מהות הסוכה - הריצוי והחיבור המחודש עם השכינה

א. מהות הסוכה - הריצוי והחיבור המחודש עם השכינה​

הקושיה אודות זכר ענני כבוד: נשאלת השאלה, מדוע אנו עושים זכר דווקא לענני הכבוד, ולא לניסים אחרים גדולים לא פחות, כדוגמת הבאר שהלכה עם ישראל במדבר, או המן יום יום? הלא גם ניסים אלו היו ביטויים להשגחתו הפרטית של הקב"ה על עמו.

בספר "ראש דוד" להחיד"א (פרשת אמור) מביא שלושה תירוצים:

1. המן והבאר ניתנו רק לאחר שבני ישראל התלוננו וביקשו, ואילו ענני הכבוד ניתנו ביוזמת הבורא, מתוך אהבה טהורה וללא בקשה מוקדמת.

2. המן והבאר הועילו גם לערב רב, ואילו ענני הכבוד הקיפו אך ורק את בני ישראל המיוחסים (כדברי הזוהר שהערב רב היו מחוץ לענן).

3. המן והמים הם צרכים קיומיים הכרחיים שבלעדיהם האדם מת, ואילו ענני הכבוד היו תוספת של פינוק, הגנה וכבוד (ועיין במהרי"ט שביאר שלפי זה מובן מדוע ניתנו העננים בזכות אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, ועשה לפנים משורת הדין, ולכן זכה למתנה שהיא לפנים משורת הדין).

היישוב על פי היסוד: על פי היסוד הנ"ל שסוכות הוא בבחינת "צילא דמהימנותא" - השראת השכינה לאחר כפרת יום הכיפורים, הדברים מתיישבים היטב. ענני הכבוד לא היו רק ניסים גשמיים, אלא ביטוי חיצוני מובהק לנוכחות השכינה ולהשגחתו המידית של הקב"ה על עמו. ה' יתברך סיכך עליהם בעצמו. הסוכה, בהיותה זכר לאותם ענני כבוד, אינה רק זיכרון היסטורי, אלא שחזור של חווית השראת השכינה והריצוי. לעומת זאת, המן והבאר, אף שהיו ניסים עצומים, נתנו מענה לצרכים גשמיים – מזון ומים. הסוכה, לעומתם, מספקת צורך רוחני עמוק יותר – קירבת ה' והגנה רוחנית, שהיא פרי הריצוי שלאחר יום הכיפורים.

הקושיה על "זמן שמחתנו": התורה מכנה את חג הסוכות שלוש פעמים במפורש "זמן שמחתנו", יותר מכל חג אחר, ואף הרמב"ם (הלכות לולב ח, יב) מבאר ששמחת בית השואבה עניינה הוא שמחת החג, (אומנם רש"י (סוכה נ, ב) נקט שמדין שמחה על ניסוך המים). נשאלת השאלה, מדוע דווקא סוכות זכה לכך? וכי יציאת מצרים, שהיא עצם החירות, או מתן תורה, אינם זמני שמחה גדולים?

היישוב על פי היסוד: השמחה האמיתית והעצומה ביותר לנפש היהודית נובעת מהדביקות בבורא עולם ומהשראת שכינתו. לאחר ימי הדין והצער של הימים הנוראים, שבהם האדם התייסר על חטאיו וביקש כפרה, מגיע יום הכיפורים שבו זכה לטהרה מוחלטת. כעת, בסוכות, הקב"ה משרה עליו את שכינתו, ובכך מתמלא הלב היהודי בשמחה עילאית. זהו שיא החיבור והריצוי, שמחה שנובעת מתחושת הקרבה והאהבה הגלויה של ה' יתברך כלפינו.



הקושיה על סליחת עוונות בסוכות: במדרש תנחומא (אמור כב) מבואר שחג הסוכות הוא ראשון לעוונות, וב'הגאות מהר"י' (הלכות מוצאי יו"כ) מבואר שהכוונה לא כי לא עושים עברות אלא שה' מוחל לישראל באותם ימים ונותן להם מתנה זו. הדבר מצריך ביאור: מדוע דווקא בסוכות זכו ישראל למתנה כה גדולה של מחילת עוונות, לאחר שכבר זכו לכפרה ביום הכיפורים?

