עיסה שתפחה לכשיעור חלה

מעשה באישה שלשה עיסה במי בצים בלא תערובת מים, ובזמן האפיה תפחה העיסה וגדלה עד מאוד, וכשנשאלה האשה אם נטלה ממנה חלה, השיבה ואמרה שלא היה בה שיעור חלה קודם לכן.

ושאל השואל מפני מה לא תתחייב העיסה בחלה לפי שעכשיו יש כאן חררה גדולה כפלים מחררה הנעשית מחמשת רבעים קמח, והרי יש כאן שיעור לחיוב חלה.

והרא"ש השיב לו שפטורה מן החלה, והרשב"א הסכים לדברי הרא"ש לפוטרה מן החלה.

ונביא מדבריהם.

ראיית השואל.​

תנן (פאה פרק ד משנה ו) "נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ר' יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העמור".

הרי לר' יהודה אע"ג שבשעת קצירה היה פטור מן השכחה השייכת גם בקמה, מכל מקום בשעת העמור כיון שבר חיובא הוא הרי הוא חייב בשכחה, ואם כן הוא הדין בחלה מכיון שעכשיו בשעה שהיא לחם הרי יש בה שיעור לחיוב חלה, אף שבשעת הלישה היתה פטורה תתחייב עכשיו לפי שיעור של עכשיו.

ולרבנן דפליגי על ר' יהודה, נתבאר בטעמם בירושלמי "יאות אמר ר' יודה מה טעמא דרבנן, ר' יוסי בשם רב חזקיה רב יהודה בשם שמואל כתיב ושכחת עומר בשדה ושכחת קמה, את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עמרין את שאין לו שכחת קמה אין לו שכחת עמרין".

וא"כ בחלה לכו"ע, כיון שחובת חלה בפת אם לא הורמה מן העיסה, נלך 'בתר השתא' שיש בה שיעור לחיוב חלה, ותתחייב בחלה כשתפחה בשעת אפייתה לכשיעור חלה.

ותמה עליו הרשב"א שלדבריו נכרי שגלגל עיסתו או אפילו אפאה והתגייר יתחייב בחלה, והרי בהדיא תנן בחלה (פרק ג משנה ו) "גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור ומשנתגייר חייב" הרי מפורש שאינו חייב בחלה כשנתגייר אלא אם נתגייר לפני שנעשתה העיסה, ובהכרח שאין לדמות שכחה לחלה.

תשובת הרא"ש ודברי הרשב"א​

וכתב הרא"ש לחלק בין שכחה לחלה, דבשכחה יש שכחה בקמה ויש שכחה בעמרים זה אחר זה, ולכך דין הוא לחייבו בשכחת עמרים אף שלא היה בר חיובא בשעת שכחת קמה, אבל בחלה אין חיובה אלא פעם אחת משתטיל מים בקמח[א], ולכך מכיון שבשעה שהטילה מים לקמח לא היה בה כשיעור ולא התחייבה בחלה שוב אין לחייבה בחלה לאחר מכן, אף שעכשיו תפחה העיסה ונתרבית ויש בה כדי שיעור[ב].

וכתב ע"ז הרשב"א שאף שטעם חילוק זה בין חלה לשכחה נכון הוא, עדיין יכול הוא לומר שעיסה זו שלא נתחייב בחלה מתחלה ולא הורמה חלתה תתחייב עכשיו כשנעשית כשיעור, וכמי שעשה עיסתו קבין ואחר נתן בסל שהסל מצרפן לחלה ואף על פי שבתחילת עריסתן לא נתחייבו שלא היה שיעור בכל אחת ואחת מהן, וא"כ בעיסה זו שנעשית כשיעור בשעת אפיה תתחייב בחלה.

והשיב הרשב"א מטעם אחר, שבשכחה לא התחייב עדיין בשכחה על קמה זו כלל, שהרי בשעת קמה אין הכל במצוות שכחה ולא בנשארו שלשה עמרים ולא עומר שיש בו סאתים, ואפילו עומר אחד לא נתחייב בשכחה כל זמן שלא שכחו, ולא נתחייב בשכחה אלא בזמן ששכחו, ולכך כשנתגייר ואחר כך שכחו הרי מצות שכחה חלה עליו בזמן שהוא מחויב ולכך הוי שכחה.

אבל בחלה הרי באה לכלל חיוב חלה בשעת נתינת מים, אלא שלא היה כשיעור ולכך לא נתחייבה בחלה, ולכך אין העיסה חוזרת ומתחייבת בחלה מצד עצמה ואפילו אם תפחה או שנתגיירו הבעלים, אלא אם כן בא לה חיוב מצד אחר כגון צירוף עיסה אחרת על ידי תנור או סל שהוא מצרף העיסות לאחד.

דעת הרשב"א​

הרשב"א כתב שאין לחייב עיסה זו בחלה, אף על פי שתפחה הרבה בשעת אפייתה, לפי ששיעור חלה הוא חמשת רבעים קמח וכל שאין בעיסה שיעור זה פטורה, ששיעור חלה תלוי בקמח הניתן בעיסה שיהא חמשת רבעים.

