א. קושיית הטור וביאורו של חג הסוכות כהמשך לימי הרחמים והסליחה
הנה יש להתבונן בטעם מצוות סוכה כפי שכתבה התורה במפורש:
"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מג).
מפשט המקרא עולה כי ישיבת הסוכה נועדה להעלות על נס את זכר אותן סוכות – בין אם היו אלו סוכות ממש ובין אם היו אלו ענני הכבוד – שהקיפו והגנו על בני ישראל בלכתם במדבר מיד עם יציאתם ממצרים.
מכאן מתעוררת תמיהה רבתי, אותה הקשה רבינו יעקב בעל הטורים (אורח חיים, סימן תרכ"ה): מדוע קבעה התורה את חג הסוכות דווקא בחודש תשרי? הרי יציאת מצרים אירעה בחודש ניסן, וענני הכבוד החלו להקיף את ישראל כבר אז. אם כן, מן הראוי היה לחוג את חג הסוכות בחודש ניסן, בסמוך לחג הפסח! מה גם שחודש תשרי עמוס לעייפה בחגים ומצוות, ואילו בחודשים שבין ניסן לתשרי כמעט ואין מועדות.
על קושיה זו תירץ הטור תירוץ מפורסם:
"כיון שבקיץ דרכם של בני אדם לצאת מביתם החוצה לסוכות בגלל החום, לא יהיה ניכר שהישיבה בסוכה היא לשם מצוה, לכן התורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בתחילת החורף שהוא זמן קור וגשמים, בזמן שהכל נכנסים חזרה לביתם, וכך יהיה ניכר שהסוכה היא לשם מצות המלך".
כלומר, היציאה מן הבית אל הסוכה בחודש תשרי, בשעה שהעולם כולו מתכנס פנימה מפני הקור והגשמים הממשמשים ובאים, היא המפגינה קבל עם ועולם כי אין אנו עושים זאת להנאתנו או לרווחתנו, אלא אך ורק כדי לקיים את גזירת מלך מלכי המלכים.
* ראשית, אם כל עניין המצווה הוא להראות שהישיבה היא לשם שמים בלבד על ידי יציאה בזמן קור, מדוע לא נקבע החג לחודש טבת או חודש כסלו? הרי אז הקור עז והגשמים תכופים בהרבה, וניכר היה ביתר שאת שאין היציאה אלא לשם מצוות המלך!
* שנית, כל לב מרגיש שחג הסוכות אינו עומד בפני עצמו כאירוע מנותק, אלא הוא מהווה המשך ישיר, בלתי נפרד ומתבקש של ימי הרחמים והסליחה – ראש השנה ויום הכיפורים. קשה לקבל את ההנחה כי סיבה טכנית-אקלימית גרידא היא שגרמה לסמיכות מופלאה זו, המאגדת את חגי תשרי למקשה רוחנית אחת.
* שלישית, מדרשי חז"ל רבים משמע שקושרים בקשר בל ינתק את חג הסוכות ואת מצוותיו אל משפטם של ישראל בימים הנוראים, כפי שנראה להלן.
---
הרי לנו מפורש שריבוי השמחה בסוכות אינו אלא תוצאה ישירה של החנינה והסליחה שזכו להן ישראל ביום הכיפורים.
ארבעת המינים הם כלי הניצחון, "סימני הטקס" המכריזים כי יצאנו זכאים בדין הנורא של ראש השנה ויום הכיפורים.
רעיון זה מופיע בסידורים בנוסח התפילה והלשם ייחוד שלפני הכניסה לסוכה: "ובזכות צאתי מביתי... יחשב לי בזאת כאלו הרחקתי נדוד". הסוכה משמשת כעין "גלות מכפרת" הממתיקה את גזרי הדין הקשים שמא נגזרו עלינו בימי הדין.
נמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרת התלבשות החכמה בחסדים, וזהו גמר הדין המוחלט.
לכאו' מכל המקורות הללו עולה בבירור שמלבד הענין של ענני כבוד יש בחינה נוספת בסוכות שהוא המשך ישיר ויציאה לפועל של סליחת וכפרת הימים הנוראים.