היישוב על פי היסוד: חג הסוכות הוא שיא הריצוי והקירוב, ה"חופה" שבה מתחדש הקשר בין הקב"ה לעם ישראל לאחר הכפרה. כדי שהאדם יוכל לחוות השראת שכינה שכזו באופן שלם וראוי, עליו להיות נקי מכל חטא. לכן, הקב"ה, ברחמיו הרבים, מוחל לעם ישראל על עוונותיהם עוד לפני כניסתם לסוכה, ומכין אותם לקבל את פני השכינה. המחילה הזו היא מעין "מתנת חינם" המאפשרת את הקרבה העצומה שהסוכה מייצגת, ומבטיחה שהשראת השכינה תהיה שלימה ובלתי מופרעת.

הסוכה כעין גן עדן: ה'שפת אמת' מבאר שהסוכה היא כעין גן עדן, המקום שבו הניח הקב"ה את אדם הראשון בראשית הבריאה. וצ"ע מה הקשר לחג הסוכות.

היישוב על פי היסוד: גן עדן היה המקום שבו שרתה שכינה קדושה באופן גלוי ומוחשי, והאדם הראשון חי שם בקרבה ישירה לבוראו. הסוכה, בהיותה "צילא דמהימנותא" לאחר שזכינו לכפרה וטהרה ביום הכיפורים, מחזירה אותנו במידה מסוימת לבחינה זו של קירבה ראשונית וטהרה. היא יוצרת מקום שבו האדם זוכה לחוש את אותה נוכחות אלוקית עליונה, ומעלה אותו למדרגת קדושה טהורה כבימים בראשיתיים.

"צילא דמהימנותא": הזוהר הקדוש (ח"ב קצא:) מכנה את הסוכה "צילא דמהימנותא" – צל האמונה, צל השכינה הקדושה. מה הקשר לסוכות?

היישוב על פי היסוד: ביטוי זה של הזוהר הוא הוכחה חותכת ליסוד שהצבנו. לאחר כפרת יום הכיפורים, כשאנו נקיים וטהורים, הקב"ה יתברך פורס עלינו את חסותו וצלו, שהיא בחינת השראת השכינה. הסוכה, בהיותה דירה ארעית ופתוחה, מבטאת את התלות המוחלטת שלנו בה' יתברך, והצל שבה הוא צל אמונה, המעיד על נוכחותו המתמדת והאוהבת של הבורא, אשר סוכך עלינו ומגן עלינו.

תוספת נר"ן בסוכה: הפלא יועץ (ערך סוכה) כותב שמי שיושב בסוכה זוכה לתוספת נר"ן – נפש, רוח, נשמה. וצ"ב למה זוכים לזה בסוכה?

היישוב על פי היסוד: השראת השכינה והקרבה העצומה לבורא עולם אינה נשארת בגדר חוויה חיצונית בלבד, אלא חודרת לפנימיות נפש האדם. כאשר האדם שוהה בצל השכינה, נפשו מזדככת ומתעלה, והוא זוכה לתוספת קדושה וטוהר בנשמתו. תוספת זו של נר"ן משמעותה התעלות רוחנית עמוקה, המאפשרת לו להתקרב יותר ויותר אל הקב"ה ולהיות כלי ראוי יותר להשראת שכינתו.

סוכה - ר"ת "ויאמר ה' סלחתי כדברך": בשפתי צדיק מובא שסוכה ראשי תיבות "ויאמר ה' סלחתי כדברך". וכן בסידור שיח יצחק מבואר "ורצית בנו בסוכות".

היישוב על פי היסוד: ראשי תיבות אלו והביאור בתפילה מבטאים באופן ישיר את מהות הסוכה. לאחר קבלת הסליחה והכפרה ביום הכיפורים ("סלחתי כדברך"), בא הריצוי והאהבה המחודשת של הקב"ה כלפי עמו ("ורצית בנו בסוכות"). הסוכה היא המקום שבו סליחה זו מתממשת והופכת לחיבור פעיל ומוחשי, שבו ה' יתברך שוכן עמנו ומביע את רצונו בנו.

ב. ביטויי השכינה בסוכה וההלכות הנובעות מכך​

הקושיה על סוכת גויים לעתיד לבוא: הגמרא בראש עבודה זרה (ב, ע"ב) מבארת שלעתיד לבוא הקב"ה ייתן לגויים מצוות סוכה. לכאורה, מדוע דווקא מצווה זו? ואם ייצאו ממנה כשיחמם עליהם השמש – מה העניין בזה?