וכתב, שאם אי אתה אומר כן בטלת שיעור חמשת רבעים קמח, כי בבירור תתפח העיסה ופעמים תרבה בארבעה או בחמשה ונמצא שאין שיעור חמשת רבעים בחלה, אלא לעולם יש לנו להמתין ולראות אם תפחה ויש בה כשיעור עיסה שיש בה חמשת רבעים[ג], ובמשנה כתוב שכל שאין בו חמשת רבעים בתבואה פטורה מן החלה.

ובסו"ד הביא הרשב"א וזה לשונו "ובחלה נמי ראשית עריסותיכם כתיב בראשית העריסה, דהיינו משתטיל מים לעיסה הא אין בה שיעור בראשית דהיינו חמשת רבעים פטורה", הרי שהכל תלוי בקמח שניתן בראשית העיסה.




ונראה, שדעת הרא"ש היא לפטור מפני שהכל הולך אחר שעת החיוב, וכל שבשעת החיוב לא היה בה כשיעור, הרי היא פטורה מן החלה. ודעת הרשב"א שהכל תלוי בשיעור הקמח הניתן בעיסה, ולא בתפיחת העיסה.



להלכה
כתב השלחן ערוך "עיסה שאין בה כשיעור ובעת אפייתה תפחה וגדלה עד שנראה כאלו יש בה כשיעור פטורה", והרמ"א הוסיף "והוא הדין אם תפחה קודם אפיה".

והט"ז כתב "פטורה, דבתר שעת הגלגול אזלינן דאז עיקר החיוב", ונראה שדעתו כדעת הרא"ש דהכל הולך אחר שעת החיוב, וכן הוא בלשון הב"י שכתב "ונתן טעם דכיון דלא הוי בה שיעורא בשעת חיובה דהיינו משתטיל מים בקמח אף על פי שתפחה אחר כך אזלינן בתר מעיקרא".

ובביאור הגר"א כתב בתו"ד "וכמו שכתוב חמשת רבעים קמח" ונראים הדברים נוטים למה שכתב הרשב"א שכל שאין בעיסה שיעור חמשת רבעים קמח הרי היא פטורה מן החלה.



מקורות: שו"ת הרא"ש כלל שני דין יד, שו"ת הרשב"א חלק א סימן תסא. טור ושלחן ערוך יו"ד סימן שכד סעיף יג. בית יוסף. ט"ז שם ס"ק טז. ביאור הגר"א שם.

ועוד האריך שם הרא"ש לדון מדין "בשר העגל שתפח ובשר זקנה שנתמעך" (מנחות נד א) והרשב"א בסי' תסב.
ועוד דן הרא"ש מדברי המשנה בתרומות (פרק ה משנה ט) "סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין וטחנן והותירו, והרשב"א בסי' תסג.
ועוד כתב הרא"ש לדון בדין עיסה שנילושה במי בצים, והרשב"א ז"ל השיב לו ע"ז בסי' תסד, ואכ"מ.

---

[א] מלשון הרא"ש.

ויש להעיר שתלה זאת בשעת נתינת המים לקמח ולא בשעת גלגול העיסה, והרי "אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל"... ובכל מקום במשנה בפטור הקדש וכיוצא בזה תנן עד שלא גלגלה פטורה ומשגלגלה חייבת.
וכן הרשב"א כתב בתו"ד "אבל חלה כל שבא לכלל עונת חיוב חלה דהיינו משתטיל מים לעיסה", הרי נראה שתלה הכל בשעת נתינת המים לקמח, ומדבריו שם עולה לכאו' שכתב כן אף לגבי פטור העיסה כשהיא ביד גוי, ובמשנה כתוב "נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה, נתנה לו מתנה עד שלא גלגל חייב ומשגלגל פטור" הרי נראה שהכל תלוי בגלגול, והדברים טעונים בירור.

[ב] השואל כפי שהובא בשו"ת הרא"ש כתב "הואיל וחובת חלה בפת אם לא הורמה מן העיסה", ויתכן שדקדק לכתוב כן לפי שבספרי הובאה דרשה לחיוב "הרי שלא הפריש מן החלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם ת"ל והיה באכלכם מלחם הארץ", ושמא דעת השואל שאף בחלה נתרבתה לחיוב בפני עצמה בפת כל שלא הורמה מן העיסה.
ואינו מוכרח מלשונו שיתכן שלא כתב כן אלא שלא נאמר שאין שעת חיוב חלה אלא בעיסה, אלא שאינה נפטרת מן החלה באפייתה, ואם נאמר כך הרי בוודאי שכל שלא התחייבה קודם האפייה אינה מתחייבת לאחר האפייה, ולכך כתב שחיובה אף מן הפת ולכך שעת חיוב חלה הוא ומכיון שיש בה כשיעור חלה דעת השואל לחייב בחלה. אלא שזה מוכרח מדין צירוף הסל לאחר אפיה ולא הביא זאת.

[ג] זה לשון הרשב"א "ולעולם אסור לאכול מעיסה שאין בה חמשת רבעים עד שתאפה ונראה אם תפחה ויש בה כשיעור עיסה חמשת רבעים", ומלשונו נראה שאם תפחה העיסה לבסוף נתחייבה העיסה בחלה מלמפרע לדעה זו, ולכאו' מסתבר יותר לומר שמשעה שתפחה ויש בה כשיעור חייבת בחלה אבל קודם לכן אינה חייבת בחלה ואין איסור לאכול מעיסה זו, וצ"ע.