ויתכן לומר שאף הטור לא פליג על מהות זו, אלא שבא ליישב דלכאו' אם מצוות הישיבה היא מבחינת ענני כבוד היה ראוי שיהיה בזמנו ולא בזמן אחר וע"ז תי' שבזמנו לא ניכר וכיון שכך כיון שאידחי כבר מכל מיני סיבות היה ראוי לחול בזמן אחר נקבע כבר לתשרי.
בכך יש המיישבים מדוע בחג הסוכות מקריבים כמות קורבנות כפולה של י"ד כבשים בכל יום (מלבד שאר המוספים), ולא שבעה כבשים כמו בשאר הרגלים (פסח ושבועות). הטעם לכך הוא שהחג הוא בעל אופי כפול – יש בו שתי בחינות רוחניות נפרדות המשתלבות יחדיו.
כדי להעמיק עוד בקשר שבין יום הכיפורים לחג הסוכות, נביא את מהלכם המופלא של כמה מגדולי האחרונים, המבארים כי ענני הכבוד שאנו מזכירים בסוכות אינם אותם עננים שליוו את ישראל ברגע הראשון של יציאת מצרים, אלא ענני הכבוד שחזרו לעם ישראל לאחר חטא העגל.
כך כותב הגאון מוילנא בפירושו לשיר השירים (פרק א, פסוק ד):
"בזה יתורץ מה שהקשו למה אנחנו עושים סוכות בתשרי, כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשות בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף העננים. אבל נראה, לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביום הכפורים [עם הלוחות השניות והבשורה על מחילת החטא], ובמחרת יום הכיפורים 'ויקהל משה' וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי. וכתיב (שמות לו, ג) 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר' שני ימים, הרי י"ג בתשרי. ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובט"ו בתשרי התחילו לעשות, ואז חזרו ענני כבוד. ולכך אנו עושין סוכות בט"ו בתשרי".
מהלך מופלא זה מצינו עוד קודם לכן בדברי האלשיך הקדוש (ויקרא כג):
"על כן בשובם אל ה' ונרצו לפניו יתברך ויתן להם תורתו בלוחות שניות ונתקן דבר כבודו, וציווה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכו ולקיום העולם וכו'. על כן בזמן שנתקן כל זה, ראוי לחוג חג גדול על כבוד אלוהי עולם ה'".
מתרץ החתם סופר: חג הסוכות אינו זכר לעננים של יציאת מצרים, אלא לעננים שחזרו לאחר חטא העגל. והנה, בחטא העגל לא חטאו הנשים כלל (כמובא בחז"ל שסירבו לתת את נזמיהן לעשיית העגל). ממילא, הנשים מעולם לא איבדו את ענני הכבוד ולא נפלטו מתוכם, ורק הגברים שחטאו נפלטו והיו צריכים לנס חזרת העננים בט"ו בתשרי. לפיכך, הגברים שהיו בנס החזרה חייבים במצווה, ואילו הנשים שלא נזקקו לנס זה פטורות ממנה.
בספר "משך חכמה" (פרשת משפטים כג, טז) משתמש ביסוד זה כדי לבאר שינוי לשוני מהותי בתורה. בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא (שנאמרו לפני חטא העגל או לפני בניית המשכן) התורה קוראת לחג "חג האסיף" ואינה מזכירה כלל את המילה "סוכות". רק בפרשת אמור ובספר דברים (פרק טז) נקרא החג "חג הסוכות". הביאור לפי"ז הוא פשוט: באותה שעה שניתנו המצוות הראשונות, טרם חטאו בעגל וממילא לא הסתלקו העננים, ולא היה צורך לקבוע חג מיוחד לזכר חזרתם בט"ו בתשרי. רק לאחר החטא והמחילה ביום הכיפורים, נתחדש העניין של חזרת העננים, ואז נקבע השם "חג הסוכות".
"בזערות יומא עבדו בני ישראל את עגלא דדהבא, ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עילויהון".(תרגום: בחצי היום עשו בני ישראל את עגל הזהב, ונסתלקו ענני הכבוד שהיו מסוככים עליהם).