היישוב על פי היסוד: עניינו של עולם הבא הוא גילוי שכינה עצום ומוחלט לכל העולם כולו. הסוכה, בהיותה סמל וביטוי להשראת השכינה, תינתן לגויים כדי להראות להם את הפער בינם לבין ישראל. בעוד עם ישראל, לאחר כפרת יום הכיפורים ועבודתם הרוחנית, מסוגל להכיל את אור השכינה וליהנות מ"צילא דמהימנותא", הגויים, שאינם עברו את תהליך הריצוי והכפרה הפנימי, לא יוכלו לעמוד בחום הקדושה העצומה הזו ("חמה מנתיקה"), וייצאו ממנה. בכך יתברר שאינם ראויים לגילוי השכינה המיוחד שמצווה זו מייצגת.

הקושיה על הערב רב בסוכות: הזוהר (ח"ב קצא:) מציין שהערב רב לא היו בסוכות. הדבר דורש ביאור: מה השוני בין הסוכה לבאר ולמן, שמהם נהנו גם הערב רב?

היישוב על פי היסוד: הבאר והמן היו ניסים שנועדו לספק צרכים גשמיים וחיוניים לקיומו של עם ישראל במדבר, ובהם נכללו גם הערב רב שהיו חלק מהמחנה. הסוכה, לעומת זאת, היא עניין עמוק יותר של "צילא דמהימנותא" – צל השכינה והחיבור הרוחני המיוחד. הערב רב, שחסרו אמונה שלמה וטהורה, לא היו יכולים לחוות ולהכיל את השראת השכינה המיוחדת שהסוכה מסמלת. לכן, הם לא נכללו במצוות הסוכה, שהיא שיא הריצוי והקרבה המיועדים רק לעם ישראל הטהור לאחר יום הכיפורים.

הקושיה על ד' המינים: החיד"א (ראש דוד פרשת אמור) מביא כי לכל עץ פרי יש מלאך הממונה עליו, חוץ מד' המינים. נשאלת השאלה, מדוע דווקא מינים אלו נבחרים לנטילה בחג הסוכות, ומה מיוחד בהם?

היישוב על פי היסוד: ד' המינים הם צמחים שאין עליהם מלאך ממונה, אלא הם יונקים את שפע חיותם ישירות מהשכינה הקדושה. נטילתם בחג הסוכות, שהוא זמן השראת השכינה המובהק וזמן הריצוי המיוחד, מדגישה את הקשר הישיר והבלתי אמצעי של עם ישראל לבוראו. בחג זה אנו מחוברים ישירות לשכינה, ללא כל מתווכים, וד' המינים מסמלים ומגלים את הקרבה העצומה הזו, את האחיזה הישירה של הקב"ה בעולמו ובעמו.

סוכה בגימטריה צ"א, שם הוי"ה ואדנות, ומזמור צ"א: ידוע שהמילה "סוכה" בגימטריה היא צ"א, שהוא צירוף שמות הוי"ה ואדנות, וכן זהו מספר הפרק "יושב בסתר עליון" בתהילים. מה הקשר בין כל אלו?

היישוב על פי היסוד: מזמור צ"א הוא מזמור העוסק בשמירה והגנה אלוקית מיוחדת למי שדבק בה' ויושב ב"סתר עליון". הסוכה, בהיותה מקום השראת שכינה, היא המקום המוגן והבטוח ביותר, שבו האדם זוכה לקרבת ה' ולשמירתו העליונה. הגימטריה צ"א, המשלבת את שמות הוי"ה ואדנות, מרמזת על התגלות ה' בבחינת רחמים והנהגה, שמתבטאת באופן מלא בצל השכינה שבסוכה, מקום בו ישראל חוסים תחת כנפי השכינה וזוכים לביטחון והגנה אלוקית.

הקושיה על סוכה מתחת לעשרה טפחים: הגמרא (סוכה ד, ע"ב) קובעת שסוכה שגובהה פחות מעשרה טפחים פסולה, ומביאה ראיה לכך שלא שרתה שכינה למטה מעשרה טפחים. הראשונים כבר הקשו על הקשר.

