ראש השנה שני צדדים למטבע - המלכת ה' ויום הדין

​

במהות היום של ראש השנה ידועים שני עניינים מרכזיים בעבודת היום.

א. היותו יום הדין, ביום זה הקב"ה יושב על כסא דין ודן את כל העולם כולו, וכלשון הרמח"ל – "הנה ביום זה הקב"ה דן את כל העולם כולו, ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש דהיינו השנה החדשה".

ב. יום חידוש המלוכה, וכלשון הרמח"ל – "ביום ר"ה האדון ב"ה עומד כביכול בבחינת מלך על עולמו, ועל כן הנה השעה ראויה להתפלל לפניו שיגלה מלכותו לגמרי בעולם".

ברי לנו איפוא, שלא נזדמנו לפונדק אחד שני עניינים שאינם שייכים בתוכנם הפנימי זה לזה, שלא יתכן קיום של חילוק עניינים בעבודה המרכזית של היום, א"כ תמצית עבודת היום עומדת היא לפנינו לעיון.

הנה בתפילת מוסף של היום התווספו שלוש ברכות מיוחדות לראש השנה בשלושה עניינים שונים, מלכויות זכרונות ושופרות, ונתפרש לנו תוכן עניינם בדברי חז"ל – "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לטובה, ובמה? בשופר".

ומבהיק אורו של מאמר זה ומגלה לנו טפח מעבודת היום, שהרי ברור הדבר שמצוה מעשית שנתייחדה למצות היום, תכלית עניינה מתמצה בעיקר עבודת היום, והואיל והתייחדה לה מצות שופר לראש השנה, וודאי שפועלת היא פעולות של סיוע בנפשו של האדם ומכוונת את דרכו לעיקר עבודת היום.

ומהי עבודת היום?

שני עניינים הורו לנו חז"ל, מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, וזכרונות – כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה. ועל זה הוסיפו חז"ל והורו, כי הכלים שניתנו לנו להשתמש בהם לשני עניינים אלו הינו השופר, שהוא ההיכי תמצי שעל ידו מגיעים אנו להמלכת ה' עלינו, ולהעלאת הזכרונות הטובים לפניו.

ושוב עומדים אנו על שני עניינים חלוקים במהות היום של ראש השנה, מלכויות שעניינם להמליך את ה' עלינו, וזכרונות שעניינם להעמיד סנגורין טובים בשעת הדין.

מה פירושו של חילוק עניינים זה, וכיצד פועל הוא השופר בהעלאת הזכרונות ובחידוש המלוכה כאחד.

הן אמנם שביום ראש השנה הקב"ה עומד בבחינת מלך על עולמו, והלא דרך המלך לפשפש במלכותו ולעיין בדרכי נתיניו, אם מלכותו עומדת על כינונה כבראשונה, או שמא קוצים נמצאו בכרם ממלכתו, ואין המלכות מתנוססת לתפארה כמקדם. ועל כן מעביר המלך את נתיניו כבני מרון, ומעמיד דרכיהם ומעשיהם בכור המבחן, האם מנשאים הם את מלכותו, ומשכללים הם את מלכות ה', או שמא נרפים הם במעשיהם, ונעשית מלאכתם מלאכת רמיה. וודאי שנכונים הם הדברים כשלעצמן, אלא שיש כאן עומק לפנים מעומק.

זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום הראשון, וכבר נתפרש לנו בדברי רבינו הרמח"ל שהקב"ה מחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש דהיינו השנה החדשה. הרי שחידוש הסיבוב של השנה החדשה שייך הוא בדווקא למעשה בראשית – "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום הראשון", ולמדים אנו מזה, שמהלך העבודה של ראש השנה בהווה, שולח הוא פארות ומגלה שורשים אל תחילת המעשים – מעשה בראשית, וראשית הבריאה שולחת היא את ענפיה אל ההווה – ראש השנה שאנו עומדים בו. חפיפה זו נעשית היא על ידינו בעמדנו לפני המלך בראש השנה על ידי הזכרת המאורע של ראשית הבריאה, הזכרה זו מעוררת היא זכרון טוב לפני המלך לסייע לנו ביום הדין. ברי לנו כי הזכרת ראשית הבריאה בראש השנה במקום הזכרונות היא עומדת. וכאן הבן שואל, מה טיבו של זכרון זה, שבכח הזכרת תחילת המעשים לשלוח פארות וענפים המסייעים לעומד לפני המלך בראש השנה דהאי שתא.