וכן פייטנו בתפילת יוצרות ליום טוב ראשון של סוכות:
"שבעה ענני משי סכתתם... טעו כחדק ממסוכתם, וכן הושפה סוכתם" (כלומר, שנסתלקו העננים שסככו עליהם מחמת שחטאו).
אולם, מדרש רבה (במדבר, פרשה כ, אות יט) בפרשת בלק נראה כחולק על הנחה זו:
"בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו ואמרו 'אלה אלהיך ישראל' לא היה צריך לכלותן? אלא אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן, לוה להן ענני כבוד ולא פסקו מהן המן והבאר, וכן הוא אומר (נחמיה ט) 'כי עשו להם עגל מסכה וגו', ואתה ברחמך הרבים לא עשיתם כלה במדבר, עמוד הענן לא סר מעליהם יומם, ומנך לא מנעת מפיהם, ומים מסלע הוצאת להם'".
הרי לנו מקור מפורש בנביא נחמיה ובמדרש שעמוד הענן לא סר מעליהם גם בזמן העגל!
ויש לומר, שאין זו קושיה חזקה כל כך, שכן יציאת מצרים היא השורש לכל הניסים, וחזרת העננים לאחר החטא היא המשך ישיר של תהליך יציאת מצרים והפיכתנו לעם לה'.
בשו"ת הריב"ש (סימן צו) מביא תירוץ מרווח: בני ישראל לא נצטוו על שביתת המועדות (איסור מלאכה ביום טוב) אלא רק לאחר שהוקם המשכן בפועל (באחד בניסן בשנה השנייה). לכן, באותו ט"ו בתשרי ראשון, מותר היה להם לעסוק במלאכת המשכן.
מכל מקום, עולה מדברי הטור שלא תירץ כתירוץ הגר"א שהוא חולק עליו – או משום שסבר כהמדרש שהעננים לא הסתלקו מעולם, או משום שסבר שאין לתלות את טעם החג בדבר שאינו מפורש בתורה. או שסובר שאז לא התחיל מלאכת המשכן. (אך יש לציין שבאחרונים ישנם מהלכים רבים ליישב את שיטת הגר"א ואכמ"ל).
---
"והיה זה ביום הכיפורים, ולאחר יום הכיפורים ציוונו לעשות המשכן ששכינתו תשכון בינינו... כמו כן עשה לנו הקדוש ברוך הוא במצוה זו דוגמתה לדורות, שאף על פי שאנו חוטאים כל השנה, מכל מקום ביום הכיפורים מכפר עונותינו כשאנו שבים בתשובה. וסימן לדבר – שתיכף אחר יום הכיפורים ציווה עלינו לעשות סוכה שנשב בצלו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שיר השירים ב, ג) 'בצלו חמדתי וישבתי' - זו מצות סוכה, כמו שאמרו חז"ל במדרש. להורות שאחר כל החטאים הוא יתברך באהבה עמנו ומשגיח עלינו להצילנו מכל צרה ופגע, והושיב אותנו בצילו הקדוש והטהור והוא יתברך סוכך עלינו".
וכעין זה כתב רבי יהושע אבן שועיב (דרשה ליום ראשון של סוכות):
"יש לשאול מה טעם אנו אומרים 'זמן שמחתינו' בזה החג יותר משאר החגים שאנחנו מצווים לשמוח בהן כמו בזה החג? תשובה: כי בעבור שישראל יצאו נקיים מהעוונות והפשעים, ובזה הזמן נמחל עוון העגל ונצטוינו בהקמת המשכן שהוא צל עליון מצורף לזה".
ואפשר לומר שזה מה שהסכך רומז לחופה. כמו שהחופה משלימה את קשר הנישואין בין החתן לכלה, כך בכל שנה מחדש, לאחר הניקוי של יום הכיפורים, אנו נכנסים לחופה עם הקדוש ברוך הוא בסוכה.
על פי מהלך זה, נבין פנינים והלכות רבות בחג הסוכות: במאמר הבא בסדרה.
המאמר לא גמור לגמרי!! אשמח לתגובות:
הנה יש להתבונן בטעם מצוות סוכה כפי שכתבה התורה במפורש:
"לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא כג, מג).
