מהי בעצם מהותו של יום הדין, ומדוע נקבע יום פתיחת השנה דווקא כיום המשפט הגדול של האדם? המהר"ל מפראג, בספרו "נתיבות עולם", מעורר קושייה עמוקה שמלווה כל אדם המתבונן בנפשו בימים אלו. הוא שואל: אם בורא עולם מבקש להעניק לנו שנה חדשה, מדוע עלינו לעבור קודם לכן דרך שער כה מאיים של דין וחשבון? מדוע רגע לפני שאנו פורשים כנפיים אל עבר עתיד חדש, אנו נדרשים לעמוד מול קול השופר, שנועד – כדברי הנביא עמוס – להרעיד את העיר ולעורר פחד פנימי בלבבות? מהו הפחד האמיתי שמצטבר בתוכנו בשלושת הימים האחרונים של השנה, רגע לפני שהשערים נפתחים? האם זהו הפחד מפני העונש, או שמא זהו פחד עמוק הרבה יותר – הפחד שלא יאמינו לנו? הפחד שננסה לצעוק מכל הלב שאנחנו רוצים להשתנות, אבל המערכת כבר חתמה את גזר הדין שלנו על סמך מי שהיינו אתמול?
כדי להבין את העומק של השאלות הללו, ואת הדרך שבה ראש השנה מפרק את הפחד העתיק הזה, אנו צריכים לחזור לרגע אחד בזמן, אל שנת 1973. באותה שנה, פסיכולוג צעיר מאוניברסיטת סטנפורד בשם דייוויד רוזנהאן החליט לערוך את אחד הניסויים הנועזים, המטלטלים ואולי המפחידים ביותר בתולדות הפסיכיאטריה. רוזנהאן ביקש לבדוק שאלה אחת פשוטה וכואבת: האם מומחים גדולים, אנשים שהקדישו את חייהם ללימוד הנפש, באמת מסוגלים לזהות מי שפוי ומי לא? האם המערכת מסוגלת לראות את האדם שמולה כפי שהוא, או שהיא רואה רק את ההגדרות והתבניות של עצמה?
הוא אסף שמונה מתנדבים בריאים לחלוטין בנפשם, אנשים יציבים ונורמטיביים לחלוטין, שביניהם היו רופא ילדים, צייר, עקרת בית ופסיכולוגים. הם ניגשו ל-12 בתי חולים פסיכיאטריים שונים ברחבי ארצות הברית, והתלוננו על תסמין יחיד ומזויף: "אני שומע קול עמום בראש שאומר את המילה 'חבטה'". מעבר לתלונה הזו, הם הציגו את סיפור חייהם האמיתי לחלוטין – את האהבות שלהם, הזיכרונות, הקשרים המשפחתיים והשאיפות שלהם. הכל היה אמת מוחלטת.
התוצאה של השלב הראשון הייתה מהירה ואכזרית. כל השמונה אושפזו מיד ואובחנו כסובלים מסכיזופרניה או פסיכוזה. אבל כאן התחיל החלק האמיתי של הניסוי. רוזנהאן הנחה אותם שברגע שהם מתקבלים למחלקה וננעלת מאחוריהם הדלת – הם מפסיקים מיד לזייף. מרגע האשפוז, עליהם להתנהג בצורה הכי נורמלית, שפויה וטבעית שיש. והם אכן עשו זאת. הם דיברו בהיגיון צרוף עם הצוות, אמרו שהקולות נעלמו לחלוטין והם מרגישים מצוין, קראו ספרים, וניהלו רישומים ביומן האישי שלהם על מה שקורה סביבם.
הייתם מצפים שאחרי יום או יומיים, הרופאים הבכירים יבינו שמדובר בטעות, יבחינו בשפיותם וישחררו אותם הביתה. נכון? אבל המציאות הפכה במהירות לסיוט מתמשך. הרופאים והאחיות לא ראו אנשים בריאים. למעשה, הם הפסיקו לראות את האדם עצמו ברגע שהוא קיבל מספר חולה. הם ראו רק את התווית שהודבקה להם על התיק הרפואי. ברגע שהודבקה התווית "סכיזופרן", כל פעולה נורמלית ויום-יומית שלהם פורשה בצורה מעוותת דרך המשקפיים של המחלה.
