יש דבר המצוי בבתים רבים. האח הגדול אומר לקטן להניח דבר במקומו, להתכונן לצאת או להפסיק להפריע. הקטן אינו רוצה, הגדול עומד על שלו, והאם שומעת את הקולות ונכנסת: ״מי נתן לך רשות לומר לו מה לעשות? אתה לא אבא שלו״. לכאורה היא באה להשקיט מריבה בין שני ילדים. אבל לפעמים מכאן מתחילה מריבה גדולה יותר. עכשיו הגדול מתווכח עם אמו, הקטן עומד מן הצד, וכל הבית נכנס לתוך הענין.
ברצוני להציע כאן מחשבה, שיש בה מקום לבירור. אולי לפעמים חסר בבית מקום מסודר לילדים הגדולים כלפי הקטנים. הגדול כבר יכול להבין יותר, לעשות יותר ולשאת משהו מאחריות הבית. ההורים עצמם מבקשים ממנו לעזור עם הקטנים. אבל כשהוא מתחיל לומר להם מה לעשות, מתעורר אצלם פחד: הוא מתחיל לשלוט עליהם. ומיד באים לעצור אותו. נמצא שמצד אחד רוצים את עזרתו, ומצד שני קשה לתת לדבריו משקל.
הבת הגדולה מתבקשת לקחת את הקטנים לטיול. היא צריכה לאסוף אותם, להלביש אותם, להוציא אותם מן הבית ולשמור עליהם בדרך. אחד אינו רוצה לנעול נעליים, השני חוזר אל המשחק, והיא אומרת להם להזדרז. כאן היא כבר צריכה להנהיג. אי אפשר לעשות את כל העבודה הזאת בלי לומר דבר, בלי להחליט ובלי לעמוד לפעמים על מה שאמרה. כשההורים מסרו לה את הקטנים, מסרו לה גם דבר שצריך להיות לו מקום בעיני הקטנים.
אבל הנה האב שומע אותה מן המטבח. הוא היה אומר את הדברים יותר בנחת. היא מדברת קצת בתקיפות, ואחד הקטנים כבר מסתכל עליו. זו שעה קטנה, אבל יש בה הרבה. הקטן רוצה לדעת אם דבריה עומדים גם כשאביו נמצא. והגדולה רוצה לדעת אם אביה באמת סומך עליה, או שמסר לה עבודה שכל רגע הוא עשוי לקחת ממנה. לפעמים די במבט של האב, או במילה אחת שלו, כדי לקבוע כיצד תיראה כל היציאה הזאת.
אפשר שהאב יאמר לקטן בפשטות: ״ביקשתי ממנה לקחת אתכם. תתכונן ותשמע לה״. אחר כך, כשהם חוזרים, יש לו מקום לדבר עם בתו: היה לך קשה, אני מבין; אבל אפשר לדבר קצת יותר בנחת. מה קרה כשהוא לא שמע לך? מה ניסית לעשות? כך הוא שומע את הקושי שלה ומלמד אותה איך להנהיג. היא מרגישה שיש לה על מי לסמוך, והקטנים רואים שיש משקל לאחריות שנמסרה לה.
אנו מבינים דבר זה היטב בביזנעס. בעל הבית מעמיד מענידזשער על העובדים, מפני שהוא צריך אדם שינהיג את העבודה. ודאי יש לו מה להעיר לו. לפעמים הוא אינו מסכים עם החלטתו, ולפעמים הוא חושב שדיבר בתקיפות יתרה. אבל אם בכל פעם הוא מבטל אותו בפני העובדים, הוא עצמו מקשה עליו לעשות את עבודתו. העובדים לומדים שכדאי לחכות לבעל הבית. אחר כך הוא מתפלא למה המענידזשער אינו מצליח להנהיג אותם.
גם בבית יש מקום לדבר זה. הגדול הוא עדיין ילד כלפי אביו ואמו. הוא צריך ללמוד, וצריך לשמוע, ויש דברים שעדיין אינם לפי כוחו. אבל כלפי אחיו הקטנים הוא כבר יכול לשאת אחריות מסוימת. שתי המציאויות הללו יכולות לעמוד יחד. האב יכול ללמד אותו ולהעמידו על טעותו, ובאותו זמן לתת לקטנים לראות שהוא סומך עליו במה שמסר לידיו. מתוך כך הגדול לומד כיצד נושאים אחריות בבית.
