מלבין פני חברו ברבים

בס"ד
מדוע נוח שיפיל עצמו לכבשן האש???
למי אין חלק לעולם הבא???
מה מקור האיסור???
האם איסור מדברי חכמים או מהתורה???
האם מותר לחלל שבת ולא להלבין פני חברו???
מה נקרא רבים ומבייש בפני קטן???
האם מותר למסור נפש בשאר מצוות???
איך תמר מסרה את נפשה???
מדוע מר עוקבא ברח מהעני???
מדוע יוסף לא סיפר לאביו שנמכר???

פרשת וישב
מלבין פני חברו
וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. (בראשית לח, כד - כז)
נוח שיפיל עצמו לכבשן האש
והנה בגמ' בסוטה (י, ב) הקשו, מדוע לא אמרה לשליח שממנו היא הרה ואלה הסימנים, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, ויש שאמרו בשם רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, ויש שאמרו בשם רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי, נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, מנין, מתמר.
ובתוספות שם הקשו מדוע לא שנינו בגמ' בפסחים (כה, א) עם ג' עבירות [עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים] שצריך למסור עליהם נפש גם מלבין פני חברו ברבים, ותירצו משום שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה ולא נקט אלא עבירות המפורשות, הרי מבואר בתוס' שצריך למסור את הנפש ממש על מלבין פני חברו רק שאין פורש בפסוק.
ובשערי תשובה (לרבינו יונה שער ג, קלט) כתב, שהלבנת פני הוא אבק רציחה, כי פניו יחורו ונס מראה האודם, ודומה אל הרציחה, וכן אמרו בגמ' בבא מציעא (נח, ב), וכן צער ההלבנה מר ממות, על כן אמרו לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, שהוא כדין רציחה שיהרג ואל יעבור, ולמדו זה מענין תמר, הנה כי אף על פי שהוציאוה לישרף, לא גלתה כי היתה הרה מיהודה, שלא להלבין פניו.
בזכרון שמואל (סימן סה – כט) הקשה לפי דברי רבנו יונה שהוא בכלל רציחה, שלא שייך את הסברא שמצינו במה דמו יותר אדום משל חברו, שזה שייך במקום שיש איבוד נפש גם אצלו וגם אצל הנרצח, ואין זה שייך בהלבנת פנים, ותירץ ע"פ הכסף משנה שהיתה קבלה בידם שעצם איסור רציחה אינו נדחה מפני פיקוח נפש, גם במקום שלא שייך סברא זו.
ובשו"ת בנין ציון (סי' קעב) כתב, שלפי דבריו מתורצת קושיית תוס' שלא כתבו מלבין פני חברו כיון שהוא בכלל רציחה, וכתב שכן מבואר בדברי הרמ"א (יו"ד סי' קנז) שכתב, וכל איסור ע"ז וג"ע וש"ד אף על פי שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור עכ"ל ולא נתבאר היאך משכחת לאו בעלמא אצל שפיכות דמים אבל לפי הנ"ל א"ש דמלבין פני חברו הוא לאו דלא תשא עליו חטא.
אין לו חלק לעולם הבא
והנה מבואר במשנה באבות (פ"ג, מי"א) רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.
מקור האיסור
והנה בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה שג) שהזהירנו שלא לבייש קצתנו לקצתנו, וזה העון אשר יקראו אותו מלבין פני חברו ברבים, והאזהרה שבאה בזה הוא אמרו 'הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא', ובספרא מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים יחזור ויוכיח תלמוד לומר 'הוכח תוכיח' יכול אפילו את מוכיחו ופניו משתנות תלמוד לומר 'לא תשא עליו חטא', אמנם הפשט מהפסוק הוא שהזהיר שלא תחשוב לו עון בנפשך ותזכרהו.
וכן כתב הרמב"ם (פ"ו הל' דעות ה"ח), המוכיח את חברו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא, כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל 'ולא תשא עליו חטא', מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים, אף על פי שהמכלים את חברו אינו לוקה עליו, עון גדול הוא, כך אמרו חכמים המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חברו ברבים בין קטן בין גדול, ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו, ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו, במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל, וכן כתב במגן אבות לרשב"ץ באבות.
