גבולות בלי מלחמה: כשהילד מתווכח, אינו מקשיב או משקר

לגדל ילד, לבנות קשר - מאמר שני

הבקשה היתה פשוטה: לסיים את המשחק ולבוא להתארגן. הילד ביקש עוד רגע, ההורה הסכים, וכעבור כמה דקות ביקש שוב. הפעם הילד התווכח. ההורה העלה את קולו, הוסיף איום, והילד השיב בכעס. בתוך זמן קצר, בקשה יומיומית הפכה לעימות שבו כל אחד מרגיש שהשני חייב להיכנע.

אחרי אירוע כזה ההורה עשוי להחליט שממחר יהיה תקיף יותר. לפעמים הוא דווקא מתייאש ומחליט שלא כדאי להיכנס שוב למאבק. אבל בין תקיפות מתפרצת לבין ויתור מתוך עייפות יש דרך שדורשת פחות מילים ויותר בהירות.

האם הילד יודע בדיוק מה נדרש?

לפני שמסיקים שהילד אינו מקשיב, כדאי לבדוק איך ניתנה ההוראה. האם קראנו אליו מחדר אחר? האם הוא היה שקוע במשחק? האם ביקשנו כמה דברים בבת אחת? והאם הבקשה היתה ברורה?

"תתארגן כבר" יכול לכלול פעולות רבות. ילד צעיר, או ילד שמתקשה בהתארגנות, עשוי להזדקק להנחיה מסוימת: "עכשיו תנעל נעליים. אחר כך ניקח את הילקוט".

כדאי להתקרב, לוודא שיש תשומת לב ולתת הוראה קצרה. לעיתים אפשר לבקש מהילד לומר מה עליו לעשות. המטרה היא לברר שהבין, בלי להפוך זאת למבחן.

אם ברור שהבין ועדיין אינו מתחיל, יש מקום להמשיך בהכוונה. אבל כך לפחות איננו מנהלים מאבק על הוראה שהילד כלל לא קלט.

להחליט מראש על מה עומדים

יש גבולות הנוגעים לבטיחות, לפגיעה באחרים ולכללי הבית. לצד אלה יש העדפות שאפשר לדון בהן: באיזה סדר להתארגן, איזו חולצה ללבוש או באיזה משחק לבחור.

כשהורה מנסה לקבוע כל פרט, הילד מוצא מעט מאוד מקום לרצון משלו. אפשר לשמור על הדרישה ובתוכה לתת בחירה: "צריך להתארגן עכשיו. אתה רוצה להתחיל בצחצוח שיניים או בהחלפת בגדים?"

הבחירה צריכה להיות אמיתית ומוגבלת לאפשרויות שההורה יכול לקבל. אין טעם לשאול "אתה רוצה ללכת לישון?" כשההחלטה כבר התקבלה. עדיף לומר מה קבוע ומה פתוח לבחירה.

גם בין ההורים כדאי שתהיה הבנה לגבי הגבולות המרכזיים. חילוקי דעות אפשר לברר בזמן אחר, כדי שהילד לא ייאלץ לנחש איזו החלטה תקפה היום.

לתת מקום לכעס בלי לשנות כל החלטה

ילד יכול להיות מאוכזב מהגבול שהצבנו לו. הוא יכול לומר שרצה להמשיך לשחק. אין צורך לשכנע אותו שההחלטה נעימה או צודקת בעיניו.

אפשר להשיב: "אני מבין שרצית להמשיך. עכשיו צריך להפסיק". אם הוא כועס, אפשר לתת לו זמן קצר להירגע, תוך שמירה על הדרישה.

ההורה אינו חייב לענות מחדש על כל טענה. אחרי הסבר קצר, די לחזור בשקט על מה שצריך לעשות. דיון ארוך ברגע של סערה עלול להאריך את העימות ולהרחיק את כולם מהפעולה הפשוטה שעמדה בתחילתו.

עם זאת, אם מתברר מידע חדש, מותר לשנות החלטה. הורה שאמר לסגור מיד את הספר ומגלה שנותר חצי עמוד אחת לסיום יכול לאפשר לסיים אותו. שיקול דעת אינו פוגע בסמכות.

מה עושים כשהילד אינו עומד בגבול?

כדאי שהתגובה תהיה קשורה למעשה, אפשרית לביצוע וידועה ככל האפשר מראש. אם משחק משותף הופך לפגיעה, מפסיקים את המשחק ומטפלים במה שקרה. אם נשפך דבר בגלל השתוללות, עוזרים לילד להשתתף בניקוי בהתאם לגילו.

איומים רחבים שנאמרים בכעס, כגון ביטול כל היציאות לגינה לשבוע, יוצרים קושי נוסף: לעיתים ההורה אינו מתכוון לעמוד בהם, ולעיתים חומרתם מסיטה את הדיון מהמעשה המקורי.

אחרי שהרוחות נרגעות, אפשר לשוחח בקצרה על הפעם הבאה. מה היה קשה? מה יעזור להתחיל בזמן? איזה סימן יזכיר שעומדים לסיים? כך הגבול מתחבר ללמידה של התנהגות, ולא רק לסיום העימות.

כשהילד משקר

גילוי שקר מעורר אצל הורים פגיעה וכעס. לעיתים מתחילה חקירה: שואלים שוב ושוב, מציגים ראיות ומנסים להביא את הילד להודאה.

אם כבר ברור לנו מה קרה, עדיף לומר זאת בפשטות. "אני יודע שלא סיימת את המשימה, אף שאמרת שסיימת". אחר כך צריך להתייחס גם למשימה וגם לאמירת דבר שאינו נכון.

כדאי לברר מה גרם לשקר. האם הילד פחד מהתגובה? רצה להימנע ממאמץ? התבייש? הבירור אינו מבטל את אחריותו. הוא מאפשר להבין מה צריך ללמד ולשנות.

אפשר לומר: "חשוב שתאמר אמת גם כשלא הצלחת. אם לא עשית, נטפל בזה. אני רוצה שתוכל לספר לי מה באמת קרה".

כשהילד מודה, כדאי להכיר בכך: "טוב שאמרת עכשיו את האמת". עדיין אפשר לדרוש תיקון של המעשה. כך הוא לומד שהודאה אינה מוחקת אחריות, אבל יש לה ערך.

גם ההורה יכול לתקן

אם ההורה צעק, השפיל או האשים בטעות, יש מקום להתנצל באופן ברור: "צעקתי עליך, וזה לא היה נכון. הייתי צריך לדבר אחרת". אין צורך להוסיף מיד "אבל אתה גרמת לי".

לאחר מכן אפשר לחזור לגבול עצמו. ההתנצלות על צורת הדיבור אינה מחייבת לבטל את הבקשה.

סמכות נבנית לאורך זמן מתוך דרישות ברורות, תגובות שקולות וקשר שאפשר לסמוך עליו. ילד צריך לפגוש מבוגר שמסוגל לעמוד על דבר חשוב, להקשיב כשיש מה לברר ולתקן כשהוא עצמו טעה. זו דוגמה מעשית לאחריות שאנו מבקשים גם ממנו.