כשהמתנדבים חשו שיעמום עמוק והלכו הלוך ושוב במסדרון הארוך של המחלקה רק כדי להניע את הגוף, האחיות פתחו את התיק וכתבו: "החולה מגלה תסמינים של עצבנות אובססיבית ותנועתיות יתר". וכשהם ישבו בשקט בפינת החדר וכתבו ביומן את תצפיות הניסוי שלהם, הפסיכיאטר תיעד זאת כ: "החולה מפגין התנהגות כתיבתית כפייתית – תסמין מובהק של המחלה". אפילו סיפורי החיים הבריאים שלהם שוכתבו בדוחות כדי להתאים לאבחנה הקשה.
המומחים הגדולים ביותר היו עיוורים לחלוטין לשפיות שעמדה לנגד עיניהם. התווית הייתה חזקה מהמציאות, והמילים הכתובות בתיק מחקו את האדם החי. המתנדבים הוחזקו באשפוז בממוצע 19 ימים – ואחד מהם הוחזק למעלה מחודשיים! – והם שוחררו רק כשהסכימו להיכנע למערכת, להודות שהם אכן "חולי נפש בנסיגה" ולקחת כדורים חזקים, אותם נאלצו לירוק בחשאי לשירותים. והפרט הכי אירוני ומעורר קורבנות לב? מי שכן זיהה שהם בריאים לא היו הרופאים המלומדים – אלא החולים האמיתיים במחלקה, שניגשו אליהם ולחשו להם במסדרון: "אתם לא משוגעים. אתם בטח עיתונאים שבאו לבדוק את בית החולים". המטופלים ראו את האדם, המומחים ראו רק את התווית.
הניסוי הזה – שזכה לשם "הניסוי של רוזנהאן" – זעזע את עולם הרפואה, כי הוא הוכיח את כוחה ההרסני של תורת התיוג. הוא הוכיח שברגע שהמערכת, החברה, או אנחנו עצמנו מדביקים לאדם תווית – התווית הזו בולעת אותו. כל מה שהוא יעשה, גם הדבר הכי חיובי, טהור ויפה בעולם, יסונן ויפורש אך ורק דרך ה"תיק" הישן שלו.
וכאן אנחנו מגיעים אל הלב המפרפר שלנו, שלושה ימים לפני ראש השנה, יום הדין הגדול של שנת ה'תשפ"ז. הפחד הכי גדול שלנו מיום הדין נובע בדיוק מהמקום הכואב הזה. במשך שנים, אולי מאז הילדות, הורגלנו לדמיין את בית דין של מעלה ואת בורא עולם כמו את אותם "רופאים" בבית החולים הפסיכיאטרי. אנחנו בטוחים בתוךתוכנו שהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא הדין עם קלסר עבה ובלוי, שכתובה עליו באותיות גדולות התווית שלנו: "הבינוני", "זה שתמיד נופל באותו חטא", "זה שלא יודע להתפלל באמת", "האבא חסר הסבלנות", או "האדם הכועס".
אנחנו מסתובבים בעולם כפופים תחת משקלן של תוויות שאנשים אחרים הדביקו לנו, והחברה מסתכלת עלינו דרך התיק הישן שלנו. כשאנחנו מגיעים לחודש אלול ומשהו בנפש שלנו מתעורר, כשאנחנו מנסים "לכתוב ביומן", לקבל קבלה קטנה, לעשות מעשה טוב או להאריך במעט בתפילה – הסביבה, ולעיתים קרובות גם המצפון הפנימי והחמוץ שלנו, מסתכלים עלינו בלעג ומוחקים את המאמץ שלנו: "נו באמת, למי אתה מוכר את זה? אנחנו יודעים מי אתה. זו סתם 'התנהגות כפייתית' של חודש אלול. עוד שבוע החגים יעברו, ואתה תחזור להיות אותו אדם פגום וחלש. אין לך שום טעם להתחזק, הרי גם ככה תיפול שוב בהמשך". הייאוש הזה, המבוסס על התיוג, נועל אותנו מאחורי סורגים של דכדוך.
