה בה, וכתב לבאר את דבריהם שרק לענין אם טעה באמצע התפלה שאי"ז כברכה אחת אבל אם שח שהוא הפסק בשכינה כנגדו הרי כל התפילה כברכה אחת, וחוזר לראש התפלה.

נתעורר בשאלה באמצע התפילה

כתב החיי אדם (כלל כה, ט), שהעומד בתפלה ונסתפק באיזה דין איך יתפלל כגון ששכח איזה דבר בתפלה מותר לילך ממקומו למקום מיוחד ולעיין שם בספר והסתפק אם מותר לשאול מה הדין וכתב שמותר, כיון שהיא שיחה לצורך אותו דבר ואינה הפסק, וכן כתב הריטב"א בתענית, שאם טעה ואמר מוריד הגשם בקיץ ולא נזכר עד שאמר ברוך אתה ה', שיסיים למדני חוקיך ויחזור לראש הברכה, וכתב העמק ברכה שאין כן הדין, שאסור להפסיק באמצע התפלה לצורך התפלה לא לשאול ואפי' לעיין בספר אסור, ואין לדמות כלל תפלה לברכה, שבתפלה צריך שיהיה שכינה נגדו, וזהו כל עיקר ענין התפלה, ואם מפסיק בשיחה הרי הוא מפסיק בשכינה כנגדו וכאילו סיים את התפילה, ואין דומה לדברי הריטב"א ששם אינו הפסיק בשכינה כנגדו אלא שהוסיף פסוק בתפלתו, משא"כ כשמפסיק בשיחה שלא מענין התפלה ובקשה.

אם כוון רק בסוף ברכת אבות

בשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' כב) הביא לדון במי שלא כיוון בתחלת ברכת אבות בתיבת ברוך אתה ה' ואח"כ כיוון אם יצא, והביא מדברי החינוך (מצוה תלג) שכתב, שמה שצריך לכוון בברכת אבות אין הכוונה לכוון פירוש המלות אלא שידע לפני מי הוא עומד, וענין כוונה זו שחייבו בשבילה חזרה הוא שיתן האדם אל לבו שלפני ה' הוא מתפלל ואליו הוא קורא, ומשמע שפירוש המלות אף שהוא חיוב גמור לכוון מ"מ אינו חוזר, וכיון שבכל מלה ומלה הוא עומד לפני ה' בברכה ראשונה אם לא כיוון אפשר שצריך לחזור בשביל זה, אמנם אחר העיון נראה שלדברי החינוך אפשר שמועיל כוונה בסוף הברכה כיון שצריך כוונה כללית לדעת לפני מי הוא עומד, וא"כ יועיל כשמכוון בתפלת הש"צ בברכה שלא כיוון בה, ומי שבזמנינו לא כיוון באבות אין מחזירין אותו, נכון לכוון בשעת תפלת הש"צ ובעניית אמן על ברכת אבות ומתקן קצת מה שלא כיוון באבות.
והקשה שבזמנינו אם יודעים שלא יכוונו איך מתפללים בפעם הראשונה כיון שהכוונה מעכבת, ועוד הק' שאם התחיל להתפלל ויודע בבירור שלא כוון באבות יצטרך לעקור רגליו כיון שהכוונה באבות מעכבת וא"כ יהיו כל ברכותיו לבטלה, והביא את דברי תוס' בפסחים (קטו, א) , שגם למ"ד שמצוות צריכות כוונה מ"מ גם בלא כוונה יש עליהם שם מצוה, והביא מדברי ההקדמה לתקוני הזהר (דף יג, א) שנראה שכוונת הלב באבות הוא כמו כל מצוות צריכות כוונה וכוונה באבות הוא כמו כוונה לפני המצוה, והביא דברי שבלי הלקט השלם ענין תפלה (סי' יז) שאפי' שצריך לחזור ולהתפלל בשביל חסרון כוונה מ"מ גם אם לא חזר והתפלל יצא יד"ח, וא"כ כתב לבאר שגם אם לא כוון באבות פרוש המלות אלא שהתכוון להתפלל לפני השי"ת ובמחשבה זו עמד בכל ברכות אבות ג"כ די בכך ויצא בדיעבד כיון שעיקר חיוב כוונה באבות משום כוונה לפני המצות.
וכתב, שתפלה בלא כוונה נחשבת אינה שלימה והוא כעין חצי שיעור, וא"כ לפי"מ שהעלו האחרונים דאם אין לו כזית מצה מ"מ יאכל חצי זית כמו שחצי שיעור אסור מהתורה כמו כן חצי שיעור מצו' יש עלי' קצת מצו' וכן דעת האבני נזר או"ח (שפג סק"ט) ע"כ אף שכוונה מעכבת בתפלה ובלא כוונה צריך לחזור ולהתפלל מ"מ מוטב להתפלל בלא כוונה משלא להתפלל כלל.

אם לא כוון באבות שיכוון במודים

ובקהילות יעקב (ברכות סי' כז) הקשה, שמי שנזכר באמצע התפילה שלא כיון איך יכול להמשיך ולהתפלל כיון שאינו יוצא בזה, והביא את דברי הביאור הלכה, שאפי' שצריך לחזור מ"מ מה שהתפל אי"ז ברכה לבטלה אלא שחסר בזה כוונה, והביא מדברי הרוקח (שורש עבודת התפילה) שצריך שיכון לבו לשמים שנא' תכין לבם תקשיב אזנך' שהמתפלל צריך שיכוון את לבו בכולם ואם אינו יכול שיכוון באחת או באבות או בהודאה, ולפי דברי הרוקח נראה שגרס בגמ' שמועיל גם במודים, וכן הביא מדברי הספר חסידים (סי' קנח), ולכך מי שלא כיון בברכת אבות יזהר לכה"פ לכוון במודים.
הליכות שלמה (תפילה פ"ח, ט) הביא שמי שלא כיון באבות ונזכר באמצע התפילה, שאפי' שנוהגים שלא לחזור כיון שזה נקרא תפילה וכן אסור לעבור לפניו, מ"מ ראוי להחמיר כמו שמובא בשם החזו"א, שיהרהר בלבו מברכת אבות עד מקום שנמצא וכן ישתדל לכוון בברכת מודים, שכל מה שאפשר לתקן ראוי לעשות.