מפשט המקרא עולה כי ישיבת הסוכה נועדה להעלות על נס את זכר אותן סוכות – בין אם היו אלו סוכות ממש ובין אם היו אלו ענני הכבוד – שהקיפו והגנו על בני ישראל בלכתם במדבר מיד עם יציאתם ממצרים.
מכאן מתעוררת תמיהה רבתי, אותה הקשה רבינו יעקב בעל הטורים (אורח חיים, סימן תרכ"ה): מדוע קבעה התורה את חג הסוכות דווקא בחודש תשרי? הרי יציאת מצרים אירעה בחודש ניסן, וענני הכבוד החלו להקיף את ישראל כבר אז. אם כן, מן הראוי היה לחוג את חג הסוכות בחודש ניסן, בסמוך לחג הפסח! מה גם שחודש תשרי עמוס לעייפה בחגים ומצוות, ואילו בחודשים שבין ניסן לתשרי כמעט ואין מועדות.
על קושיה זו תירץ הטור תירוץ מפורסם:
"כיון שבקיץ דרכם של בני אדם לצאת מביתם החוצה לסוכות בגלל החום, לא יהיה ניכר שהישיבה בסוכה היא לשם מצוה, לכן התורה ציוותה לחוג את חג הסוכות בתחילת החורף שהוא זמן קור וגשמים, בזמן שהכל נכנסים חזרה לביתם, וכך יהיה ניכר שהסוכה היא לשם מצות המלך".
כלומר, היציאה מן הבית אל הסוכה בחודש תשרי, בשעה שהעולם כולו מתכנס פנימה מפני הקור והגשמים הממשמשים ובאים, היא המפגינה קבל עם ועולם כי אין אנו עושים זאת להנאתנו או לרווחתנו, אלא אך ורק כדי לקיים את גזירת מלך מלכי המלכים.
הקשיים על תירוץ הטור
אומנם, כאשר מעמיקים בדברי הטור, מתעוררות שלוש קושיות חזקות:* ראשית, אם כל עניין המצווה הוא להראות שהישיבה היא לשם שמים בלבד על ידי יציאה בזמן קור, מדוע לא נקבע החג לחודש טבת או חודש כסלו? הרי אז הקור עז והגשמים תכופים בהרבה, וניכר היה ביתר שאת שאין היציאה אלא לשם מצוות המלך!
* שנית, כל לב מרגיש שחג הסוכות אינו עומד בפני עצמו כאירוע מנותק, אלא הוא מהווה המשך ישיר, בלתי נפרד ומתבקש של ימי הרחמים והסליחה – ראש השנה ויום הכיפורים. קשה לקבל את ההנחה כי סיבה טכנית-אקלימית גרידא היא שגרמה לסמיכות מופלאה זו, המאגדת את חגי תשרי למקשה רוחנית אחת.
* שלישית, מדרשי חז"ל רבים משמע שקושרים בקשר בל ינתק את חג הסוכות ואת מצוותיו אל משפטם של ישראל בימים הנוראים, כפי שנראה להלן.
---
ב. הקשר הבלתי נפרד בין הסוכה, ארבעת המינים והימים הנוראים במדרשי חז"ל
נביא במספר מקורות מחז"ל המגלים לנו כי חג הסוכות הוא יום שמחת כפרת העוונות שניתנה ביום הכיפורים.- בילקוט שמעוני (אמור, רמז תרנ"ד) מובא:
הרי לנו מפורש שריבוי השמחה בסוכות אינו אלא תוצאה ישירה של החנינה והסליחה שזכו להן ישראל ביום הכיפורים.
- בדומה לכך מצינו במדרש (ויקרא רבה, פרשה ל, אות ב) המבאר את עניין נטילת ארבעת המינים כסמל לניצחון בדין:
ארבעת המינים הם כלי הניצחון, "סימני הטקס" המכריזים כי יצאנו זכאים בדין הנורא של ראש השנה ויום הכיפורים.