כאן יש פחד מובן. הגדול עלול להשתמש בכוחו שלא כהוגן. הוא עלול לצעוק, להעליב, או להכניס לתוך ההנהגה את הכעס שיש לו על אחיו. לכן ההורים צריכים להיות שם, לראות ולכוון. כשיש פגיעה, עוצרים אותה. אפשר לומר: ״כך אין מדברים אליו. תגיד לו בנחת מה צריך לעשות״. בזה מתקנים את השימוש בכוח, ומשאירים במקומו את התפקיד שנמסר לו. הקטן רואה שגם הגדול צריך לנהוג כראוי, ועדיין צריך לשמוע לו בענין שההורים הפקידו בידו.
ואולי עיקר הקושי מתחיל כשאין מבחינים בין שני הדברים. הגדול אומר מילה קצת תקיפה, וההורה משיב לו שאין לו שום רשות לומר דבר. היתה כאן שאלה כיצד דיבר, ופתאום כל מקומו נעשה שאלה. הוא מרגיש שמבקשים ממנו להיות גדול כשצריכים את עזרתו, אבל כשהוא מנסה לפעול כגדול, מחזירים אותו מיד למקומו של הקטן. מכאן הוא מתחיל להתווכח ולהוכיח שגם הוא מבין, וגם לו יש מה לומר.
הקטן מרגיש זאת היטב. בפעם הבאה שהגדול יבקש ממנו לעשות דבר, הוא כבר יחכה לראות מה יאמרו ההורים. הגדול יצטרך להתאמץ יותר כדי שישמעו לו, ויתכן שידבר עוד יותר בתקיפות. כך נעשה סיבוב שקשה לצאת ממנו. ההורים רואים גדול שמתקשה להנהיג בנחת וקטן שאינו נשמע לו, אבל חלק מן הקושי נולד מפני שעדיין לא נתנו לאחריות הזאת מקום ברור בבית.
כדאי להתחיל בדברים קטנים, לפי כוחו של הילד. לבקש ממנו לעזור לקטן להתכונן, להוליך אותו למקום קרוב, או לסדר עמו דבר בבית. לומר לשניהם בפשטות מה נמסר לידיו. הגדול יודע על מה הוא אחראי, והקטן יודע במה הוא צריך לשמוע לו. אחר כך אפשר לברר עם הגדול איך היה, מה הצליח ומה היה קשה. כך האחריות גדלה יחד עמו, מתוך מעשה ומתוך קשר עם ההורים.
יש בזה גם דבר הנוגע לנפשו של הגדול. ילד שגדל צריך להרגיש שגדילתו נותנת לו מקום בבית. שיש דבר שסומכים עליו בו, שיש צורך בדעתו ובכוחותיו, ושהוא יכול להועיל למי שקטן ממנו. כשנותנים לו מקום כזה, יש לו דרך להוציא את כוחו בתוך הבית. הוא לומד לדאוג, להמתין, להסביר ולהחליט. פעמים שדווקא מתוך האחריות הזאת נעשה הקשר שלו עם הקטנים יותר קרוב.
אין הכוונה שכל ילד גדול מתאים לכל אחריות, או שבכל מריבה יש להעמיד את הקטן תחתיו. הדבר תלוי בילדים ובענין. אבל נדמה שיש מקום לברר את עצם ההסתכלות: האם אנו נותנים לגדול לגדול גם בתוך הבית? האם אנו מוכנים שיהיה לדבריו משקל במה שהפקדנו בידו, וללמד אותו כיצד להשתמש בו? לפעמים מתוך הרצון למנוע חיכוך בין הילדים, אנו נוטלים מהם סדר שהיה יכול לעזור לכולם.