אלא שכנים הם הדברים ביחס לחיבור ההווה עם העבר, שעומד הוא במקום תואר הזכרונות. אמנם ההתבוננות במהלך ההמלכה בראש השנה מעמיד אותנו ביחס של חיבור בין ההווה לבין הגאולה העתידה.

מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה' המלוכה. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

וכאן עומד הוא מהלך ההמלכה בקדושת היום ביחס של חיבור בין ראש השנה דהאי שתא לזמן הגאולה העתידה, עת גילוי מלכות ה' על כל הבריאה על כל יושבי תבל מראשית הבריאה ועד אחריתה.

ומתפרשים כאן הדברים שמהלך הזכרונות בא ביחס שבין קדושת היום לתחילת כל המעשים, ומאידך גיסא מתפרש לפנינו מהלך המלכויות ביחס שבין קדושת היום לאחרית הימים. ועל כן שרשי קדושת היום נטועים הם בראשית הבריאה ותוכנם עומד במקום הזכרונות שבקדושת היום, ומאידך מתפשטים אורות המלוכה מכאן ואילך, ושולחים הם פארות וענפים ממקום עומדן עד אחרית הימים ממקום תוכן ענין המלכויות שבקדושת היום. והנקודה המקשרת בין ראשית דבר לאחריתו עומדת היא בראש השנה דהאי שתא. כיצד תופסים אנו את החבל משני ראשין.

והצעת הדברים היא כדלהלן.

שורש הדברים נעוץ הוא ביסודות, מדוע רצה ה' לברוא נבראים.

וכבר השרישנו בזה רבינו הרמח"ל שמחק הטוב הוא להיטיב, ורצה הבורא ית"ש לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם, אמנם כדי שתהא ההטבה הטבה שלימה ידע בחכמתו הנשגבה שראוי שיהיו המקבלים אותה – מקלים אותה ביגיע כפם, ואז יהיו הם ה"בעלים" על הטוב ההוא, ולא ישאר להם בושת פנים בקבלם הטוב. ועל זה אמרו – "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". זהו הנדבך הראשון.

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ופירוש ענין ה' אחד אינו די בכך שנבין שהוא אחד במציאות ואין מוכרח אלא הוא, אלא שיסודו בא לשלול שאין שום שולט ומושל בבריאה מלבדו ית"ש, ושאין שום כח אחר מלבדו, אין עוד מלבדו ואפילו כשפים, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים.

ועל כן ייסד לנו רבינו הרמח"ל שעל מנת להגיע לייחוד ה' בעולם, אין גילוי ייחודו מגיע אלא על ידי שלילת הרע בעולם, ומתוך החושך הגדול של הרע יבקע כשחר אור של גילוי ה' שאין לו סוף, וישלול את מציאות הרע בעולם, עד כדי שלא ימצא ולא יזכר שמץ מינהו, אלא אך ורק טוב ה'.

וכל מלחמת היצרים הטוב והרע, פועלת היא מתוך ההסתר והעלמה בזמן ההסתר ובחשכת הגלות, בעת ההיא הקב"ה מציץ מן החרכים, ונותן כביכול לכח הרע להחשיך את האור, ולבריות להאבק במלחמת היצרים, על מנת שיפסידו בקרב וינצחו במלחמה, שבע ייפול צדיק וקם, כדי שבשעת השכר יהיו הבעלים על הטוב ההוא, ותהיה הבושה מהם והלאה כדי שיטלו בדין חלקם על עמלם.

אלא שכל זה נוהג בזמן שהקב"ה מנהיג את העולם בזמן החושך וההעלם במידת המשפט טוב ורע, שבה כביכול מעלים הוא את מידת טובו והעלם שלימותו, ואמנם במידה זו מתנהג הבורא ית"ש באופן זמני, ביחס למידת המלכות והממשלה לעתיד לבוא, כשיגלה מלכותו על כל העולם ויבטל את כל כח הרע, ונמצא כל המציאות שבעולם מטוב ועד רע מראשית הבריאה ועד אחרית הימים כולם כאחד כהיכי תמצי וכלים לגלות את ייחוד ה' ומלכותו השלימה מרישא ועד סיפא, מבריאת העולם ועד אחריתו, מהפרט ומהכלל, מהטוב ומהרע, שאין עוד מלבדו שום כח ומלוכה מלבד מלכות ה' השלימה. עכת"ד הרמח"ל בכללים, אמנם הפרטים ארוכים מארץ מידה ורחבים מיני ים^[1].