וזהו בדיוק המסר המטלטל, המרעיד והמנחם ביותר של ראש השנה: הקדוש ברוך הוא אינו רופא בשר ודם, ובית דין של מעלה אינו החברה הצינית שבה אנחנו חיים. בורא עולם אינו זקוק לקטלוגים או לסטיגמות; הוא יודע שבבסיסו של כל אדם, מתחת לכל השברים והטעויות, שוכנת נשמה שפויה, קדושה וטהורה לחלוטין.
התורה הקדושה מלמדת אותנו כלל ברזל בפסיקה אלוקית, יסוד עמוק שנאמר על ישמעאל כשהיה סמוך למותו במדבר, והמים בחמת כלו. המדרש המובא ברש"י מספר שבאותם רגעים גורליים, מלאכי השרת באו בטענה קשה לקדוש ברוך הוא ואמרו לו: "ריבונו של עולם, למה אתה מציל אותו וממציא לו באר מים? תסתכל בתיק שלו! הרי הזרע שלו עתיד להרוג את הילדים שלך בצמא בגלותם. הוא אדם רע, ויש עליו תווית ברורה של אויב ומזיק!".
והתשובה של הקדוש ברוך הוא למלאכים מהדהדת מאז ועד היום, והיא המפתח לכל ימי הרחמים והסליחות. הוא שאל אותם שאלה אחת: "צדיק הוא עכשיו או רשע עכשיו?". המלאכים נאלצו להודות: "עכשיו, ברגע זה ממש, הוא בסך הכל נער סובל שבוכה ומבקש חיים. עכשיו הוא צדיק". ענה להם בורא עולם משפט שמנפץ את כל קירות בית החולים של הייאוש: "איני דן את האדם אלא באשר הוא שם". לפי מעשיו של עכשיו אני שופט אותו, ולא לפי מה שעשה בעבר ולא לפי מה שעתיד לעשות.
באשר הוא שם. זהו הכלל האנטי-תיוגי המוחלט של האלוקות. בראש השנה, בשעה שאנחנו עומדים בבית הכנסת ושומעים את קול השופר הפשוט, הנקי והחודר – קול שמבטא את הצעקה של הנשמה מעבר לכל המילים והתארים – מתחולל נס משפטי קוסמי. בורא עולם לוקח את התיק הרפואי והחברתי שהעולם, הסביבה ואנחנו עצמנו כתבנו עלינו במהלך השנה האחרונה, ובאהבתו הגדולה הוא פשוט שורף אותו לנגד עינינו.
הוא מביט אליך נטו. בלי הסטיגמה של השכונה, בלי הפדיחות והנפילות שעשית השנה, בלי הריבים המיותרים ובלי הייאוש העמוק שאתה מרגיש כלפי עצמך. אם ברגע תקיעת השופר אתה עומד שם, באמת ובתמים, עם דמעה קטנה בעיניים או עם רצון פנימי שקט אך יציב, ואומר לו: "ריבונו של עולם, אני רוצה להיות טוב יותר, אני רוצה להיות אבא סבלני יותר, אדם ישר יותר, יהודי מחובר יותר" – זה בדיוק מי שאתה באותו הרגע ממש! אין עבר, אין עתיד, אין תיוג. יש רק נשמה שעומדת מול אביה. ולפי הרגע הזה, לפי הנקודה הטהורה הזו בלבד – אתה נדון ונחתם לחיים.
שלושה ימים לראש השנה. אל תגיעו לבית המשפט של בורא עולם כשאתם לבושים בבגדי האסיר של התוויות שהחברה הדביקה לכם, ואל תשפטו את עצמכם דרכן. תשאירו את ה"תיק הפסיכיאטרי" שהעולם פתח לכם מחוץ לדלת של בית הכנסת. בראש השנה מותר לכם, סוף סוף, להשיל את המסכות, להיות בדיוק מי שאתם רוצים ובוחרים להיות עכשיו, ולדעת בביטחון מוחלט שהקדוש ברוך הוא מאמין לכם – ומאמין בכם.
