הגענו לקו הישורת האחרון. ראינו במאמרים הקודמים את מהות השיבה ואת כוחו העצום של הרהור הלב המגיע עד לכיסא הכבוד. אך דווקא כאן, רגע לפני תקיעת השופר של ראש השנה, אנו נתקלים ביסוד מחייב המרעיש את אמות הספים ומנפץ אשליה מסוכנת. הרמב"ם קובע כי אדם שנמצא "בינוני" בראש השנה, תלוי ועומד עד יום הכיפורים: אם עשה תשובה – נחתם לחיים. מדוע אין התורה מציעה לו פתרון פשוט יותר: לרוץ בעשרת ימי תשובה, להרבות בצדקה ובמצוות, ולהכריע את הכף בצורה כמותית? תלמידו הגדול של רבי ישראל מסלנט, בעל ה"כוכבי אור", חושף בפנינו את דרכי הדין המטלטלות: השקילה בשמים אינה כמותית אלא איכותית. נבין כיצד התעלמות מהצורך לשוב עלולה לשקול כנגד אלפי מצוות, ומדוע חודש אלול אינו מאפשר לנו להישאר אדישים, אפילו לא לרגע אחד.
ה. הזעזוע של ימי הדין: המאזן האיכותי
לכאורה, מתוך עיון בשיטת הרמב"ם ובדברי המנחת חינוך, יכול אדם להגיע למסקנה מוטעית ומסוכנת. הוא עלול לומר לעצמו: "אם התשובה אינה מצווה חיובית, ואם אינני מבטל מצוות עשה בכך שאני נמנע ממנה, אם כן אין הדבר דחוף כל כך. אמשיך בשגרת חיי, ובינתיים ארבה בעשיית מצוות אחרות – צדקה, חסד, לימוד תורה – ובכך אטה את כפות המאזניים שלי לזכות לקראת יום הדין".
אולם, הלכה למעשה, לפנינו יסוד מחייב המזעזע את אמות הספים ומנפץ אשליה זו לחלוטין. כי גם אם נסבור כדעת הרמב"ם שמצוות התשובה כשלעצמה אינה נמנית בין תרי"ג המצוות כמצווה חיובית, מדברי הרמב"ם עצמו במקום אחר מפורש, שהתשובה אינה רק עוד "אופציה" לעת צורך. יתירה מזו: אי עשיית התשובה, כאשר האדם מודע לחטאיו וצריך לעשותה – מהווה עוון חמור מאין כמותו, המשנה את כל מאזן הכוחות ביום הדין.
נחזור אל דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג), שם הוא מתאר את סדר הדין של ראש השנה:
"בכל שנה ושנה שוקלים עוונות כל אחד מבאי עולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק – נכתב לחיים, ומי שנמצא רשע – נכתב למיתה חס ושלום. והבינוני – תולים אותו עד יום הכיפורים. אם עשה תשובה – נחתם לחיים, ואם לאו…".
כאן המקום להבהיר, והחובה לציין, את המחלוקת המרכזית בין גדולי הראשונים לגבי משמעותם של המושגים "נכתב לחיים" ו"נכתב למיתה" בהקשר זה:
לדעת התוספות (מסכת ברכות טז, ע"א), המילים "נכתב לחיים" פירושן לחיי הנצח, חיי העולם הבא, לעתיד לבוא. כלומר, בכל שנה ושנה, על פי מעשיו של האדם באותה שנה, נקבעת דרגתו הרוחנית, מעלתו, והשגתו הפנימית לזכות לחיי הנצח של הנשמה.
מאידך, לדעת הרמב"ן בספרו "שער הגמול", האדם נדון בראש השנה בעיקר לעניין איכות חייו בעולם הזה המעשי. אם ל"חיים" – היינו הצלחה בפרנסתו, שמירה על בריאותו, נחת ואיכות חיים פיזית ונפשית. אך אם חס וחלילה ל"מיתה", הרי זה כדרך שאמרו חז"ל "עני חשוב כמת", "סומא חשוב כמת" וכדומה – כלומר, חיים מלאי ייסורים, קושי, ריחוק ודעיכה.
בין אם נלך לפי שיטת התוספות ובין אם לפי שיטת הרמב"ן, השאלה הנוקבת נותרת בעינה: מדוע הרמב"ם קובע בצורה חד משמעית לגבי הבינוני, שרק אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו – נחתם למיתה? מדוע אין די בכך שהבינוני, באותם עשרה ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ירוץ ויעשה מצוות רבות, ירבה בצדקות ובידיעת התורה, כדי להטות את כף המאזניים המאוזנת שלו לכלל זכות? למה התשובה היא התנאי הבלעדי וההכרחי?