היישוב על פי היסוד: מכיוון שהסוכה היא ביטוי ל"צילא דמהימנותא" – השראת השכינה הקדושה, הרי שהיא כפופה לכללים רוחניים הקובעים היכן ובאיזו מידה יכולה השכינה לשרות. על פי תורת הסוד, השכינה אינה שורה למטה מעשרה טפחים. לכן, כדי שהסוכה תוכל לממש את ייעודה כמקום השראת שכינה, עליה להיות גבוהה מעשרה טפחים, ובכך לאפשר לשכינה לשרות בה כראוי ולהשלים את הריצוי המיוחל לאחר יום הכיפורים.

סוכות חל בט"ו לחודש: חג הסוכות חל בט"ו לחודש, ועל כך העירו שגימטריה של ט"ו היא הצירוף י"ק משם הוי"ה.

היישוב על פי היסוד: הצירוף י"ק (יוד-הא) משם הוי"ה הוא ביטוי לגילוי והארה של השכינה הקדושה. העובדה שחג הסוכות חל בט"ו בחודש, לאחר שהירח התמלא וקיבל את מלוא אורה מהשמש, רומזת על שיא התגלות השכינה והאור האלוקי על ישראל לאחר הכפרה. זהו זמן שבו הריצוי והקרבה באים לידי ביטוי מלא, והשכינה שורה עלינו באור יקרות.

שם שמים חל על החגיגה ועל הסוכה: הכתב סופר (סוטה ט:) מבאר שכשם ששם שמים חל על החגיגה, כך הוא חל על הסוכה, כי זהו מקום שכינה.

היישוב על פי היסוד: כשם שבקורבן שלמים (חגיגה) האדם אוכל ושותה כביכול לפני ה', ומעלה את פעולותיו הגשמיות לדרגת קודש, כך גם הסוכה. היא הופכת את האכילה, השתייה והשהייה הגשמית בתוכה למעשה קדוש. בהיותה מקום השראת שכינה, כל פעולה המתרחשת בה מקבלת נופך של קדושה ומתחברת לעבודת ה'. בכך מתאחדים החומר והרוח, והאדם זוכה לדבוק בה' גם בפעולות יומיומיות, לאחר הטהרה של יום הכיפורים.

צורת הסוכה – שתיים כהלכתן ושלישית אפילו טפח: צורת הכשר של הסוכה, בה מובאים שני דפנות כהלכתן ודופן שלישית אפילו טפח, היא הלכה למשה מסיני. האר"י ז"ל (פרי עץ חיים שער חג הסוכות) מבאר טעם פנימי לכך.

היישוב על פי היסוד: האר"י ז"ל מבאר שצורה זו מבטאת חיבוק של הקב"ה לעם ישראל לאחר שעבר את ימי הדין בראש השנה והכפרה ביום הכיפורים. החיבוק, כפי שמבואר בפסוק "ימינו תחבקני", נעשה בשני חלקים ארוכים ובשלישי בכף היד. בכך, הסוכה אינה רק מקום בו שורה השכינה, אלא היא עצמה מהווה ייצוג פיזי של החיבוק האלוקי, ביטוי לקרבה ולאהבה העצומה שמחדש הקב"ה עם עמו, לאחר שהפכו נקיים וטהורים.

אושפיזין בסוכה: מנהג האושפיזין, בו מזמינים את שבעת רועי ישראל הקדושים לסוכה בכל יום מימי החג, הוא ביטוי לקרבה מיוחדת. וצ"ע למה דווקא בסוכות

היישוב על פי היסוד: המשל על המלך המגיע עם שבעת שריו רואי פני המלך מלמד אותנו יסוד חשוב. הסוכה היא בית מלכותו של הקב"ה, והיא מקום השראת השכינה. כאשר המלך (הקב"ה) שוכן בסוכה, הוא מגיע כביכול עם "פמליא של מעלה" – שבעת האושפיזין הקדושים – האבות, משה, אהרון, יוסף ודוד. נוכחותם מעצימה את קדושת הסוכה ומעידה על חשיבותה כמעין מקדש מעט, מקום מפגש עליון בין ישראל לאביהם שבשמים לאחר הריצוי.

"ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון": הפסוק "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהילים עו, ג) הוא המקום היחיד בתורה שבו המילה "סוכה" נכתבת עם ו' (סוכו) בניגוד לשאר המקומות. יש ביאור שזה רומז לשם ה' שאינו שלם מאז עמלק, ורק אז יהיה שלם.