והשורה התחתונה, התכלס שאנחנו חייבים לקחת איתנו אל תוך ימי הדין הקדושים הללו, היא עבודה מעשית ופשוטה של הלב: בכל פעם בשלושת הימים הקרובים שבהם המחשבה המייאשת תעלה בראשכם ותגיד לכם "אין טעם לנסות, אתם הרי תמיד חוזרים לאותו המקום", עצרו לרגע. תזכירו לעצמכם את הכלל האלוקי "באשר הוא שם". הניחו את העבר בצד, אל תחשבו על מה שיהיה אחרי החגים, והתמקדו אך ורק ברגע הזה. תנו לקבלה הטובה שלכם, לתפילה שלכם או לחיוך שלכם ברגע זה להיות כל עולמכם. כשנשכיל לנתק את עצמנו מהתוויות של אתמול, נזכה לעמוד לפני המלך נקיים, שפויים וחופשיים, ונכתב ונחתם כולנו בספרם של צדיקים גמורים, לשנה טובה ומתוקה.
כדי להבין את העומק של השאלות הללו, ואת הדרך שבה ראש השנה מפרק את הפחד העתיק הזה, אנו צריכים לחזור לרגע אחד בזמן, אל שנת 1973. באותה שנה, פסיכולוג צעיר מאוניברסיטת סטנפורד בשם דייוויד רוזנהאן החליט לערוך את אחד הניסויים הנועזים, המטלטלים ואולי המפחידים ביותר בתולדות הפסיכיאטריה. רוזנהאן ביקש לבדוק שאלה אחת פשוטה וכואבת: האם מומחים גדולים, אנשים שהקדישו את חייהם ללימוד הנפש, באמת מסוגלים לזהות מי שפוי ומי לא? האם המערכת מסוגלת לראות את האדם שמולה כפי שהוא, או שהיא רואה רק את ההגדרות והתבניות של עצמה?
הוא אסף שמונה מתנדבים בריאים לחלוטין בנפשם, אנשים יציבים ונורמטיביים לחלוטין, שביניהם היו רופא ילדים, צייר, עקרת בית ופסיכולוגים. הם ניגשו ל-12 בתי חולים פסיכיאטריים שונים ברחבי ארצות הברית, והתלוננו על תסמין יחיד ומזויף: "אני שומע קול עמום בראש שאומר את המילה 'חבטה'". מעבר לתלונה הזו, הם הציגו את סיפור חייהם האמיתי לחלוטין – את האהבות שלהם, הזיכרונות, הקשרים המשפחתיים והשאיפות שלהם. הכל היה אמת מוחלטת.
התוצאה של השלב הראשון הייתה מהירה ואכזרית. כל השמונה אושפזו מיד ואובחנו כסובלים מסכיזופרניה או פסיכוזה. אבל כאן התחיל החלק האמיתי של הניסוי. רוזנהאן הנחה אותם שברגע שהם מתקבלים למחלקה וננעלת מאחוריהם הדלת – הם מפסיקים מיד לזייף. מרגע האשפוז, עליהם להתנהג בצורה הכי נורמלית, שפויה וטבעית שיש. והם אכן עשו זאת. הם דיברו בהיגיון צרוף עם הצוות, אמרו שהקולות נעלמו לחלוטין והם מרגישים מצוין, קראו ספרים, וניהלו רישומים ביומן האישי שלהם על מה שקורה סביבם.
הייתם מצפים שאחרי יום או יומיים, הרופאים הבכירים יבינו שמדובר בטעות, יבחינו בשפיותם וישחררו אותם הביתה. נכון? אבל המציאות הפכה במהירות לסיוט מתמשך. הרופאים והאחיות לא ראו אנשים בריאים. למעשה, הם הפסיקו לראות את האדם עצמו ברגע שהוא קיבל מספר חולה. הם ראו רק את התווית שהודבקה להם על התיק הרפואי. ברגע שהודבקה התווית "סכיזופרן", כל פעולה נורמלית ויום-יומית שלהם פורשה בצורה מעוותת דרך המשקפיים של המחלה.
כשהמתנדבים חשו שיעמום עמוק והלכו הלוך ושוב במסדרון הארוך של המחלקה רק כדי להניע את הגוף, האחיות פתחו את התיק וכתבו: "החולה מגלה תסמינים של עצבנות אובססיבית ותנועתיות יתר". וכשהם ישבו בשקט בפינת החדר וכתבו ביומן את תצפיות הניסוי שלהם, הפסיכיאטר תיעד זאת כ: "החולה מפגין התנהגות כתיבתית כפייתית – תסמין מובהק של המחלה". אפילו סיפורי החיים הבריאים שלהם שוכתבו בדוחות כדי להתאים לאבחנה הקשה.