- קשר עמוק עוד יותר מתגלה בדברי הזוהר הקדוש ברעיא מהימנא (פרשת אמור, דף ק ע"ב) על מצוות הסוכה:
- כמו כן, מצינו בילקוט שמעוני (אמור, סוף רמז תרנג) בשם רבי אלעזר בר מרוס:
רעיון זה מופיע בסידורים בנוסח התפילה והלשם ייחוד שלפני הכניסה לסוכה: "ובזכות צאתי מביתי... יחשב לי בזאת כאלו הרחקתי נדוד". הסוכה משמשת כעין "גלות מכפרת" הממתיקה את גזרי הדין הקשים שמא נגזרו עלינו בימי הדין.
- נוסף על כך, ידוע כי הושענא רבה, היום השביעי של חג הסוכות, הוא יום מסירת הפתקאות, כפי שאיתא בזוהר הקדוש (פרשת צו, דף לא ע"ב):
נמצא שביום השביעי, הושענא רבה, נגמרת התלבשות החכמה בחסדים, וזהו גמר הדין המוחלט.
- בספר "פלא יועץ" (ערך סוכה) כתב במתק לשונו:
לכאו' מכל המקורות הללו עולה בבירור שמלבד הענין של ענני כבוד יש בחינה נוספת בסוכות שהוא המשך ישיר ויציאה לפועל של סליחת וכפרת הימים הנוראים.
ויתכן לומר שאף הטור לא פליג על מהות זו, אלא שבא ליישב דלכאו' אם מצוות הישיבה היא מבחינת ענני כבוד היה ראוי שיהיה בזמנו ולא בזמן אחר וע"ז תי' שבזמנו לא ניכר וכיון שכך כיון שאידחי כבר מכל מיני סיבות היה ראוי לחול בזמן אחר נקבע כבר לתשרי.
בכך יש המיישבים מדוע בחג הסוכות מקריבים כמות קורבנות כפולה של י"ד כבשים בכל יום (מלבד שאר המוספים), ולא שבעה כבשים כמו בשאר הרגלים (פסח ושבועות). הטעם לכך הוא שהחג הוא בעל אופי כפול – יש בו שתי בחינות רוחניות נפרדות המשתלבות יחדיו.
ג. מהלך האחרונים: הסוכות כזכר לענני הכבוד שחזרו לאחר חטא העגל
אלא מה שעלינו להבין כעת הוא מה הקשר בין ראש השנה ויום כיפור לסוכות, איפה בסוכה, בחג האסיף, בד' המינים, בניסוך המים ניכר ענין יו"כ והתשובה.כדי להעמיק עוד בקשר שבין יום הכיפורים לחג הסוכות, נביא את מהלכם המופלא של כמה מגדולי האחרונים, המבארים כי ענני הכבוד שאנו מזכירים בסוכות אינם אותם עננים שליוו את ישראל ברגע הראשון של יציאת מצרים, אלא ענני הכבוד שחזרו לעם ישראל לאחר חטא העגל.
כך כותב הגאון מוילנא בפירושו לשיר השירים (פרק א, פסוק ד):
"בזה יתורץ מה שהקשו למה אנחנו עושים סוכות בתשרי, כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשות בניסן, כי בניסן היה תחילת היקף העננים. אבל נראה, לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן. ומשה ירד ביום הכפורים [עם הלוחות השניות והבשורה על מחילת החטא], ובמחרת יום הכיפורים 'ויקהל משה' וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי. וכתיב (שמות לו, ג) 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר' שני ימים, הרי י"ג בתשרי. ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובט"ו בתשרי התחילו לעשות, ואז חזרו ענני כבוד. ולכך אנו עושין סוכות בט"ו בתשרי".
מהלך מופלא זה מצינו עוד קודם לכן בדברי האלשיך הקדוש (ויקרא כג):
"על כן בשובם אל ה' ונרצו לפניו יתברך ויתן להם תורתו בלוחות שניות ונתקן דבר כבודו, וציווה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכו ולקיום העולם וכו'. על כן בזמן שנתקן כל זה, ראוי לחוג חג גדול על כבוד אלוהי עולם ה'".