בכסא ליום חגינו, ובא הפירוש על זה "בכסא" מלשון כיסוי והעלם, ומקרא זה מתפרש כי אור קדושת היום בוקע ועולה הוא דווקא מתוך החושך וההעלם, ונתפרש לנו ענין זה, כי לעתיד לבוא בזמן שיתקיים "והיה ה' למלך על כל הארץ" נראה בעינינו את גילוי מלכות ה' בבריאה במלוא עוזה ותפארתה, וייפלו כל המחיצות והציצין המעכבין בינינו ובין הבורא ית"ש כאילו לא עמדו מעיקרם על עומדם, ויתגלה מלכות ה' בבריאה על ידי ביטול כל מציאות הרע שבבריאה.

וביום ראש השנה שהקב"ה מתגלה בעולם בבחינת מלך על עולמו, ברי איפוא כי גילוי זה הוא מעין גילוי מלכות ה' השלימה לעתיד לבוא באחרית הימים, אלא שחילוק ישנו כאן, כי גילוי זה מתוך חשכת הגלות הוא בא, בתוך מידת המשפט טוב ורע, ועל כן אורות קדושת היום מתוך הכיסוי הם עולים ובאים.

ועל כן במטבע של תוכנו של ראש השנה נטבעו שני צדדים, הזכרונות והמלכויות עומדים הם כשני צדדים של מטבע אחד הטבועים בקדושת היום, וקדושת היום בוקעת ועולה ממעמד נורא הוד של בוא המלך אל תוך בתינו אנו נתיניו ועבדיו, מחד גיסא רגש של מלכות נרגש כאן, ומאידך גיסא בואו של המלך אלינו אינה מתגלית בכינון המלכות השלימה, בגילוי הייחוד השלם ובביטול כל כח הרע שבבריאה, בואו של המלך אלינו הוא בתורת חק ומשפט, מלך במשפט יעמיד ארץ אם הבריות עושין רצונו.

וכאן לימדונו חז"ל מהם הכלים שיש להשתמש בהן כדי לעמוד לפני המלך ביום הדין, כח הזכרונות עומד הוא על ידי הזכרת תחילת המעשים, שהרי תחילת המעשים היה על מנת לגלות בסופן את גילוי מלכות ה' בבריאה על ידי שלילת הרע, ותפקיד גדול זה מוטל על כלל ישראל כעם ה' לרומם את אלקינו בעבודת ה', שכל תכלית עם ישראל הוא לגלות את מלכות ה' בבריאה, וזכרון תפקידנו לפניו מרומם ומנשא כל יחיד ויחיד המסועף לכלל, ומפלטו מיום הדין הגדול והנורא.

ומאידך גיסא מבקשים אנו שגילוי מלכותו עלינו לא תהיה בבחינת משפט בבחינת יראה, אלא שתגלה מלכותו עלינו מהרה והופע והנשא עלינו לעיני כל חי, שיתגלה הבורא ית"ש במלכותו השלימה, - וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, אין פירושו מתמצה בכך שכלל ישראל יעשו אגודה אחת ואין לנו עסק בכלל הבריאה, אלא אדרבא, שכל הבריאה כולה מראשיתה ועד אחריתה, כל מציאות הטוב והרע, הכל מכל כל יתברר למפרע כיצד כל היצורים כולם בכלל פעולותיהם פעלו במעשיהם מעשים המגלים קימעא קימעא מלכות שמים השלימה וגילוי מושלם של ייחוד ה' בבריאה בפסיפס עצום מימדים שאין לו אח וריע ולא יוכל הפה לשער והאוזן לשמוע, כיצד כל דבר שהיה בבריאה מתחילה ועד סוף משלים הוא את הגילוי העצום של ייחוד ה' בבריאה שאין עוד מלבדו שום כח אחר בבריאה הוא השליט ובעל הכוחות כולם.

ומלכות הרשעה בעשן תכלה, כי כשיתגלה אור ה' בגילוי שלם שאין כדוגמתו במציאות, עין בעין יראו כל יושבי תבל כיצד כל כח הרע שפעל בבריאה, לא היה כלל במציאות, וכל קיומו והוויתו אינה אלא פרי הדמיון, והתבוננת על מקומו ואיננו, כי אינו אלא עשן שמתנדף והולך לו, ולית ליה מגרמיה כלום כלל ועיקר.







​

[1] האריך והרחיב בהם הרמח"ל בספרו "דעת תבונות" יעו"ש.​