המומחים הגדולים ביותר היו עיוורים לחלוטין לשפיות שעמדה לנגד עיניהם. התווית הייתה חזקה מהמציאות, והמילים הכתובות בתיק מחקו את האדם החי. המתנדבים הוחזקו באשפוז בממוצע 19 ימים – ואחד מהם הוחזק למעלה מחודשיים! – והם שוחררו רק כשהסכימו להיכנע למערכת, להודות שהם אכן "חולי נפש בנסיגה" ולקחת כדורים חזקים, אותם נאלצו לירוק בחשאי לשירותים. והפרט הכי אירוני ומעורר קורבנות לב? מי שכן זיהה שהם בריאים לא היו הרופאים המלומדים – אלא החולים האמיתיים במחלקה, שניגשו אליהם ולחשו להם במסדרון: "אתם לא משוגעים. אתם בטח עיתונאים שבאו לבדוק את בית החולים". המטופלים ראו את האדם, המומחים ראו רק את התווית.
הניסוי הזה – שזכה לשם "הניסוי של רוזנהאן" – זעזע את עולם הרפואה, כי הוא הוכיח את כוחה ההרסני של תורת התיוג. הוא הוכיח שברגע שהמערכת, החברה, או אנחנו עצמנו מדביקים לאדם תווית – התווית הזו בולעת אותו. כל מה שהוא יעשה, גם הדבר הכי חיובי, טהור ויפה בעולם, יסונן ויפורש אך ורק דרך ה"תיק" הישן שלו.
וכאן אנחנו מגיעים אל הלב המפרפר שלנו, שלושה ימים לפני ראש השנה, יום הדין הגדול של שנת ה'תשפ"ז. הפחד הכי גדול שלנו מיום הדין נובע בדיוק מהמקום הכואב הזה. במשך שנים, אולי מאז הילדות, הורגלנו לדמיין את בית דין של מעלה ואת בורא עולם כמו את אותם "רופאים" בבית החולים הפסיכיאטרי. אנחנו בטוחים בתוךתוכנו שהקדוש ברוך הוא יושב על כיסא הדין עם קלסר עבה ובלוי, שכתובה עליו באותיות גדולות התווית שלנו: "הבינוני", "זה שתמיד נופל באותו חטא", "זה שלא יודע להתפלל באמת", "האבא חסר הסבלנות", או "האדם הכועס".
אנחנו מסתובבים בעולם כפופים תחת משקלן של תוויות שאנשים אחרים הדביקו לנו, והחברה מסתכלת עלינו דרך התיק הישן שלנו. כשאנחנו מגיעים לחודש אלול ומשהו בנפש שלנו מתעורר, כשאנחנו מנסים "לכתוב ביומן", לקבל קבלה קטנה, לעשות מעשה טוב או להאריך במעט בתפילה – הסביבה, ולעיתים קרובות גם המצפון הפנימי והחמוץ שלנו, מסתכלים עלינו בלעג ומוחקים את המאמץ שלנו: "נו באמת, למי אתה מוכר את זה? אנחנו יודעים מי אתה. זו סתם 'התנהגות כפייתית' של חודש אלול. עוד שבוע החגים יעברו, ואתה תחזור להיות אותו אדם פגום וחלש. אין לך שום טעם להתחזק, הרי גם ככה תיפול שוב בהמשך". הייאוש הזה, המבוסס על התיוג, נועל אותנו מאחורי סורגים של דכדוך.
וזהו בדיוק המסר המטלטל, המרעיד והמנחם ביותר של ראש השנה: הקדוש ברוך הוא אינו רופא בשר ודם, ובית דין של מעלה אינו החברה הצינית שבה אנחנו חיים. בורא עולם אינו זקוק לקטלוגים או לסטיגמות; הוא יודע שבבסיסו של כל אדם, מתחת לכל השברים והטעויות, שוכנת נשמה שפויה, קדושה וטהורה לחלוטין.