זו המחשבה שאני מבקש להעלות כאן: לתת לגדולים מקום להנהיג את הקטנים, במידה הראויה להם, עם ליווי של האב והאם. לסמוך עליהם, לשמוע את הקושי שלהם וללמד אותם. יתכן שמתוך כך יהיו בבית פחות מאבקים על עצם המקום, ויותר אפשרות לגדול יחד. אשמח לשמוע כיצד הדבר נראה בבתים אחרים, והיכן מצאו ההורים את המידה הנכונה בין נתינת מקום לגדול ובין ההדרכה שהוא עדיין צריך.
ברצוני להציע כאן מחשבה, שיש בה מקום לבירור. אולי לפעמים חסר בבית מקום מסודר לילדים הגדולים כלפי הקטנים. הגדול כבר יכול להבין יותר, לעשות יותר ולשאת משהו מאחריות הבית. ההורים עצמם מבקשים ממנו לעזור עם הקטנים. אבל כשהוא מתחיל לומר להם מה לעשות, מתעורר אצלם פחד: הוא מתחיל לשלוט עליהם. ומיד באים לעצור אותו. נמצא שמצד אחד רוצים את עזרתו, ומצד שני קשה לתת לדבריו משקל.
הבת הגדולה מתבקשת לקחת את הקטנים לטיול. היא צריכה לאסוף אותם, להלביש אותם, להוציא אותם מן הבית ולשמור עליהם בדרך. אחד אינו רוצה לנעול נעליים, השני חוזר אל המשחק, והיא אומרת להם להזדרז. כאן היא כבר צריכה להנהיג. אי אפשר לעשות את כל העבודה הזאת בלי לומר דבר, בלי להחליט ובלי לעמוד לפעמים על מה שאמרה. כשההורים מסרו לה את הקטנים, מסרו לה גם דבר שצריך להיות לו מקום בעיני הקטנים.
אבל הנה האב שומע אותה מן המטבח. הוא היה אומר את הדברים יותר בנחת. היא מדברת קצת בתקיפות, ואחד הקטנים כבר מסתכל עליו. זו שעה קטנה, אבל יש בה הרבה. הקטן רוצה לדעת אם דבריה עומדים גם כשאביו נמצא. והגדולה רוצה לדעת אם אביה באמת סומך עליה, או שמסר לה עבודה שכל רגע הוא עשוי לקחת ממנה. לפעמים די במבט של האב, או במילה אחת שלו, כדי לקבוע כיצד תיראה כל היציאה הזאת.
אפשר שהאב יאמר לקטן בפשטות: ״ביקשתי ממנה לקחת אתכם. תתכונן ותשמע לה״. אחר כך, כשהם חוזרים, יש לו מקום לדבר עם בתו: היה לך קשה, אני מבין; אבל אפשר לדבר קצת יותר בנחת. מה קרה כשהוא לא שמע לך? מה ניסית לעשות? כך הוא שומע את הקושי שלה ומלמד אותה איך להנהיג. היא מרגישה שיש לה על מי לסמוך, והקטנים רואים שיש משקל לאחריות שנמסרה לה.
אנו מבינים דבר זה היטב בביזנעס. בעל הבית מעמיד מענידזשער על העובדים, מפני שהוא צריך אדם שינהיג את העבודה. ודאי יש לו מה להעיר לו. לפעמים הוא אינו מסכים עם החלטתו, ולפעמים הוא חושב שדיבר בתקיפות יתרה. אבל אם בכל פעם הוא מבטל אותו בפני העובדים, הוא עצמו מקשה עליו לעשות את עבודתו. העובדים לומדים שכדאי לחכות לבעל הבית. אחר כך הוא מתפלא למה המענידזשער אינו מצליח להנהיג אותם.
גם בבית יש מקום לדבר זה. הגדול הוא עדיין ילד כלפי אביו ואמו. הוא צריך ללמוד, וצריך לשמוע, ויש דברים שעדיין אינם לפי כוחו. אבל כלפי אחיו הקטנים הוא כבר יכול לשאת אחריות מסוימת. שתי המציאויות הללו יכולות לעמוד יחד. האב יכול ללמד אותו ולהעמידו על טעותו, ובאותו זמן לתת לקטנים לראות שהוא סומך עליו במה שמסר לידיו. מתוך כך הגדול לומד כיצד נושאים אחריות בבית.