שיטת החתם סופר והמשך חכמה
על פי יסוד זה של הגר"א, מיישב החתם סופר (דרשות לשבת שובה) קושיה עצומה: מדוע נשים פטורות ממצוות סוכה (שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמה), והלא הן היו באותו הנס של ענני הכבוד במדבר? הרי מצינו שנשים חייבות בארבעה כוסות בפסח, במקרא מגילה בפורים ובהדלקת נרות בחנוכה משום ש"אף הן היו באותו הנס", ומדוע נגרע חלקן בסוכה?מתרץ החתם סופר: חג הסוכות אינו זכר לעננים של יציאת מצרים, אלא לעננים שחזרו לאחר חטא העגל. והנה, בחטא העגל לא חטאו הנשים כלל (כמובא בחז"ל שסירבו לתת את נזמיהן לעשיית העגל). ממילא, הנשים מעולם לא איבדו את ענני הכבוד ולא נפלטו מתוכם, ורק הגברים שחטאו נפלטו והיו צריכים לנס חזרת העננים בט"ו בתשרי. לפיכך, הגברים שהיו בנס החזרה חייבים במצווה, ואילו הנשים שלא נזקקו לנס זה פטורות ממנה.
בספר "משך חכמה" (פרשת משפטים כג, טז) משתמש ביסוד זה כדי לבאר שינוי לשוני מהותי בתורה. בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא (שנאמרו לפני חטא העגל או לפני בניית המשכן) התורה קוראת לחג "חג האסיף" ואינה מזכירה כלל את המילה "סוכות". רק בפרשת אמור ובספר דברים (פרק טז) נקרא החג "חג הסוכות". הביאור לפי"ז הוא פשוט: באותה שעה שניתנו המצוות הראשונות, טרם חטאו בעגל וממילא לא הסתלקו העננים, ולא היה צורך לקבוע חג מיוחד לזכר חזרתם בט"ו בתשרי. רק לאחר החטא והמחילה ביום הכיפורים, נתחדש העניין של חזרת העננים, ואז נקבע השם "חג הסוכות".
ד. קושיות ובירורים בשיטת הגר"א
אף שהמהלך של הגר"א מרהיב ביופיו, יש להציג עליו מספר קושיות שהקשו המפרשים:א. האם אכן הסתלקו ענני הכבוד בחטא העגל?
שיטת הגר"א שענני הכבוד הסתלקו מבוססת על תרגום שיר השירים (על הפסוק "עד שיפוח היום ונסו הצללים"):"בזערות יומא עבדו בני ישראל את עגלא דדהבא, ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עילויהון".(תרגום: בחצי היום עשו בני ישראל את עגל הזהב, ונסתלקו ענני הכבוד שהיו מסוככים עליהם).
וכן פייטנו בתפילת יוצרות ליום טוב ראשון של סוכות:
"שבעה ענני משי סכתתם... טעו כחדק ממסוכתם, וכן הושפה סוכתם" (כלומר, שנסתלקו העננים שסככו עליהם מחמת שחטאו).
אולם, מדרש רבה (במדבר, פרשה כ, אות יט) בפרשת בלק נראה כחולק על הנחה זו:
"בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה, ואלו כפרו בו ומרדו ואמרו 'אלה אלהיך ישראל' לא היה צריך לכלותן? אלא אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן, לוה להן ענני כבוד ולא פסקו מהן המן והבאר, וכן הוא אומר (נחמיה ט) 'כי עשו להם עגל מסכה וגו', ואתה ברחמך הרבים לא עשיתם כלה במדבר, עמוד הענן לא סר מעליהם יומם, ומנך לא מנעת מפיהם, ומים מסלע הוצאת להם'".
הרי לנו מקור מפורש בנביא נחמיה ובמדרש שעמוד הענן לא סר מעליהם גם בזמן העגל!
ב. מדוע לא נזכר טעם זה בתורה במפורש?
עוד יש לשאול, אם עיקר חג הסוכות הוא על חזרת השכינה והעננים לאחר חטא העגל, מדוע התורה תולה זאת ביציאת מצרים בלבד ("כי בסוכות הושבתי... בהוציאי אותם מארץ מצרים") ולא שהחזרתי לכם לאחר חטא העגל?ויש לומר, שאין זו קושיה חזקה כל כך, שכן יציאת מצרים היא השורש לכל הניסים, וחזרת העננים לאחר החטא היא המשך ישיר של תהליך יציאת מצרים והפיכתנו לעם לה'.
