ביאור בדברי רש״י וה׳נועם אלימלך׳ בריש פרשת בראשית, לאור תורת החסידות:​

איתא ברש״י ריש פרשת בראשית:
בראשית ברא אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (משלי ח'), ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (ירמיה ב')
- בקדושת נועם אלימלך (ריש פרשת בראשית - דרוש ב') ביאר את כוונת רש״י על פי מאמר חז״ל ש*״שלושה מעידין זה על זה: הקב״ה, תורה וישראל״, שבריאת העולם נשענת על שני עדים המעידים על אחדותו של הבורא יתברך ועל עצם בריאת העולם.
״וזהו 'שמע ישראל ה'', רמז 'שמע' על התורה, כי שמע היא התורה ששמענו מפיו יתברך, ו**'ישראל'** הם עדות על השם שהוא היוצר הוא הבורא, ולזה כיוון רש״י ג״כ באומרו בשביל התורה ובשביל ישראל, לומר ששני אלו הם ראיה על בראשית״.
והתעוררו מספר קושיות:
1. הקושיא המרכזית מדוע הוקדמה התורה לישראל ברש"י?
(א) הרי שנינו בתנא דבי אליהו ובמדרש רבה: ״שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם? כשהוא אומר 'צו את בני ישראל', 'דבר אל בני ישראל', הוי אומר ישראל קדמו לתורה״, וכן ״מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר״. 1. - והיינו מצד קדימה ישראל היו אמורים ג"כ להיות מוקדמים ברש"י!
(ב) יתרה מזו, בתורת החסידות נתבאר ששורש הכלים (ישראל והגוף) נעוץ בעצמות ומהות אוא״ס, במדרגה שלמעלה משורש האורות (התורה). 2.
אם כן, מאחר שישראל קדמו לתורה בשורש המחשבה והם שורש הכלים הנעלה מן האור – מדוע הקדים רש״י את התורה לישראל, ומדוע בפסוק ״שמע ישראל״ הוקדם ה״שמע״ (התורה) ל״ישראל״? הרי ישראל, שקדמו לכל, ראויים להיות העד הראשון והעיקרי על מעשה בראשית! (ע"פ הביאור הנועם אלימלך)

2. סתירת המדרשים ודברי הזוהר:
מחד גיסא דרשו חז״ל: ״תורה ציווה לנו משה מורשה – אל תקרי מורשה אלא מאורסה״ (ספרי ברכה לג, ד), שישראל הם בבחינת ״חתן״ והתורה בבחינת ״כלה״ המקבלת מהם.
אך מאידך גיסא, בזוהר הקדוש (ח״ג עג, א) נאמר: ״תלת קשרין מתקשראן דא בדא: ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה״ 3. – ומשמע שהתורה עליונה מישראל, שהרי היא ה״ממוצע המחבר״ אותם לקב״ה. 4. מהו אפוא היחס האמיתי בין שתי המדרגות?

3. בגדרי עדות – קושיית ״עד מפי עד״:
על פי דין תורה, שני עדים חייבים לראות את המאורע בעצמם; עד שאינו מעיד מראיית עצמו אלא ממה ששמע מפי עד אחר הריהו ״עד מפי עד״ ועדותו פסולה.
והנה, אדם מישראל בעולם הזה לא ראה בחושיו הגשמיים את ששת ימי בראשית, וכל ידיעתו על הבריאה יש מאין נובעת ממה שלמד מן התורה. אם כן, כיצד נחשבים ישראל כ״עד שני״ עצמאי לצד התורה? לכאורה אין זו אלא עדות מפי עד!

4. קושיית ״אסתכל באורייתא וברא עלמא״:
אם תכלית הבריאה ועיקר הכוונה נעוצים בישראל (שורש הכלים שעלה במחשבה תחילה), מדוע נאמר במדרש ובזוהר שהקב״ה ״הביט בתורה וברא את העולם״ ולא הביט בישראל? 5. ​

* * * *​
והביאור בכל זה מובן על פי המבואר בחסידות בעניין החילוק בין התלבשות התורה לבין ירידת נשמות ישראל למטה:

- התורה (האור): התורה היא חכמתו ורצונו של הבורא, ו״אורייתא וקוב״ה כולא חד״. 6. גם לאחר שירדה והתלבשה בעניינים גשמיים, היא אינה משתנה כלל ואינה נעשית מציאות נפרדת. וממילא עדות התורה היא עדות של ראייה אלוקית נקייה שאינה מוגבלת כלל מהסתר (ה"יש") דהעולם.

- ישראל (הכלי): נשמות ישראל, אף על פי שבשורשן עלו במחשבה תחילה ומושרשות בעצמות, הרי ברדתן להתלבש בגוף גשמי ובעולם הזה נעשו בבחינת ״מציאות נבדלת״ (כמו בן שנפרד מאביו). הגוף והחומריות מעלימים ומכסים על שורש הנשמה, וממילא הנשמה מרגישה כדבעי את המקום אליו ירדה - מציאות היש הנברא.