את התעלומה הזו מבאר בצורה חריפה ומטלטלת הגאון והצדיק רבי יצחק בלאזר זצוק"ל (מגדולי תנועת המוסר ותלמידו המובהק של רבי ישראל מסלנט) בספרו "כוכבי אור".
רבי יצחק בלאזר מגלה לנו סוד עמוק בדרכי המשפט האלוקי: ה"שקילה" שנאמרה בדברי חז"ל וברמב"ם, איננה שקילה כמותית-טכנית, אלא שקילה איכותית-מהותית. אין מדובר כאן במאזניים מהסוג הישן, שבהם מניחים מספר מצוות מול מספר עבירות וסופרים את הכמות היבשה. יש ומצווה אחת קטנה, שנעשתה בצנעה, מתוך מסירות נפש ובצרוף מחשבה טהורה, שקולה ואיכותית כנגד אלפי עוונות. ומאידך, יש ועוון אחד – אי-ההכרה בצורך לשוב, הזלזול וההתעלמות מקריאתו של הבורא – שקולה חלילה כנגד אלפי מצוות!
שהרי, שואל ה"כוכבי אור", אם השקילה הייתה רק כמותית, מי שנמצא בינוני בראש השנה, מדוע לא נאמר לו שירוץ לעשות מצוות רבות כדי להכריע את הכף? מדוע כל קיומו תלוי ועומד אך ורק בעשיית תשובה?
מכאן מוכח, כי אי-עשיית תשובה על חטאים שצריכים תשובה, בפרט בימים שבהם המלך נמצא בשדה והשערים פתוחים, היא בעצמה עוון כה חמור, כה פוגם וכה מהותי, שהוא מטיל משקל כבד כל כך על כף החובה, ששוב לא תועלנה כנגדו יותר מצוות אחרות, חס ושלום. האדם שאינו שב, מפגין בעצם התנהגותו סוג של מרד פנימי, אדישות רוחנית או עיוורון לקיומו שלו. מול אדישות כזו, שום מצווה מעשית אינה יכולה להוות משקל נגד.
ו. סיכום: הצעד שבתוך הלב
חודש אלול קורא לנו לאסוף את השברים, להשיל מעלינו את ערפילי השגרה והספקות, ולחזור אל הבהירות הפשוטה של הנשמה. אין מדובר במשימה בלתי אפשרית, "לא בשמים היא ולא מעבר לים". כפי שלימדנו הרמב"ם, הכל יכול להתחיל ולהשתנות ברגע אחד של הרהור אמת, במחשבה כנה של רצון להתקרב.
אך יחד עם זאת, אלול אינו מאפשר לנו להישאר אדישים. התביעה לעשיית תשובה אינה סעיף פורמלי בספר החוקים, אלא היא תנאי לקיומנו הרוחני והגשמי, לאיכות חיינו בעולם הזה ולמעלתנו בעולם הבא. כאשר אנו מבינים את המשקל האיכותי של מעשינו, אנו מבינים שכל רגע בחודש הזה הוא הזדמנות לפרוץ חתירה עד לכיסא הכבוד.
"השיבנו ה' אליך ונשובה" – הצעד הראשון הוא שלנו, בתוך הלב, בשימה תמידית של הדברים על הלב, ומכאן ואילך – הבורא ברוב טובו ויושרו מבטיח לחדש בקרבנו רוח טהרה, ולהוביל אותנו חזרה אל שורשנו, אל מקור החיים והאהבה.
המאזניים הוכרעו. דרכו של ה"כוכבי אור" לימדה אותנו שהשקילה בשמים אינה ספירת מלאי טכנית, אלא מבחן איכותי של רצון, קירבה ואמת. עכשיו, כשתקיעות השופר כבר הולכות וקרבות אל יום הדין הגדול והנורא, המילים "קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" מקבלות משמעות חדשה לגמרי. נותר רק לקחת את הרהור התשובה הבודד, את המחשבה הכנה שנולדה בנו לאורך המסע הזה, ולהפוך אותה למציאות חיה. השער נפתח, המלך בשדה, וכל מה שנותר לנו הוא רק לעשות את הצעד הקטן והאמיץ שבתוך הלב. כתיבה וחתימה טובה!
- מאמר קודם בסדרה 'השיבה אל המהות': במרחק הרהור אחד (חלק ב)