כאן יש פחד מובן. הגדול עלול להשתמש בכוחו שלא כהוגן. הוא עלול לצעוק, להעליב, או להכניס לתוך ההנהגה את הכעס שיש לו על אחיו. לכן ההורים צריכים להיות שם, לראות ולכוון. כשיש פגיעה, עוצרים אותה. אפשר לומר: ״כך אין מדברים אליו. תגיד לו בנחת מה צריך לעשות״. בזה מתקנים את השימוש בכוח, ומשאירים במקומו את התפקיד שנמסר לו. הקטן רואה שגם הגדול צריך לנהוג כראוי, ועדיין צריך לשמוע לו בענין שההורים הפקידו בידו.
ואולי עיקר הקושי מתחיל כשאין מבחינים בין שני הדברים. הגדול אומר מילה קצת תקיפה, וההורה משיב לו שאין לו שום רשות לומר דבר. היתה כאן שאלה כיצד דיבר, ופתאום כל מקומו נעשה שאלה. הוא מרגיש שמבקשים ממנו להיות גדול כשצריכים את עזרתו, אבל כשהוא מנסה לפעול כגדול, מחזירים אותו מיד למקומו של הקטן. מכאן הוא מתחיל להתווכח ולהוכיח שגם הוא מבין, וגם לו יש מה לומר.
הקטן מרגיש זאת היטב. בפעם הבאה שהגדול יבקש ממנו לעשות דבר, הוא כבר יחכה לראות מה יאמרו ההורים. הגדול יצטרך להתאמץ יותר כדי שישמעו לו, ויתכן שידבר עוד יותר בתקיפות. כך נעשה סיבוב שקשה לצאת ממנו. ההורים רואים גדול שמתקשה להנהיג בנחת וקטן שאינו נשמע לו, אבל חלק מן הקושי נולד מפני שעדיין לא נתנו לאחריות הזאת מקום ברור בבית.
כדאי להתחיל בדברים קטנים, לפי כוחו של הילד. לבקש ממנו לעזור לקטן להתכונן, להוליך אותו למקום קרוב, או לסדר עמו דבר בבית. לומר לשניהם בפשטות מה נמסר לידיו. הגדול יודע על מה הוא אחראי, והקטן יודע במה הוא צריך לשמוע לו. אחר כך אפשר לברר עם הגדול איך היה, מה הצליח ומה היה קשה. כך האחריות גדלה יחד עמו, מתוך מעשה ומתוך קשר עם ההורים.
יש בזה גם דבר הנוגע לנפשו של הגדול. ילד שגדל צריך להרגיש שגדילתו נותנת לו מקום בבית. שיש דבר שסומכים עליו בו, שיש צורך בדעתו ובכוחותיו, ושהוא יכול להועיל למי שקטן ממנו. כשנותנים לו מקום כזה, יש לו דרך להוציא את כוחו בתוך הבית. הוא לומד לדאוג, להמתין, להסביר ולהחליט. פעמים שדווקא מתוך האחריות הזאת נעשה הקשר שלו עם הקטנים יותר קרוב.
אין הכוונה שכל ילד גדול מתאים לכל אחריות, או שבכל מריבה יש להעמיד את הקטן תחתיו. הדבר תלוי בילדים ובענין. אבל נדמה שיש מקום לברר את עצם ההסתכלות: האם אנו נותנים לגדול לגדול גם בתוך הבית? האם אנו מוכנים שיהיה לדבריו משקל במה שהפקדנו בידו, וללמד אותו כיצד להשתמש בו? לפעמים מתוך הרצון למנוע חיכוך בין הילדים, אנו נוטלים מהם סדר שהיה יכול לעזור לכולם.
זו המחשבה שאני מבקש להעלות כאן: לתת לגדולים מקום להנהיג את הקטנים, במידה הראויה להם, עם ליווי של האב והאם. לסמוך עליהם, לשמוע את הקושי שלהם וללמד אותם. יתכן שמתוך כך יהיו בבית פחות מאבקים על עצם המקום, ויותר אפשרות לגדול יחד. אשמח לשמוע כיצד הדבר נראה בבתים אחרים, והיכן מצאו ההורים את המידה הנכונה בין נתינת מקום לגדול ובין ההדרכה שהוא עדיין צריך.