- מכאן מתבאר מדוע אין עדות ישראל נחשבת ״עד מפי עד״: נשמות ישראל, מצד שורשן בעצמות קודם הבריאה, באמת היו שם וראו את הבריאה במקורה. 7. אלא שירידת הנשמה לגוף יצרה מסך והעלם, מעין ״שכחה״ של המציאות הרוחנית.

תפקיד התורה אינו ללמד את הנשמה ידיעה חדשה וזרה, אלא לפעול כמאור המזכיר, מסיר את המסך ופוקח את עיני הנשמה. כמשל אדם שנכח במאורע ושכחו מחמת חבלה, ובא חברו והזכירו – שאז נזכר העד מתוך עצמו ומעיד מתוך ראייתו הראשונה. כך, כאשר יהודי לומד תורה (״שמע״), התורה מאירה ומזככת את שכלו וגופו, ומעוררת בו את הראייה העצמית של שורש נשמתו. זהו שנאמר ״באורך נראה אור״ – באור התורה נגלה האור והשורש העצמי של ישראל. נמצא שישראל מעידים מתוך ראיית נשמתם העצמית, והם עדים כשרים ועצמאיים לגמרי. (ועדותם אינה בבחי' "עד מפי עד")

- על פי זה מתיישבת סתירת המקורות ביחס שבין תורה לישראל, שאינו סדר קווי אלא סדר מעגלי (כטבעת שאין לה ראש וסוף)

- בתחילה (בסדר העבודה מלמטה): ישראל מתקשרים באורייתא ואורייתא בקוב״ה, כי הנשמה בגוף זקוקה לתורה כממוצע מחבר. 8.
לאחר מכן (בגילוי העצמי): על ידי החיבור לתורה, מתגלה השורש הנעלה של ישראל שלמעלה מן התורה (״מחשבתן של ישראל קדמה״), ונעשה קשר ישיר בין ישראל לקוב״ה.

בסיום (השפעת ישראל בתורה): מתוך שורשם העצמי, פועלים ישראל תוספת והעלאה בתורה עצמה, בבחינת ״חתן״ המשפיע ב״כלתו״. (כמאמר בתי, אחותי, אמי, מלוקט הרבי מליובאוויטש)

- וכן עפי"ז יובן מ"ט הסתכל באורייתא ולא הסתכל בישראל - התורה היא ״כלי אומנותו״ של הקב״ה – התוכנית האדריכלית שלפיה נמדדו ונבראו השמים וארץ בגבול ובמידה. 9. - אולם כל הבניין כולו לא נבנה אלא עבור ״בעל הבית״ – עם ישראל, שידורו בתוך העולם הגשמי ויעשו ממנו דירה לו יתברך.

ולסיכום יובן מדוע הוצרכו שני עדים דווקא? - התורה וישראל?

עדות התורה (האור): מעידה על האחדות האלוקית כפי שהיא מלמעלה למטה (בבחינת ״אין״ וביטול).

עדות ישראל (הכלי): מעידה על האחדות האלוקית כפי שהיא מלמטה למעלה – שדווקא מתוך עולם של ״יש״ גשמי וגוף נברא, מתגלה שה' אחד. 10.

ועפכהנ"ל תובן הקושיא הפותחת מ"ט הוקדמה התורה לישראל ברש"י: התורה מוכרחת להקדים ולהאיר (״שמע״), כדי לזכך את הכלים של ישראל (הנמצאים בגוף נפרד) ולהסיר את מסך ההעלם.

וכאשר ישראל המזוככים קמים ומעידים מתוך מעשה המצוות בעולם התחתון, מתממשת תכלית הבריאה – עדות מושלמת שבה שורש הכלים מתחבר בשורש האורות, ומתגלה עצמותו יתברך בכל העולמות.

(יש להעיר שבדרוש הראשון בנועם אלימלך מובא הרש"י אבל בגירסא הפוכה - "בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה שנקראת ראשית" - וע"פ גירסא זו תובן הקושיא הפותחת)
________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
1. תורת מנחם, תשי"ז, יום שמחת תורה, א
2. המשך תער"ב, ח"ג, שלא נאמר, ע' עד
3. תורת מנחם, תשל"ד, ש"פ אמור, ג
4. אור התורה, במדבר ח"ג, אז ישיר ישראל, ג
5. תורת מנחם, תשכ"ו, חביבין ישראל, ב
6. תורת מנחם, תש"כ, שיחת י"ב תמוז, טו
7. תורת מנחם, תשי"ז, יום שמחת תורה, א
8. אור התורה, במדבר ח"ג, אז ישיר ישראל, ג
9. תורת מנחם, תשכ"ו, חביבין ישראל, ב
10. תורת מנחם, תשנ"ב, ש"פ בראשית, ד
11. המשך תער"ב, ח"ג, שלא נאמר, ע' עז. תורת מנחם, תשנ"ב, ש"פ בראשית, ד