ובספר החינוך (פרשת בהר מצוה שלח) כתב שנלמד מלא תונו איש את עמיתו, שלא להונות אחד מישראל בדברים, כלומר שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם, שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו, מדיני המצוה, כמה אזהרות וכמה זירוזין שהזהירונו זכרונם לברכה בענין זה שלא להכאיב הבריות בשום דבר ולא לביישם, והפליגו בדבר עד שאמרו שלא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים.
איסור מדברי חכמים
אמנם במאירי (ברכות מג, ב) כתב, לעולם יזהר אדם שלא ילבין פני חברו ברבים, דרך צחות אמרו נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים מנלן מתמר, ומשמע שאינו חייב להיכנס לכבשן הא אלא אמרו כן בדרך צחות, וכ"כ בשו" בנין ציון, שמלשון הגמ' שכל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים ואי"ז משום רציחה ממש.
בפני יהושע (בבא מציעא נט, א) כתב, שמוכח שמלבין אין לו חלק לעולם הבא, שהרי מאבד עצמו לדעת הוא עוון גדול שנאמר בו כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא, ומ"מ התירו לו כדי שלא ילבין הרי מוכח שאין לו חלק לעולם הבא, וכיון שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו לדעת שהרי לדעת המקום ודעת חכמים עושה כן, ואם לא היה חמור לא היו מתירים לו חכמים שהרי מצינו בכל המצוות שיעבור ולא יהרג חוץ מג' עברות חמורות שנאמר בהם, והקשה שהרי מצינו שלמדו דין זה מתמר ומדוע לא מקשים על תמר שהרי נאמר בכל המצוות 'וחי בהם' ולא שיות בהם ואיך היה מותר לה למסור על זה נפשה, וכן הקשו בגמרא על חנניה מישאל ועזריה, אלא מוכח שהוא עוון חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק לעולם הבא, ומבואר בדבריו שהחיוב למסור נפשו הוא מדרבנן.
האם מותר לחלל שבת ולא להלבין פני חברו
במנחת שלמה (חלק א סי' ז) הקשה ע"פ המחלוקת הנ"ל, מדוע אסור לחלל שבת כדי למנוע הלבנת פנים, שאם מותר לחלל שבת כדי להציל אדם ממיתה כמו"כ להציל מהלבנת פנים שמצינו אצל תמר שחמור יותר משריפת ג' נפשות בכבשן האש, וכ"ש במי שרודף אחר חברו לבזותו ולהלבין פניו ברבים בעלילות של שקרים וכזבים, ע"פ דברי התוספות ורבנו יונה, ורק המאירי סבר שאין חיוב גמור, אמנם כתב, שכדי למנוע אחרים מזה, אין שום היתר לעבור עבירה, ורק משום פקוח נפש ממש אמרה תורה שמותר לחלל שבת ולהרוג את הרודף אפילו בשבת, אולם במסקנת דבריו כתב להתיר איסור דאורייתא בשב ואל תעשה ואיסור דרבנן בקום ועשה, על פי דברי הגמרא בברכות (יט, ב) גדול כבוד הבריות שדוחה לאו דלא תסור.
בחשוקי חמד (סוטה י, ב) שאל לגבי גוים שתפסו יהודי, ומאיימים עליו או לבייש יהודי בבושה מרה כמוות, או שיחלל שבת, ואם לא יעשה אחד מהם יהרגו אותו, הביא בשם הג"ר גרוזובסקי (שיחות רבי ראובן עמ' סד) שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים כי בושת כמיתה, והמבייש כרוצח, ונעשה שותפו של עשיו, שנאמר בו (בראשית כז, מ) 'על חרבך תחיה', ורבינו יונה סבר שלכך מוטב להפיל עצמו בתוך כבשן אש ואל ילבין פני חברו ברבים, משום שהוא אביזרייהו של שפיכות דמים, דיהרג ואל יעבור.