התורה הקדושה מלמדת אותנו כלל ברזל בפסיקה אלוקית, יסוד עמוק שנאמר על ישמעאל כשהיה סמוך למותו במדבר, והמים בחמת כלו. המדרש המובא ברש"י מספר שבאותם רגעים גורליים, מלאכי השרת באו בטענה קשה לקדוש ברוך הוא ואמרו לו: "ריבונו של עולם, למה אתה מציל אותו וממציא לו באר מים? תסתכל בתיק שלו! הרי הזרע שלו עתיד להרוג את הילדים שלך בצמא בגלותם. הוא אדם רע, ויש עליו תווית ברורה של אויב ומזיק!".
והתשובה של הקדוש ברוך הוא למלאכים מהדהדת מאז ועד היום, והיא המפתח לכל ימי הרחמים והסליחות. הוא שאל אותם שאלה אחת: "צדיק הוא עכשיו או רשע עכשיו?". המלאכים נאלצו להודות: "עכשיו, ברגע זה ממש, הוא בסך הכל נער סובל שבוכה ומבקש חיים. עכשיו הוא צדיק". ענה להם בורא עולם משפט שמנפץ את כל קירות בית החולים של הייאוש: "איני דן את האדם אלא באשר הוא שם". לפי מעשיו של עכשיו אני שופט אותו, ולא לפי מה שעשה בעבר ולא לפי מה שעתיד לעשות.
באשר הוא שם. זהו הכלל האנטי-תיוגי המוחלט של האלוקות. בראש השנה, בשעה שאנחנו עומדים בבית הכנסת ושומעים את קול השופר הפשוט, הנקי והחודר – קול שמבטא את הצעקה של הנשמה מעבר לכל המילים והתארים – מתחולל נס משפטי קוסמי. בורא עולם לוקח את התיק הרפואי והחברתי שהעולם, הסביבה ואנחנו עצמנו כתבנו עלינו במהלך השנה האחרונה, ובאהבתו הגדולה הוא פשוט שורף אותו לנגד עינינו.
הוא מביט אליך נטו. בלי הסטיגמה של השכונה, בלי הפדיחות והנפילות שעשית השנה, בלי הריבים המיותרים ובלי הייאוש העמוק שאתה מרגיש כלפי עצמך. אם ברגע תקיעת השופר אתה עומד שם, באמת ובתמים, עם דמעה קטנה בעיניים או עם רצון פנימי שקט אך יציב, ואומר לו: "ריבונו של עולם, אני רוצה להיות טוב יותר, אני רוצה להיות אבא סבלני יותר, אדם ישר יותר, יהודי מחובר יותר" – זה בדיוק מי שאתה באותו הרגע ממש! אין עבר, אין עתיד, אין תיוג. יש רק נשמה שעומדת מול אביה. ולפי הרגע הזה, לפי הנקודה הטהורה הזו בלבד – אתה נדון ונחתם לחיים.
שלושה ימים לראש השנה. אל תגיעו לבית המשפט של בורא עולם כשאתם לבושים בבגדי האסיר של התוויות שהחברה הדביקה לכם, ואל תשפטו את עצמכם דרכן. תשאירו את ה"תיק הפסיכיאטרי" שהעולם פתח לכם מחוץ לדלת של בית הכנסת. בראש השנה מותר לכם, סוף סוף, להשיל את המסכות, להיות בדיוק מי שאתם רוצים ובוחרים להיות עכשיו, ולדעת בביטחון מוחלט שהקדוש ברוך הוא מאמין לכם – ומאמין בכם.
והשורה התחתונה, התכלס שאנחנו חייבים לקחת איתנו אל תוך ימי הדין הקדושים הללו, היא עבודה מעשית ופשוטה של הלב: בכל פעם בשלושת הימים הקרובים שבהם המחשבה המייאשת תעלה בראשכם ותגיד לכם "אין טעם לנסות, אתם הרי תמיד חוזרים לאותו המקום", עצרו לרגע. תזכירו לעצמכם את הכלל האלוקי "באשר הוא שם". הניחו את העבר בצד, אל תחשבו על מה שיהיה אחרי החגים, והתמקדו אך ורק ברגע הזה. תנו לקבלה הטובה שלכם, לתפילה שלכם או לחיוך שלכם ברגע זה להיות כל עולמכם. כשנשכיל לנתק את עצמנו מהתוויות של אתמול, נזכה לעמוד לפני המלך נקיים, שפויים וחופשיים, ונכתב ונחתם כולנו בספרם של צדיקים גמורים, לשנה טובה ומתוקה.