אם לא כוון שימתין עד שישמע מהש"ץ ויכוון

וכתב הרמ"א (או"ח קא, א) שבזמנינו אין חוזרים בשביל חסרון הכונה שאף בחזרתו קרוב הדבר שלא יכוון וא"כ למה יחזור, וכתב בביאור הלכה, שאם עומד בברכת אתה גבור ולא כוון באבות שאין יכול להמשיך להתפלל כיון שאיך שייך שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם מלכתחילה, והביא עצה שימתין עד שיאמר הש"ץ אבות ויכוון ואח"כ ימשיך אתה גבור, ובמ"ב (סק"ד) כתב בשם החיי אדם, שאם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה' בסוף הברכה יחזור לומר מאלוקי אברהם.

היגיעה והטורח בכוונה

בפסקי תשובות (או"ח צח, א) הביא, שהיגיעה והטירחא שהאדם עושה ומשתדל בעבודת התפילה יקרה מאד, ואפילו נאנס ולא עלה בידו להתפלל כראוי, עולה כקרבן אשה לה', ואפילו מי שהוא בשפל המדרגה מאד, ידע באמת שגם התשוקה הזאת שהוא חפץ ומשתוקק להתפלל כראוי, רואה השי"ת וחשוב לפניו, ויבקש מאתו ית"ש רחמים ותחנונים שיחמול עליו ויפתח פיו כראוי וכדת, ובודאי יעזרהו השי"ת, ואל יאמר אדם יודע אני קטנותי ושפלותי, תולעת ולא איש, ומי אני שהקב"ה יביט ויתבונן בתפילתי, ובפרט בתפלה על הגאולה וקיבוץ גלויות ובנין ירושלים שקדושי עליון ושרפי מעלה ביקשוהו ולא השיגוהו, שאין זה אלא מחשבות יצר הרע שצריך האדם להרחיקם מעליו בחוזק יד, והקב"ה שומע תפלת כל פה, ואפילו מי שנמצא בדיוטא התחתונה שבתחתונות, וכנאמר (תהילים קב, יח) 'פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם', ובפרט בדורות עקבתא דמשיחא, וכהמשך הפסוק 'תכתב זאת לדור אחרון', וכל תפילה ותפילה מצטרפת להשלים את קירוב הגאולה, ובח"י כתב ברכאן דצלותא תליא פורקנא.
וכתב ביערות דבש (ח"א, ד) בדוק ומנוסה, שאם יתפלל אדם שחרית וקריאת שמע בכוונה, בו ביום יזכה לדבר מצוה ויצליח בעסקיו, ואף שלשעה יחשוב שאינו, בסופו ימצא שכן הוא, ואין צריך לומר שיצליח בו ביום בתורה, ומצוה גוררת מצוה.

כוונות בפרוש המילות

ובמשנה ברורה (סק"א) כתב, שלא יכוון בשמות ויחודים רק יתפלל בפשוטו להבנת הדברים בכונת הלב, אם לא מי שהוא בא בסוד ה' ויודע לכוון בדחילו ורחימו, והביא ממהרש"ל שאחרי שלמד סתרי הקבלה היה מתפלל כתינוק בן יומו, ובפני יהושע כתב שכל הכוונות יכוון קדם התפילה ובשעת התפילה יכוון רק פרוש המלות.
ומצינו בשל"ה (מס' תמיד עניני תפלה נר מצוה ז) שכתב, שיחשוב בכל תיבה פירושה, וקודם שיצא הדיבור מפיו יחשוב פירוש ביאורו, וכתב בליקוטי מהרי"ח, שצריך להקדים הכוונה לאמירה, שאחרי שכבר אמר את התיבה בלא כוונה הוא כגוף בלי נשמה, וכמש"כ באיגרת הרמב"ן, והסר כל דברי עולם מלבך בעת התפלה, וטהר רעיונך, וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך, וכן בס' הרוקח (בהקדמה) קודם שיצא הדיבור מפיך חשוב ביאורו.
ובש"ת הרשב"א (ח" א סי' תכג) כתב, שיש שאמרו שתפלה בלתי כוונה נחשבת כמאומה, כי הכוונה יסוד הכל, אבל הכוונות רבות הן, מן הקטן שבאישים עד משה רבינו, והמדרגה הראשונה בכוונות שכל ישראל עומדים עליה היא, שהשי"ת מחוייב המציאות, חידש העולם ברצונו, ונתן תורה לעמו ישראל בסיני, ולו אנחנו, ולפניו נעבוד, ואליו נודה, ולפניו נתפלל, כי מאתו נמצא הכל, והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר, ועל כוונה זו יתפלל כל מתפלל בישראל, ואפילו נשים ועמי הארץ, וכולם מקבלים שכר חלף עבודתם אשר הם עובדים, ואפילו מי שאינו יודע לכוין המלות, ומחליף מלה במלה, מקבל שכר על הכוונה הכללית, ואמרו חז"ל (מד"ר שיה"ש א') ודילוגו עלי אהבה, וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.