והסתפק, באנסוהו עכו"ם להלבין פני חברו או שיחלל שבת, ואם לאו, יהרגוהו, כיצד יעשה, שלכאורה אם יש חילול שבת והלבנת פנים, הרי חילול שבת חמור, כיון שיש בו כרת ומיתה, וכמו לענין עשה דוחה לא תעשה, וחילול שבת נדחה מפני פיקוח נפש, והלבנת פנים דוחה פיקוח נפש, וכן יש לחקור, בלאו של 'לא תקרבו', ומגפף ומנשק לע"ז, שהם אביזרייהו של ע"ז, אם נאמר, דלענין פיקוח נפש הוא חילול שבת הקל הקל תחילה, או דכיון דלענין עשה דוחה לא תעשה נדחה לאו, אף על גב דהוי אביזרייהו ולא לא תעשה שיש בו כרת, אם כן אי אפשר שידחה הלאו ללא תעשה שיש בו כרת.
הרי אפשר לומר שפיקוח נפש דוחה שבת מהפסוק 'וחי בהם', שהכוונה להצילו לחיים כפשוטו ולא שימות, ולא להצילו מבושה, ואם כן אפשר לומר, שאם מאיימים על יהודי לבייש או לחלל שבת או שיהרגוהו, הרי שעדיף לחלל שבת ולא להלבין פני חבירו לפי שיטת רבינו יונה.
מה נקרא רבים ומבייש בפני קטן
הנה מבואר בגמ' שאסור להלבין פני חברו ברבים, ובגדר רבים כתב בתיבת גומא, שמסתבר שרבים היינו כל שיש שלשה דהיינו הוא ועוד שנים, וכן הביא דברי הרמב"ם שכתב שלא לבייש חברו ברבים בין גדול בין קטן, שמסברא מי שהורג קטן בן יומו חייב וכן לבייש שנחשב רוצח הוא, ובשו"ת בנין ציון כתב, שמה שנחשב רוצח משום שאחר שמסמיק נהייה חיוור ונחשב כמב וזה לא שייך בקטן, אלא מה שכתב הרמב"ם קטן אי"ז מסברא, אלא ע"פ הגמרא בבבא קמא (דף פו) שמצינו שיש לקטן בושת, כשיש לו דעת שמביישים אותו ומתבייש, וכן כתב הרמב"ם (הל' חובל פ"ג) ובשו"ע (חו"מ סי' תכ) ולקטן כזה התכוון הרמב"ם שלא לביישו ברבים.
למסור נפש בשאר מצוות
והנה נחלקו הראשונים האם מותר למסור את נפשו במצוות שאינו חייב למסור עליהם נפש, שהרמב"ן (מלחמות פרק בן סורר) כתב, שאם עשה כן הרי זה מתחייב בנפשו, וכן נקט הריטב"א (קידושין לט, ב), והנמוק"י, והחינוך והרמב"ם, אמנם תוספות בעבודה זרה (כז, ב) והרא"ש סברו, שמותר למסור נפש, וכן הרשב"א והר"ן (שבת מט), וכ"כ השו"ע (יו"ד סי' קנז).
איך תמר מסרה את נפשה
והנה לשיטת המאירי שאינו חיוב גמור יש להקשות איך תמר מסרה נפשה להריגה, שאם הוא ממידת חסידות, הלא הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם מותר, וכן לדברי הכסף משנה שאדם גדול לכו"ע רשאי למסור נפש, היינו דוקא במקום העברה על דת וקידוש ה', ווכן קשה איך היה מותר לה לסכן שני עוברים שבמעיה ובמנחת אשר מבאר, שתלתה בטחונה בקב"ה, והתפללה שיודה יהודה על האמת, וסמכה על צדקתו.
ובהערות הגרי"ש אלישיב (כתובות סז, ב) כתב ליישב, שלגבי תמר אפילו היתה מכחישה דהוה ממנו מה יועיל לה הא יהודה אומר דהיא זינתה, וצ"ל שכל מה שבן נח נהרג ע"פ עד אחד בדיין אחד היינו כשאין מכחישו, אבל אם הבע"ד מכחישו לא נהרג, ורק החידוש דעד אחד מספיק, לפי שבהודאת הבע"ד עצמו לבד אינו כלום, ולכך בעד אחד והוא אינו מכחישו נראה שנאמן, ואם היתה מכחישתו לא היה נאמן ע"ז יהודה.
עוד הקשו האחרונים מה הראיה מתמר שמא תמר נסתה ברמיזה ואם היה מכחישה היתה אומרת את האמת, אלא כתב, שנראה פשוט שממ"נ אם חכתה שיודה א"כ היתה מכחישתו מתחילה שהרי כדי להצילה צריך להגיע לזה שיודה לדבריה ואין לך בושת גדולה מזו א"כ מיד היתה יכולה לומר האמת.