היישוב על פי היסוד: שם הוי"ה, המבטא את השגחתו ורחמיו של הקב"ה, נחשב כביכול "לא שלם" (בחינה רוחנית) מאז מעשה עמלק שפגע בביטחון ישראל. הפסוק, המדבר על "מעונתו בציון", רומז לבניין בית המקדש השלישי וביאת המשיח. אז, כשהשכינה תשרה בשלמותה בציון וכל הרשע ייעלם, יתגלה שם ה' במלואו, והסוכה, המהווה "מקדש מעט" וסמל להשראת השכינה, תתרומם למעלתה השלמה עם הוספת הו' לשמה, המרמזת על השלמת שם ה' והשראת שכינה נצחית.

הקפדה על יופי הסוכה – "זה א-לי ואנווהו": עם ישראל הקפיד על יופי הסוכה, באומרם "זה א-לי ואנווהו". בתרגום הפסוק נאמר שהוא מתייחס לבית המקדש.

היישוב על פי היסוד: הסוכה, בהיותה "מקדש מעט" ומקום השראת השכינה, דינה כבית המקדש עצמו. כשם שאנו מצווים לייפות את בית המקדש ולהדר בו, כך אנו מצווים לייפות את הסוכה. זוהי ביטוי של כבוד והערכה למלך העולם השוכן בה, וזה חלק מהשמחה והריצוי שבאים לאחר הכפרה. ההידור במצוות הסוכה, כהידור בבית המקדש, מעצים את תחושת הקרבה והקדושה של השכינה השוכנת בתוכה.

מצטער פטור מן הסוכה: דבר תמוה הוא, שלא מצינו בשום מצווה שאם אדם מצטער הוא פטור ממנה, ואילו בסוכה הלכה היא שמצטער פטור.

היישוב על פי היסוד: עניינה העיקרי של מצוות הסוכה הוא השראת השכינה ושמחה. השכינה שורה דווקא במקום של שמחה, שלמות וריצוי, ולא במקום של עצבות וצער. אדם המצטער, אינו יכול לחוות את השראת השכינה כראוי, ואת שמחת הריצוי והקירוב לאחר יום הכיפורים. ולכן, על מנת שמטרת המצווה תתקיים בשלמותה, הוא פטור ממנה, שכן הקב"ה אינו חפץ באנוס ובמצטער, אלא בשמחה ובלב שלם.

גשם בסוכות – סימן קללה: אם יורדים גשמים בסוכה, הדבר נחשב לסימן קללה, בניגוד לשום מצווה אחרת שבה תקלה אינה נחשבת קללה מובהקת.

היישוב על פי היסוד: הסוכה היא הזמנה של הקב"ה את עם ישראל "לשבת ביחד" תחת צילו, ביטוי מובהק לקרבה, ריצוי והשראת שכינה לאחר יום הכיפורים. כאשר יורדים גשמים ועל האדם לצאת מהסוכה, הדבר מתפרש כביכול שהקב"ה "מסלק" אותו מחיקו, והוא היפוכו הגמור של הריצוי והקירוב המיועדים בחג. זהו משל שהקב"ה הזמין אורחים לסעודה, ואז שפך עליהם קיתון ונאלצו לצאת. תקלה כזו, המעידה על ריחוק, היא המנוגדת למהות החג ולכן נחשבת לסימן קללה.

מצוות המקיימות בכל הגוף – ישיבה בארץ ישראל, ישיבה בסוכה וטבילה במקווה: הגר"א מציין שתי מצוות המקוימות בכל הגוף, ישיבה בארץ ישראל וישיבה בסוכה, ויש שמוסיפים גם טבילה במקווה. מה המשותף להן?

היישוב על פי היסוד: המשותף לכל המצוות הללו הוא שהן מרוממות את האדם ומעמידות אותו במקום נעלה וקדוש, מעל הוויה גשמית רגילה. ארץ ישראל היא מקום השראת שכינה, מקווה מטהר ומחזיר את האדם למצב טהרה ראשוני, והסוכה היא "צילא דמהימנותא". בכל אחד מאלו, האדם חווה התעלות רוחנית וקרבת אלוקים מיוחדת, ובכך הוא זוכה לחוש את השראת השכינה על כל גופו ונשמתו, בבחינת אחדות של חומר ורוח, שהיא שיא הריצוי שלאחר יו"כ.

הלכות מיוחדות בסוכה – אי הכנסת גוי, דיבור קדושה, דרך ארץ: בכף החיים מובא בשם הש"ך שלא יכניס גוי לסוכה. השל"ה כותב שראוי שלא לדבר בה דברי חול. ובאלף המגן מבואר לשבת בה בדרך ארץ כבפלטרין של מלך.