ג. בניית המשכן ביום טוב
לפי חשבון הגר"א, בט"ו בתשרי חזרו ענני הכבוד כי אז החלו לבנות את המשכן. והרי ט"ו בתשרי הוא יום טוב ראשון של סוכות שמלאכה אסורה בו, וכיצד יתכן שהחלו בבניין המשכן ביום טוב, והלא ידוע שאין בניין המשכן דוחה שבת ויום טוב?בשו"ת הריב"ש (סימן צו) מביא תירוץ מרווח: בני ישראל לא נצטוו על שביתת המועדות (איסור מלאכה ביום טוב) אלא רק לאחר שהוקם המשכן בפועל (באחד בניסן בשנה השנייה). לכן, באותו ט"ו בתשרי ראשון, מותר היה להם לעסוק במלאכת המשכן.
מכל מקום, עולה מדברי הטור שלא תירץ כתירוץ הגר"א שהוא חולק עליו – או משום שסבר כהמדרש שהעננים לא הסתלקו מעולם, או משום שסבר שאין לתלות את טעם החג בדבר שאינו מפורש בתורה. או שסובר שאז לא התחיל מלאכת המשכן. (אך יש לציין שבאחרונים ישנם מהלכים רבים ליישב את שיטת הגר"א ואכמ"ל).
ד. סיכום הדברים והקשר לפי זה ליום הכיפורים
אף שמדברי הגר"א והסיעה הזו נראה לכאורה שהדגש הוא על חזרת העננים הטכנית, מכל מקול מקום יש לומר שכמו שביום הכיפורים של אז חוזרת בכל שנה מחילת העוונות, כך חוזרת בכל שנה השראת השכינה המיוחדת שהייתה לאחר חטא העגל.---
ה. מהלך הערוך השולחן: הסוכה כחופה וחיבוק של אהבה לאחר יום הכיפורים
גם אם ננקוט כדעת הראשונים והמדרשים שענני הכבוד לא הסתלקו מעולם, עדיין יסוד חזרת השכינה והריצוי שייך בכל תוקפו. כפי שביאר בעל "ערוך השולחן" (אורח חיים, סימן תרכ"ה, סעיף ה):"והיה זה ביום הכיפורים, ולאחר יום הכיפורים ציוונו לעשות המשכן ששכינתו תשכון בינינו... כמו כן עשה לנו הקדוש ברוך הוא במצוה זו דוגמתה לדורות, שאף על פי שאנו חוטאים כל השנה, מכל מקום ביום הכיפורים מכפר עונותינו כשאנו שבים בתשובה. וסימן לדבר – שתיכף אחר יום הכיפורים ציווה עלינו לעשות סוכה שנשב בצלו של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שיר השירים ב, ג) 'בצלו חמדתי וישבתי' - זו מצות סוכה, כמו שאמרו חז"ל במדרש. להורות שאחר כל החטאים הוא יתברך באהבה עמנו ומשגיח עלינו להצילנו מכל צרה ופגע, והושיב אותנו בצילו הקדוש והטהור והוא יתברך סוכך עלינו".
וכעין זה כתב רבי יהושע אבן שועיב (דרשה ליום ראשון של סוכות):
"יש לשאול מה טעם אנו אומרים 'זמן שמחתינו' בזה החג יותר משאר החגים שאנחנו מצווים לשמוח בהן כמו בזה החג? תשובה: כי בעבור שישראל יצאו נקיים מהעוונות והפשעים, ובזה הזמן נמחל עוון העגל ונצטוינו בהקמת המשכן שהוא צל עליון מצורף לזה".
ואפשר לומר שזה מה שהסכך רומז לחופה. כמו שהחופה משלימה את קשר הנישואין בין החתן לכלה, כך בכל שנה מחדש, לאחר הניקוי של יום הכיפורים, אנו נכנסים לחופה עם הקדוש ברוך הוא בסוכה.
על פי מהלך זה, נבין פנינים והלכות רבות בחג הסוכות: במאמר הבא בסדרה.
המאמר לא גמור לגמרי!! אשמח לתגובות:
- המאמר הבא בסדרה 'מהותו של חג סוכות': מהות הסוכה - הריצוי והחיבור המחודש עם השכינה