ובמה שתמר היתה צריכה לצווח כדי שיהודה לא יכשל ברצח העוברים שבני נח מצווים על העוברים ויעבור על שפיכות דמים, אלא נראה כמש"כ הראשונים, שיהודה דן אותה כמורדת במלכות, ואכן משום זה היה רשאי להורגה בכל אופן, אף כשתוכיח כדבריה ובהיתר היה מדין מלכות.
מעלת מר עוקבא שברח מהעני
והנה מצינו בגמ' בכתובות (סז, ב) שמר עוקבא נותן לשכנו שהיה עני כל יום ד' זוזים בחור שבמפתן הדלת, יום אחד רצה העני לראות מי נותן לו, וכשראה שבא מר עוקבא עם אשתו רדף אחריהם, ונכנסו לתנור שהיה דולק, ונשרפו רגליו של מר עוקבא אמרה לו אשתו שזכותה גדול כיון שהיא מספקת מזון לעניים, ולמדו מתמר.
וכתב בריטב"א שם, ואף על גב שההיא במלבין פני חברו ברבים מה שאין כן בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו כי הלבנת פנים דבר קשה מאד.
באילת השחר הקשה, שהרי הם לא רצו לביישו ורק הוא רץ אחריהם ולמה להם להכנס לתנור, ולשיטות שסברו שמותר למסור נפשו אפי' על דבר שאינו מחויב אפשר לומר דגם כאן כך, אבל לרמב"ם שסבר שאסור קשה, ואולי הכניסו רק הרגלים בתנור ולא היה סכנת נפשות ממש, אלא שמביא מתמר שאפי' למות צריך כדי שלא לבייש ממש.
מדוע יוסף לא סיפר לאביו שנמכר
והנה באור החיים (בראשית מה, כו) הקשה, איך לא חש על צער אביו כמה שנים, והן אמת בימי עבדותו נוכל לומר כי עשה ולא הצליח אלא אחר שעלה לגדולה למה לא כתב אגרת לאביו להפיג צערו כי יודע היה יוסף גודל הפלגת חיבת יעקב בו ויתאבל עליו ימים רבים ולמה לא שלח לבשרו ותגדל עוד הקושיא על ימי הרעב שהיו עוברים ושבים מארץ מצרים לארץ כנען ולא חש על צערו ועוד מי התיר לו אחר שבאו אחיו להאריך לו ימי צרה שלא להודיעו תיכף ומיד,
ותירץ, שחש על נפשו שידעו אחיו בדבר ולצד בושתם וכלימתם מאביהם ימסרו עצמם עליו לאבדו מן העולם לבל תגיע להם בושת מאביהם וגם אפשר כי יקללם וימית כולם ומצד זה יבקשו לקעקעו מהעולם לזה חש על נפשו שידעו אחיו בדבר וימנע מבא בדמי נפשו ואחר צאתו ממאסר ונעשה שר גדול והלכה לה חששה ראשונה אף על פי כן נמנע מהודיע לאביו והוא על דרך אומרם מוטב שיפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו וחש על כבוד האחים מלביישם לפני יעקב ויצחק וכל זרע יעקב וסבל שישאר אביו בצערו מלביישם ועוד אף כי אחר שעלה לגדולה חשב יוסף בלבם מיחוש ההשטמה ממנו ויתיעצו עליו לעוקרו מהעולם.
עד שנתחכם והאכילם והשקם ונתן להם דמים והראה להם כי הוא עמהם בלב שלם, גם נגלה הדבר כי מה' יצא וידעו ודאי כי לא שומר הוא להם איבה, וגם באמצעות כן הוסרה בושה מאביהם כי יאמרו אליו כי כן גזר הגוזר, ואולי כי הוא יוסף לא ידע בדבר, או אפשר שידע שהצילו מלאך ואין להקשות עליו שהיה לו להודיע לאביו קודם ולא יחוש אל האחים כי המלאך הגואל אותו עתה יגאלנו גם כן קודם כי אין סומכין על הנס, ובזה אין להאשימו ליוסף על הדבר.