היישוב על פי היסוד: כללים והלכות אלו נובעים ישירות ממעמדה המיוחד של הסוכה כמקום השראת שכינה. "צילא דמהימנותא" מחייב קדושה, טהרה ויראת כבוד. גוי, שחסר אמונה שלימה, עלול לפגום בקדושה זו. דיבורי חול, לשון הרע, רכילות או כעס – כל אלו הם היפוכו של הריצוי והקדושה, ומרחיקים את השכינה. ישיבה בדרך ארץ, כמו בפלטין של מלך, מבטאת את ההכרה כי המלך שוכן בתוך סוכתו של היהודי. שמירה על כללים אלו מבטיחה שהשראת השכינה תהיה שלימה ובלתי מופרעת, ותעצים את חווית הריצוי והקירוב.

ג. שמחת בית השואבה, מים וד' המינים - חידוש הקשר​

נטילת ד' מינים בסוכה קודם התפילה: מנהג האר"י ז"ל ליטול ד' מינים בסוכה קודם התפילה.

היישוב על פי היסוד: נטילת ד' המינים היא מצווה מיוחדת שעיקרה בשמחה ובלב מלא, ומכונה "ושמחתם לפני ה' שבעת ימים", בדומה לשמחה שהיתה בבית המקדש. קיום מצווה זו בתוך הסוכה, שהיא בבחינת "מקדש מעט" ומקום השראת שכינה, מחבר את האדם באופן עמוק יותר למעלת בית המקדש. השילוב של הד' מינים עם הסוכה, שניהם סמלים לקרבה ולהשראת שכינה, מעצים את הקדושה ומכין את האדם לתפילה מתוך שמחה ודביקות מלאה.

שמחת בית השואבה וניסוך המים: שמחת בית השואבה, המתמקדת בניסוך המים, מעוררת מספר קושיות: מדוע דווקא מים בכמות פעוטה? מדוע המים יורדים לתהום? מדוע התורה רומזת "ברא שית"? ומדוע נוהגים בה גם בזמן הזה ללא מקדש?

היישוב על פי היסוד: סיפור המים התחתונים שבכו על ריחוקם מהקב"ה וקיבלו נחמה בניסוך המים על המזבח, הוא משל נפלא לעם ישראל. כמו שהמים התחתונים התרחקו אך זכו לקירוב מחדש על ידי הקרבתם, כך עם ישראל, לאחר חטאיו וריחוקו, זוכה לקירוב ולריצוי מחודש לאחר כפרת יום הכיפורים. השמחה העצומה בניסוך המים מבטאת את השמחה על קירוב זה. ירידת המים לתהום דרך השיתין, שנבראו ב"בראשית" – "ברא שית", מסמלת חזרה למקור הבריאה, טהרה ראשונית וחיבור מחודש אל הקב"ה. גם בזמן הזה, ללא בית מקדש, אנו שמחים בשמחת בית השואבה, כי סיבת השמחה העיקרית – מחילת העוונות והקירוב המחודש לקב"ה – קיימת ורלוונטית תמיד, והיא ביטוי חזק להשראת השכינה המחודשת.

חג האסיף וחג הסוכות – שני עניינים במועד אחד: התורה מכנה את חג הסוכות גם "חג האסיף", הקשור לשמחת אסיף התבואה והפירות. נשאלת השאלה, האם אלו שני עניינים נפרדים שנזדמנו במועד אחד, או שיש קשר מהותי ביניהם?

היישוב על פי היסוד: על פי היסוד של השראת השכינה, שמחת חג האסיף אינה רק שמחה גשמית על שפע התבואה. היא שמחה עמוקה יותר על ההשגחה האלוקית המיוחדת שהתגלתה בהשפעת השפע לעם ישראל. הסוכה, בהיותה "צילא דמהימנותא" ומקום השראת השכינה, היא המקור לכל הברכה והשפע בעולם. שמחת האסיף היא ביטוי נוסף להכרה שהכל מגיע מידי ה' השוכן בקרבנו, וזו השמחה האמיתית. אנו שואבים את השפע מהסוכה עצמה, שבה שוכנת השכינה, ובכך אנו מקשרים את השפע הגשמי לשורשו הרוחני, ומודים לה' על אהבתו וקרבתו אלינו, שהיא המקור לכל טוב.